חולין 72b — התלמוד בעברית

ומבארים חכמים את שיטתם:

מה מצינו,

[כשם שמצינו להלן]

ב

בהמה

טרפה, ששחיטתה מטהרתה

מטומאת נבלה, על אף שהיא אסורה באכילה,

אף שחיטת בהמה

[האם]

תטהר את האבר

היוצא מטומאתו, אף שאסור באכילה.

אמר להם רבי מאיר: לא

ניתן לדמות דין שחיטה בטריפה, לשחיטת האם שתועיל לטהרת האבר היוצא.

כיון ש

אם טיהרה

[כלומר, אף אם מטהרת]

שחיטת טרפה אותה

מידי טומאת נבלה, זאת משום שהשחיטה נעשית ב

דבר ש

הוא

גופה,

כלומר, בגוף הבהמה.

אולם, אותו אבר היוצא, הרי הוא דבר שאינו גופה של האם הנשחטת, והאם יתכן לומר שאף כלפיו תועיל השחיטה, ו

תטהר את האבר,

על אף שהוא

דבר שאינו גופה?!

ג. ודנה המשנה:

מנין

לנו כלל,

לטרפה, ששחיטתה מטהרתה

מידי טומאת נבילה? והרי הסברא נותנת להיפך. שהרי

בהמה טמאה אסורה באכילה,

גם אם נשחטה, ו

אף טרפה אסורה באכילה.

וכיון שדינם שווה בענין אכילה, יהיה כן דינם גם לענין טומאה -

מה בהמה טמאה

האסורה באכילה

אין שחיטתה מטהרתה

מידי טומאת נבלה,

אף טרפה,

שאסורה באכילה כבהמה טמאה,

לא תטהרנה שחיטה.

ומחלקת המשנה בין טריפה לטמאה:

לא!

אין לדמות ביניהם. כי

אם אמרת בבהמה טמאה

שטעם טומאת נבלתה הוא משום

שלא היתה לה

מעולם

שעת הכושר

[שלא היה שעה אחת שהיתה ראויה לשחיטה ולכשרות אכילה, אשר מכוחה של שעת כושר זו, יכולה היתה נבלתה כעת להיטהר על ידי השחיטה. אלא מעת ברייתה הייתה טמאה].

תאמר ב

בהמה

טרפה,

שאין לטמאות את נבלתה כנבלת בהמה טמאה, משום

שהיתה לה שעת הכושר

קודם שנטרפה, ועל ידי שחיטה, היה לה להיות כשרה ככל בהמה טהורה. וכיון שראויה היא מעיקרה לשחיטה, שוב לא פקעה ממנה תורת שחיטה, ואף אם נטרפה יש לנבלתה טהרה על ידי השחיטה.

אולם חילוק זה נדחה:

טול לך מה שהבאת

בחילוק זה [שלטמאה לא היתה שעת הכושר, ולטהורה היתה דעת הכושר], כי

הרי

בהמה טהורה

שנולדה טרפה מן הבטן,

ומעולם לא היתה לה שעת הכושר,

מנין

שנבלתה לא תטמא? ושוב נמצא שאף שחיטת הטרפה אינה מצילה מידי הטומאה.

אלא החילוק בין טמאה לטרפה כך הוא:

לא

ניתן לדמות בין טמאה לטרפה. לפי ש

אם אמרת בבהמה טמאה

שאין נבלתה נטהרת על ידי השחיטה,

שכן אין במינה שחיטה.

שלא שייכת שחיטה המתירה באכילה במין הבהמות הטמאות.

תאמר ב

בהמה טהורה

טרפה, שיש במינה שחיטה

, לפי שהיא בכלל בקר וצאן טהורים הראויים לאכילה [כאשר כשרים הם, ולא נטרפו].

ומשום כך, אף כאשר היא עצמה אסורה באכילה מחמת טריפותה, תועיל לה השחיטה לטהרה מידי טומאת נבלה.

אבל

בן שמנה חי

שנולד קודם שהשלים זמן עיבורו,

אין שחיטתו מטהרתו

מידי טומאת נבלה [וודאי שאסור הוא באכילה]

לפי שאין במינו שחיטה.

