חולין 71b — התלמוד בעברית

אדם,

שכוח הצלתו מטומאה גדול מכח הכלי,

שמציל

האדם

על טומאה שבתוכו מלטמא,

וכפי ששנינו, שטומאה הבלועה באדם אינה מטמאת,

אינו דין שמציל

אדם

על טהרה שבתוכו

[כגון אם בלע טבעת טהורה],

מליטמא,

מלקבל טומאה, אם נמצא האדם האהל המת?!

ומוכח שטהרה הבלועה בתוך האדם אינה מקבלת טומאה!

אך מנסה הגמרא לפרוך קל וחומר זה, ולהוכיח שכוחו של כלי חרס המוקף צמיד פתיל גדול יותר להציל על הטהרה שבתוכו מלהטמא, מאשר כוחו של אדם להציל על טהרה שבתוכו:

מה לכלי חרס,

דין הוא שיציל על הטהרה שבתוכו מלקבל טומאה כי מצינו שכוחו גדול למנוע טומאה יותר מאדם,

שכן אין

כלי חרס

מטמא מגבו,

שאינו נטמא אלא אם נכנס שרץ לתוך חלל אוירו, ולא אם נגע בו השרץ מצדו החיצון, ולכן כוחו גדול ב"שמירה" על טהרה שבתוכו.

תאמר באדם, שמטמא מגבו,

שהרי הנגיעה של דבר טמא באדם בצדו החיצון מטמאה אותו, ולכן יתכן שאין בכוחו של אדם להציל על הטהרה הבלועה בתוכו מלהטמא באהל המת.

ודוחה הגמרא את פירכה הזו:

אטו אנן, מגבו קאמרינן?

וכי מה שלמדנו קל וחומר לאדם מכלי חרס שהוא מציל מקבלת טומאה, מ"גבו" למדנו זאת?

הרי

מתוכו קאמרינן,

למדנו ודנו בקל וחומר מתוכו של כלי חרס, שהוא מציל מקבלת טומאה, וקל חומר לאדם.

ויתירה מכך,

אדרבה,

תוכו של

כלי חרס

לגבי טומאה,

חמור

הוא מתוכו של אדם,

שכן

כלי חרס

מטמא מאוירו,

אם נמצא שרץ בתוך אוירו של הכלי, הוא מטמא את הכלי, אך אם נמצא שרץ בתוך אדם מבלי לנגוע בו, אין האדם נטמא ממנו, אלא רק על ידי מגע בו.

ועתה, ממשיכה הגמרא ומבררת את דין "טומאה בלועה אינה מטמאה":

אשכחן בלוע דלמעלה,

אמנם מצינו שטומאה בלועה לא מטמאה מן הפסוק "והאוכל מנבלתה", אך הלימוד הזה הוא רק לגבי מקרה שבו נכנסה הטומאה ונבלעה דרך פיו.

אולם,

בלוע דלמטה,

שנתחבה לו הטומאה מאחוריו אל תוך בית הריעי,

מנלן

שאף טומאה הנבלעת באופן זה אינה מטמאה?

ומבארת הגמרא:

קל וחומר

הוא!

ומה

בליעה דרך פיו מלמעלה,

שאינו עושה עיכול,

שהרי כל עוד לא ירד למטה, החתיכה בעינה עומדת, ובכל אופן

מציל

גופו מטומאה זו.

כשנכנסה החתיכה מ

למטה, ש

ה"למטה"

עושה עיכול,

ומיד נחשבת החתיכה כאילו איננה, וכי

אינו דין ש

בליעה באופן זה

מציל

מן הטומאה?! ולמידים אנו שאף דבר הבלוע מלמטה, אינו מטמא.

פורכת הגמרא:

כלום

כאשר נכנס מאכל מלמטה,

עושה עיכול למטה?

והרי אין מאכל מתעכל

אלא

כאשר נכנס

על ידי

ל

מעלה,

דרך פיו. ורק כאשר יורד המאכל כסדר האכילה והעיכול, אז הוא מתעכל כהלכה. אולם אם לא נכנס דרך פיו, הוא אינו מתעכל לעולם?!

ומתרצת הגמרא:

אפילו הכי,

אף שלא נעשה העיכול אלא בצירוף כניסתו מלמעלה וירידתו למטה, מכל מקום,

עיכול ד"למטה", רב

הוא. שחלק זה, הוא העיקרי בעיכול.

ממשיכה הגמרא ודנה בענין טומאה בלועה:

אשכחן

, עד כה עסקנו ומצאנו בדינה של טומאה

בלוע דאדם.

