חולין 41b — התלמוד בעברית

כדי

שלא

יחקה את הצדוקים

446 ,

כי דבר זה הוא מחוקותיהם לשחוט לבורות, והעושה כן מחזיק ידיהם.

גמרא:

שנינו במשנתנו:

אין שוחטין לתוך לתוך

ימים ... אבל שוחט הוא לתוך עוגה של מים.

ומקשינן:

מאי שנא לתוך ימים דלא

שוחטים, משום

דאמרי לשרא דימא קא שחיט,

ויש בזה משום חשד, אם כן

לתוך עוגה של מים נמי

יש חשד ד

אמרי לבבואה

[לפרצוף] שלו הנראה במים

קא שחיט!

אמר רבא

: באמת אין לשחוט לתוך עוגה עם מים נקיים ו

בעכורים שנו

שבהם הצורה לא ניכרת.

שנינו במשנתנו:

אין שוחטין לגומא

כל עיקר, אבל עושה גומא בתולך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה.

והוינן: איך מותר לעשות גומא בתוך ביתו,

והא אמרת

ברישא ש

אין שוחטין לגומא כלל!

אמר אביי: רישא בגומא שבשוק

שאין לשחוט לתוכה משום חוקי המינים, אבל בבית אין איסור לשחוט לגומא כלל.

אמר ליה רבא: והא מדקתני סיפא: ובשוק לא יעשה כן, מכלל דרישא לאו בשוק עסקינן

אלא בבית!

אלא אמר רבא: הכי קאמר: אין שוחטין

באופן שהדם ישפך ישר

ל

תוך

גומא כל עיקר

ואפילו בבית, כי זה מנהג המינים,

והרוצה לנקר

[לנקות]

חצרו

שלא תהיה מלוכלכת בדם,

כיצד הוא עושה? עושה מקום

שהדם ישפך לשם

חוץ לגומא, ושוחט ודם שותת ויורד

מהחריץ

לגומא, ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את הצדוקים

אף שהוא משנה קצת ממנהגם, שהרי אין הוא צריך לנקות את השוק .

תניא כוותיה דרבא: היה מהלך בספינה, ואין לו מקום בספינה לשחוט, מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט, ודם שותת ויורד על דופני הספינה,

וכעין ששנינו במשנתנו שמותר לשחוט על גבי כלים והדם נשפך מהם לים.

ואין שוחט לגומא כל עיקר, והרוצה לנקר חצרו, כיצד הוא עושה? עושה מקום חוץ לגומא ושוחט, ודם שותת ויורד לגומא, ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר "ובחוקותיהם לא תלכו"

[ויקרא י"ח ג'].

ואם עשה כן, צריך בדיקה אחריו

שמא הוא מין שעובד עבודת כוכבים, ואם ימצאו שהוא מין - יבדלו מיינו .

מתניתין:

משנה זו עוסקת בשוחט בהמת חולין חוץ לעזרה ואומר ששוחט אותה לשם קרבן . אמירה זו אינה אלא דברי הבל, ודין הבהמה להיות מותרת ככל בהמת חולין. אמנם חז"ל פסלו שחיטה זו משום מראית העין של שכניו הרואים אותו שוחט לשם קרבן וחושבים שעתה גם הקדיש את הבהמה לקרבן זה, והוא שוחט קדשים ואכלם בחוץ .

גזירה זו נאמרה רק בשוחט לשם קרבן שיכול אדם להקדישו, אבל בשוחט לשם קרבן חובה שאינו יכול להקדישו אם אינו מחוייב בו, אין לחוש משום מראית העין, שכן יודעים שכניו שדבריו דברי הבל, והבהמה מותרת.

השוחט

חולין

לשם עולה

או

לשם זבחים

[שלמים] או

לשם אשם תלוי

או

לשם פסח

או

לשם תודה

-

שחיטתו פסולה.

ורבי שמעון מכשיר

מפני שהוא לא חש למראית העין .

היו

שנים אוחזין בסכין

אחד

ושוחטין, אחד

שחט

לשום אחד מכל אלו, ואחד

שחט שחיטה רגילה שהיא

לשום דבר כשר

-

שחיטתו פסולה

457 .

השוחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי

[כל האשמות הבאות על ודאי חטא שלא כאשם תלוי הבא על ספק] שאין בהם משום מראית העין, שהרי אי אפשר להקדישם בלי חטא המחייב אותם, או ששחט

לשם בכור

או

לשם מעשר

שאין בהם משום מראית העין שהרי יודעים שכניו הרואים שבהמות אלו אינם בכור או מעשר, או ששחט

לשם תמורה

ואין לו בהמת הקדש שיכול להמיר בה -

שחיטתו כשרה

.

זה הכלל: כל דבר שנידר ונידב, השוחט לשמו

-

אסור, ושאינו נידר ונידב, השוחט לשמו

-

כשר.

גמרא:

שנינו במשנתנו:

השוחט לשם עולה,

לשם זבחים, לשם אשם תלוי ... שחיטתו פסולה.

ומקשינן:

אשם תלוי בר נידר ונידב הוא,

והלוא הוא קרבן חובה הבא על חטא כמו כל האשמות!

אמר רבי יוחנן: הא מני רבי אליעזר היא דאמר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום

458 ,

שכיון שמצינו שהתורה הכשירה אשם תלוי ליקרב ולהאכל על ספק חטא, ואין אומרים שאם לא חטא - הביא חולין לעזרה, יש ללמוד מכך שאף מי שלבו נוקפהו שמא חטא יכול להביא אשם תלוי, ואף שהחיוב אינו אלא בספק שנתעורר על ידי שאכל אדם חתיכה אחת משתי חתיכות שאחת מהם חלב, ולא ידוע אם אכל חלב או שומן.