שהרי הוא אינו בכלל "בקר וצאן" אלא ממין הנפלים הוא. ועדיין לא הגיע לכלל שם "בהמה", ולכן אף אין שחיטה מטהרתו.

גמרא:

שנינו במשנתנו, אם הוציא העובר את ידו, ושחט תחילה את האם, לדעת רבי מאיר נטמא בשר העובר בטומאת נבלה מחמת מגעו עם האבר היוצא.

מקשה הגמרא:

אמאי

מדוע נטמא העובר? והרי הטומאה הבאה לו על ידי מגעו באבר היוצא,

טומאת בית הסתרים היא.

לפי שהמגע נעשה בתוך גוף האם, שמקום סתר הוא,

וטומאת

מגע הנוצרת בתוך

בית הסתרים

-

לא מטמיא!?

לימא,

האם יש לנו לתרץ ולומר ש

רבי מאיר

הולך

לטעמיה,

שטומאה בלועה מטמאה.

דתנן

: מדרס הזב [כלומר, דבר המשמש את הזב בעמידתו עליו] הריהו אב הטומאה. ואין טומאה זו חלה אלא במדרס שיש בו לפחות שלשה טפחים על שלשה טפחים.

בגד של

שלשה

טפחים

על שלשה

טפחים, שנעשה מדרס לזב,

שנחלק

לכמה חלקים, ושוב אין בכל אחד מן החלקים שיעור של מדרס הטמא, הרי הוא

טהור מן

טומאת

המדרס.

אבל

בכל זאת,

טמא

בטומאת

מגע מדרס.

דהיינו, כיון שכאשר היו החלקים הללו מחוברים זה לזה [שהיו חלק מטומאת המדרס], הם נגעו זה בזה, וטמאו זה את זה כדין מדרס הנוגע בכלי או בבגד, שמטמא אותו במגעו בדרגת ראשון לטומאה. הרי נמצא שחוץ מטומאת מדרס שהיתה בהם [שהיא בדרגת אב הטומאה], היתה בהם טומאה נוספת, של "טומאת מגע מדרס" שהיא ראשו לטומאה, וטומאת המגע שנגעו במדרס לא פוקעת מהם בהתחלק המדרס לחלקים קטנים,

דברי רבי מאיר.

ותניא

,

אמר רבי יוסי

[על דברי רבי מאיר]: חלקי המדרס הללו, טהורים הם לחלוטין, אף מטומאת מגע, כי:

וכי באיזה מדרס נגע זה

[דהיינו, כל אחת ואחת מחתיכות הבגד הללו]!? הרי כאשר היו מחוברין יחדיו למדרס הזב, היה מגע חיבורן זה בזה "מגע בית הסתרים" [שהרי החיבור שבין חלק לחלק הוא בתוך עובי הבגד, והוא נסתר ואינו גלוי].

אלא

, ישנה אפשרות אחרת שעל ידיה יהיו חתיכות הבגד טמאות, והיא,

שאם נגע בו זב

בשעה שנעשה למדרס, שעמד עליו כאשר הוא יחף [או שעמד עליו יחף אחר שכבר היה למדרס ],

שיהא טמא

הבגד, אף בטומאת

מגע זב.

נמצא, שמחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי, היא האם יש טומאה בבית הסתרים, או לא.

לדעת רבי מאיר, טומאת בית הסתרים מטמאת, ולכן חלקי המדרס טמאים בטומאת מגע, על אף שמגעם היה נסתר. ואילו לדעת רבי יוסי, טומאת בית הסתרים אינה מטמאת, ולכן אין החלקים טמאים בטומאת מגע.

אך דוחה הגמרא: אין להוכיח ממשנה זו, שכדעת רבי מאיר נאמרה, אלא אף לדעת רבי יוסי היא אמורה.