כלומר שנבלעה על ידי אדם, שאינה מטמאה.

אולם דבר הטומאה

בלוע דבהמה, מנלן?

מבארת הגמרא:

קל וחומר

הוא!

ומה אדם, שמטמא מחיים

, בכל זאת הוא

מציל ב

דבר ה

בלוע

בתוכו מלטמא לאחרים.

בהמה, שאינה מטמאה מחיים,

שהרי בהמה אינה מקבלת טומאה בחייה,

אינו דין שתציל בבלוע

בתוכה מלטמא?!

פורכת הגמרא קל וחומר זה, ומוכיחה שבהמה חמורה מן האדם בקבלת טומאה:

מה לאדם, שכן צריך שהייה בבית המנוגע,

שאם נכנס אדם לבית המנוגע, הוא אינו מטמא את בגדיו לאלתר, לפי שנאמר [ויקרא יד מו] "והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו, יטמא עד הערב". ולא נאמר "יכבס בגדיו". ואילו על השוהה בבית זמן המספיק לכדי אכילה, נאמר עליו [ויקרא יד מז] "והאוכל בבית יכבס בגדיו" [ובתורת כהנים מפרשים ש"האוכל", הכוונה היא לשוהה בכדי אכילה].

תאמר בבהמה, שאינה צריכה שהייה בבית המנוגע

כדי לטמא כלים שעליה, אלא הם טמאים לאלתר, לפי שהם בכלל "והבא אל הבית", שהוא עצמו נטמא מיד, ולכן נטמאים מיד.

ומוכח, שבהמה חמורה היא, ומקבלת טומאה ב"קלות" רבה יותר מאשר אדם.

ואם כן, נפרך הקל וחומר שממנו רצינו להוכיח שבהמה מצילה על טומאה הבלועה בתוכה. שהרי מוכח שבהמה חמורה בקבלת טומאה.

ומקשה הגמרא על פירכה זו, ומיישבת את ה'קל וחומר':

בהמה, דאינה צריכה שהייה בבית המנוגע, למאי הלכתא?

כלפי מה אינה צריכה שהייה? בהכרח,

לכלים שעל גבה

[שהרי בהמה אינה מקבלת טומאה, ואינה שייכת בלבישת בגדים], שאם נכנסה עם כלים, אינה צריכה שהייה, אלא הם נטמאים מיד.

הרי

אדם

הנכנס עם כלים על גביו,

נמי,

אף הוא

לא בעי,

לא צריך שהייה, אלא נטמאים הכלים לאלתר.

דתנן

במסכת נגעים [יג ט]: אדם

הנכנס לבית המנוגע, וכליו על כתפיו, וסנדליו וטבעותיו בידיו

[לא שהיו בידיו דרך לבישה, אלא החזיקם ביד], הרי

הוא והן טמאין מיד!

אבל, אם

היה

האדם הנכנס

לבוש כליו,

בגדיו,

וסנדליו

נעולות

ברגליו, וטבעותיו

ענודות

באצבעו,

שאף הן בכלל בגדיו, , הרי

הוא טמא מיד. ו

אילו

הן,

הבגדים,

טהורין עד שישהא

משך זמן של

בכדי אכילת פרס

[הוא הזמן הדרוש לאכילת חצי ככר לחם, שהוא מזון שתי סעודות, בכמות של שמונה ביצים ].

ומשך זמן האכילה נמדד לפי אכילת

פת חטים,

שזמן אכילתה מועט.

ולא פת שעורים,

שאכילתה מתמשכת זמן רב יותר.

וכן נמדד הזמן לפי זמן האכילה כאשר האדם

מיסב,

שאז נאכלת הפת מהר יותר, מאחר שאינו פונה ומתעסק בדברים אחרים תוך כדי אכילתו.

ו

כן שיהיה משך זמן זה כאילו

אוכל

פיתו

בליפתן.

שעל ידי טעם הליפתן נמשך תיאבונו, ומזרז אכילתו.

נמצא, שלענין טומאת בית המנוגע, אין חומרה בבהמה יותר מבאדם, לפי ששניהם מטמאים בכלים מיד. ושוב מיושב הקל וחומר, שאדם מטמא מחיים, ובכל אופן מציל על הבלוע בתוכו מלטמא, קל וחומר לבהמה, שאינה מטמאה מחיים, שמצילה על טומאה הבלועה בתוכה.