שנינו במשנתנו: השוחט ... לשם פסח ... שחיטתו פסולה.

ומקשינן:

פסח, בר נידב ונידר הוא,

והלוא

זמנא קביעא ליה

[קבוע לו זמן] שבו חייבים להקריבו, ואי אפשר להקריבו בזמן אחר!

אמר רבי הושעיא: שאני פסח

מכל קרבנות החובה שאי אפשר להקדישם לפני שתחול החובה, אבל פסח

הואיל והפרשתו

לקרבן יכולה להיות

כל השנה כולה,

יש בו מקום לחשוד שהשוחט הקדיש את הבהמה לקרבן פסח .

אמר רבי ינאי: לא שנו

במשנתנו שי שלחוש למראית העין אלא ב

תמימים,

אבל ב

בעלי מומין

אין לחוש, שכן

מידע ידיע

לרואים שלא ראוי לחול עליהם הקדש.

ורבי יוחנן אמר: אפילו

ב

בעלי מומין נמי

יש לחשוש משום מראית העין, שכן

זימנין דרמי ליה מידי אמומא ולא ידיע

[לפעמים מתכסה המום בצמר או בטיט ולא ידוע המום], ולא חלקו חכמים ופסלו את השחיטה אף כשהמום גלוי .

שנינו במשנתנו:

השוחט לשם חטאת ...

שחיטתו כשרה.

אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא

במי

שאינו מחוייב חטאת, אבל

אם נודע שעבר עבירה שהוא

מחוייב

עליה

חטאת

הבהמה אסורה, שכן

אימא לשום חטאתו הוא עושה,

אבל כשלא נודע שהוא מחוייב חטאת אין לחוש שיאמרו שמא הוא מחוייב חטאת ולא נודע הדבר לאחרים, כי המחוייב חטאת רגיל לספר זאת לשכניו כדי שיתבייש ויתכפר לו .

ומקשינן:

והא לא קאמר לשם חטאתי,

אלא לשם חטאת, ואין משמעות דבריו שחטאת זו היא בשביל חיוב החטאת שהתחייב כבר, אלא שעתה נודב חטאת וזה בלתי אפשרי!

אמר רבי אבהו

: באמת רבי יוחנן אסר רק

באומר לשם חטאתי.

ואם לא נודע שהוא חייב חטאת אפילו יאמר לשם חטאתי, אין אנשים מאמינים לו שהוא חייב חטאת.

שנינו במשנתנו: השוחט ...

לשם תמורה

שחיטתו כשרה.

אמר רבי אלעזר: לא שנו אלא שאין לו זבח בתוך ביתו, אבל

אם נודע ש

יש לו זבח בתוך ביתו

הבהמה אסורה, שכן

אימא אמורי אמיר ביה

[אולי הוא המיר בו], ואף שהזבח לא נמצא בפניו יכול הוא להמיר בו. אבל אם לא ידוע לנו שיש לו זבח בתוך ביתו, אין לחוש שיאמרו שמא יש לו ואין אנו יודעים זאת, כי הדרך היא להודיע ולהזהיר על קדשים שלא יבואו למעול בהם .

ומקשינן:

והא לא קאמר לשם תמורת זבחי

אלא לשם תמורה, ואין משמעות דבריו שזו תהיה תמורת זבח מסוים, אלא שממיר תחת שם חטאת או עולה, וזה דבר שאי אפשר לעשותו!

אמר רבי אבהו

: רבי אלעזר אסר רק

באומר לשם תמורת זבחי.

ואם לא נודע שיש לו זבח בתוך ביתו, אפילו יאמר לשם תמורת זבחי אין אנשים מאמינים לו.

שנינו במשנתנו:

זה הכלל

: כל דבר שנידב ונידב, השוחט לשמו - אסור, ושאינו נידב ונידב, השוחט לשמו - כשר.

והוינן:

לאתויי מאי

[מה מלמד] הכלל שלא ידענו מהפרטים?

ומשנינן: נידר ונידב כתוב במשנה

לאתויי

שוחט לשם

עולת נזיר

שאפשר להקדישה רק אם נדר בנזירות,

דמהו דתימא

[שהיה מקום לומר] שלא נאסור את הבהמה ד

הא לא

ידוע ש

נדר

בנזירות, ובודאי שיאמרו שדבריו דברי הבל. קא משמע לן מתניתין שאנשים חושדים ואומרים:

אימר נדר

סתם נזירות שהיא שלשים יום

בצינעא

ולא נודע הדבר לשכניו, ולכן אפילו אם באמת לא נדר בנזירות - הבהמה אסורה .

ושאינו נידר ונידב

כתוב במשנה

לאתויי

השוחט לשם

עולת יולדת

שידוע לשכניו שאין הוא חייב בקרבן הזה.

אמר רבי אלעזר

לא שנו אלא שאין לו אשה, אבל יש לו אשה

לשוחט לשם עולת יולדת - אסור, שכן

אימר לשמה

של אשתו שילדה

הוא עושה

466 .

ומקשינן:

והא לא קאמר לשם עולת אשתי!

אמר רבי אבהו

: רבי אלעזר מדבר

באומר לשם עולת אשתי.

ומקשינן:

פשיטא,

והלוא חידוש זה כבר השמיענו רבי אלעזר במה שאמר שאם יש לו זבח בביתו ואמר לשם תמורת זבחי - אסור!