וכי

לאו איתמר עלה

, האם לא על משנה זו,

אמר עולא: לא שנו

שחולק רבי יוסי על רבי מאיר,

אלא

בבגד שדרס בו הזב, שהיה בו

שלשה

טפחים

על שלשה

טפחים [שהם שיעור בגד הנעשה למדרס הזב],

שנחלק,

ובכל חתיכה יש פחות משלשה טפחים, כך שבשעה שנחלקו החלקים זה מזה, לא היה באף אחד מהם שיעור הראוי לטמא בטומאת מדרס. ולכן אין אף אחד מן החלקים הללו יכול לטמא את חברו בטומאה זו בשעת התפרדותם, על אף שבשעת ההתחלקות אין זה מגע של בית הסתרים. ואילו קודם שנחלקו, בהיותם מחוברים, הם אינם מטמאים זה את זה, לפי שהמגע בשעת החיבור הוא מגע של בית הסתרים. ולכן סובר רבי יוסי שאין החלקים טמאים.

אבל,

חתיכות בגד שמידתן

שלש

אצבעות

על שלש

אצבעות,

הבאות

ונחתכות

מבגד גדול

שנטמא טומאת מדרס וחתכו ממנו מידת שלש אצבעות זו, מודה רבי יוסי שיש בהן טומאה. ואף שאין זו טומאת מדרס לפי ששלוש אצבעות אין בהם כדי שיעור מדרס, מכל מקום, יש בהן טומאת מגע מדרס, שהרי

בשעת פרישתן,

כלומר, בשעה שנחתכו

מאביהן

[דהיינו הבגד הגדול, שנשאר בגודל הראוי להיות מדרס גם בשעה שפירשו ממנו החתיכות הקטנות], נטמאו במגעו, שהוא מגע מדרס הזב. ולפיכך

מקבלות טומאה

על ידי המגע

מאביהן

.

ואין זו טומאת בית הסתרים, לפי שחיתוך הבגד אינו נעשה בבת אחת לכל עובי הבגד. אלא בתחילת החיתוך עדיין הבגד עבה, וככל שנמשך החיתוך [אף שנעשה הדבר בזמן קצר], הולך עובי הבגד ומצטמצם, עד שנחתך ונפרד לחלוטין. לפיכך, בשעה שפורשת החתיכה הקטנה משאר הבגד, הרי שמגע אותו עובי מועט ומצומצם הנפרד, הוא מגולה ואינו בית הסתרים. ולכן אף לדעת רבי יוסי יש בו טומאה ממגע הבגד הגדול שהוא מדרס הזב ואב הטומאה.

ואם כן,

הא,

במקרה המובא במשנתנו, ששחט את האם ואחר כך חתך את האבר היוצא,

נמי,

אף בו הדין כך, ש

בשעת פרישתן

של שאר חלקי העובר שבפנים

מ

ה

אבר

הנחתך, אף הוא העובר,

מקבל טומאה מ

ה

אבר,

כי בשעת החיתוך הסופי אין זה בית הסתרים, היות והחיבור שבסוף החיתוך, מגולה הוא.

נמצא, שאף רבי יוסי מודה שבאופן זה העובר טמא מחמת מגע הטומאה באבר היוצא.

ומביאה עתה הגמרא סברא נוספת לכך שדעת רבי מאיר במשנתנו, אינה בהכרח לשיטתו בבגד הנחלק מטומאת מדרס, ואף לא בהכרח שרבי יוסי יחלוק על דעת רבי מאיר כאן, וכדלהלן:

רבינא אמר

: אין לדמות בין מה שאמר רבי יוסי שבגד הנחלק טהור, למה שאמר רבי מאיר כאן שאבר היוצא נשאר בטומאתו אף לאחר שנשחטה האם.

כי

בגד, לאו לחתיכה קאי,

אינו מיועד לחותכו, אלא אדרבה, טוב לו שישאר שלם. ולכן, רואים אותו כשלם. והחיבור שבין כל חלקי הבגד הוא מקום בית הסתרים. ולפיכך סובר רבי יוסי שאין בהם טומאת מגע מדרס הזב.

אבל אבר ה

עובר

היוצא לחוץ,

לחתיכה קאי.

עומד הוא לחותכו, שהרי הוא אסור באכילה, ויש לחותכו משאר אברי העובר המותרים.