ועתה דנה הגמרא בדברי רבה, שאמר טומאה בלועה אינה מטמאה, וטהרה בלועה אינה מקבלת טומאה, ומשמע שיש בהן מן החידוש, שהיה רבה צריך לאומרן. ועל כך מביאה הגמרא להקשות:

אמר

הקשה

רבא

: הרי

תרוייהו תננהי!?

את שתי ההלכות שאמר רבה, כבר שנינו במשנה,

טומאה בלועה תנינא

, וכן

טהרה בלועה תנינא

.

טומאה בלועה

שנינו,

דתנן

במסכת מקואות [י ח]:

בלע

כהן

טבעת טמאה

, שנטמאה בטומאת מת [וכלי מתכות כגון טבעת זו שנטמאו במת, דינן כמת, שמגען מטמא טומאת מת]. וכשבלע, נגע הבולע בשפתיו בטבעת הטמאה, ונטמא, ומשום כך

טובל. ו

אחר שטבל, אף על פי שעדיין הטבעת הטמאה בתוך גופו,

אוכל בתרומתו

.

ומוכח, שהטבעת הטמאה, אינה מעכבתו מלאכול בתרומה כיון שהיא בלועה בגופו. וממשיכה המשנה ואומרת: אם

הקיאה,

הרי היא

טמאה

, כיון שעתה היא אינה בלועה,

וטמאתו

במגע שנגע בה ביציאתה, וצריך לטבול מחמת טומאה זו.

וכמו כן, גם

טהרה בלועה

שאינה מקבלת טומאה, גם היא תנינא.

דתנן,

באותה משנה שם:

בלע

אדם

טבעת טהורה, ונכנס לאהל המת

כאשר טבעת זו בלועה בתוכו, ונטמא האדם מאהל המת,

והזה

ממי חטאת של פרה אדומה ביום השלישי לטומאתו, כדין טמא מת,

ושנה

על טהרה זו ביום השביעי,

וטבל, ו

לאחר מכן

הקיאה, הרי היא

טהורה

כמה שהיתה.

וכיון שטבל, והיא טהורה, אין היא מטמאה אותו במגעו בה כאשר הקיאה.

ומוכח, שטהרה בלועה, כגון טבעת זו, אינה מקבלת טומאה כשנכנסה כך לאהל המת, אף אם האדם שבלע אותה נטמא.

ואם כן, מקשה רבא, מה חידש רבה בדבריו "כשם שטומאה בלועה אינה מטמאת, כך טהרה בלועה אינה מיטמאת", והרי כבר שנינו זאת במשנה במסכת מקואות?

ומתרצת הגמרא, שמהמשנה הזאת אי אפשר ללמוד את דברי רבה. כי זה שטבעת טמאה בלועה אינה מטמאת את האדם שהיא בלועה בו, אין זה בהכרח מהטעם שהיא "טומאה בלועה", אלא משום שמגע הטבעת הטמאה באדם בתוך מעיו הוא "מגע בית הסתרים", שהוא מגע חבוי ונסתר, ואין טומאה מטמאה את האדם אלא כאשר הטומאה נוגעת בו במקום גלוי שבגוף. וכפי שדורשים מן הפסוק [ויקרא טו יא] "וידיו לא שטף במים". מה ידיו גלויות, אף כל בגלוי.

וכמו כן, מן הדין השני האמור במשנה, ש"בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת, הרי היא טהורה כמו שהיתה", אין ללמוד את הדין ש"טהרה בלועה אינה מיטמאה", כי גם בענין הזה אפשר לומר שהטעם לכך שהטבעת אינה נטמאת הוא משום ש"מגע בית הסתרים" הוא.

ומבארת הגמרא את החידוש בדבריו של רבה:

כי קאמר רבה

את דינו, הוא באופן שאין שם מגע בית הסתרים, שאין ההצלה על הטומאה או על הטהרה, אלא רק משום שבלועים הם.

ו

כגון, שבלע

אדם

שתי טבעות, אחת טמאה ואחת טהורה.

ובאופן זה אין הדבר נחשב כטומאת בית הסתרים, כי על אף ששתי הטבעות מוסתרות בתוך מעיו, מכל מקום, שתי הטבעות בינן לבין עצמן הן גלויות האחת כלפי חבירתה. והחידוש בדבריו הוא,

ד

אפילו שאין הן נסתרות, מכל מקום,

לא מטמיא לה מטמאה לטהורה

[לא מטמאה הטבעת הטמאה לטהורה ], לפי ששתיהן בלועות הן. ולכן אין כאן טומאה.