חולין 27b — התלמוד בעברית

וממשיכה הגמרא לדון:

ופדר קמא דכתב רחמנא

בקרבן שור,

למה לי?

שהרי הברייתא לא הסבירה אלא מפני מה הוצרכה התורה לפרט את הראש, אך לא הסבירה מדוע פירטה התורה את הפדר, והרי הוא בכלל הנתחים המופשטים?

ומשנינן:

מיבעי ליה לכדתניא: כיצד הוא עושה

את הקטרת הראש?

חופה את הפדר על בית השחיטה

[מכסה עם הפדר את מקום השחיטה],

ומעלהו

על האש שעל המזבח,

וזהו דרך כבוד של מעלה,

שלא יהיה מקום החתך נראה מלוכלך בדם. ודבר זה למדנו מהפדר האמור בפרשה הראשונה, סמוך לראש.

ומביאה עתה הגמרא ברייתא אחרת, שבה מובאים דברי רבי אליעזר, שלמד ממקום אחר שהשחיטה היא מהצואר.

והאי תנא מייתי לה מהכא

:

דתניא

: נאמר בסוף הפרשה המדברת על טומאת נבלה,

"זאת תורת הבהמה והעוף"

[ויקרא יא מו] הקישה התורה את הבהמה אל העוף לענין הטומאה.

וכי באיזו "תורה"

של טומאה

שוותה בהמה לעוף, ו

במה

עוף

שוה

לבהמה?

והרי אין טומאתם שוה.

כי

בהמה, מטמאה

נבלתה את האדם, הן

במגע,

כשנוגע בה,

ו

הן

במשא

, שאם נושא אותה היא מטמאתו אף בלי נגיעה בה. ואילו

עוף אינו מטמא

כשהתנבל, לא

במגע ו

לא

במשא.

ולעומת זאת,

עוף,

טומאתו חמורה מטומאת בהמה, שכן בשעה שהוא מתנבל הוא

מטמא

טומאה חמורה, בכך שהוא מטמא אפילו את ה

בגדים

של האדם האוכל את נבלתו,

אבית הבליעה,

בשעה שנבלת העוף נמצאת בבית בליעתו של האדם.

ואילו נבלת

בהמה, אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה.

שאם תחבה לו חבירו לבית הבליעה, הוא אינו נטמא כלל, ואף בטומאת מגע אינו נטמא, כי מגע זה הוא מגע בית הסתרים .

ואם כן,

באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה?

לפי שלא מצאנו כתוב בתורה במפורש מצות שחיטה בעוף, ולכן, בא ההיקש

לומר לך, מה בהמה

יוצאת מידי טומאה מידי ואיסור נבלה

בשחיטה,

כדכתיב "ושחט את בן הבקר",

אף עוף

חולין יוצא מידי טומאתו ואיסורו

בשחיטה.

ומוסיפה הברייתא:

אי

[שמא נאמר]

מה להלן,

בבהמה, אין היא ניתרת אלא

ברוב שנים,

ולא בסימן אחד,

אף כאן,

בעוף, הוא ניתר רק

ברוב שנים?

תלמוד לומר "זאת

תורת"

,

למעט את ההיקש, ולומר שאין שחיטת עוף דומה לשחיטת בהמה בכל דבר, אלא בעוף די בשחיטת סימן אחד.

רבי אליעזר אומר: באיזו תורה שוותה בהמה לעוף ועוף לבהמה?

אלא

לומר לך, מה עוף

קדשים שמצותו במליקה

הכשרו מן הצואר

שחותך את הסימנים,

אף בהמה הכשרה מן הצואר

בחתיכת הסימנים, ואין הבדל בין חולין לקדשים בבהמה .

אי מה להלן

במליקה הוא מולק

ממול עורף

שהוא מאחוריו של העוף ,

אף כאן

בשחיטה ישחוט

ממול עורף

ולא מלפניו,

תלמוד לומר "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל"

[ויקרא ה' ח'] מיעטה התורה ואמרה שדוקא

ראשו של זה ממול עורף ואין ראשו של אחר ממול עורף,

מכאן שהשחיטה היא מהצואר.

והוינן:

ורבי אליעזר, האי "זאת",

שדרש אותו תנא קמא,

מאי עביד ליה

[איך הוא דורשו]?

ומשנינן: כשם שלפי תנא קמא למדנו מ"זאת" שלא צריך לשחוט שני סימנים בעוף כבהמה, כך לרבי אליעזר

אי לאו "זאת", הוה אמינא

נקיש בהמה לעוף לכל דבר ונאמר:

מה

חטאת ה

עוף

די בה

ב

מליקת

סימן אחד,

שנאמר "ומלק את ראשו ולא יבדיל",

אף

בשחיטת

בהמה

די

בסימן אחד, כתב רחמנא "זאת"

למעט את ההיקש ולומר שצריך לשחוט שני סימנים בבהמה.

ועתה הגמרא מביאה תנא שלמד כתנא קמא, שעוף טעון שחיטה, אך למד בדרך אחרת שהוא טעון שחיטת סימן אחד בלבד .

תני בר קפרא

: נאמר

"זאת תורת הבהמה והעוף

וכל נפש חיה הרומשת במים" [ויקרא יא מו].

הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים

הקרואים "נפש חיה הרושמת במים", להגיד שהעוף אמצעי ביניהם בדינו.

לחייבו ב

שחיטת

שני סימנים, אי אפשר,

מפני

שכבר הוקש לדגים,

הפטורים מן השחיטה לגמרי.

לפוטרו בלא כלום

כדגים,

אי אפשר, שכבר הוקש לבהמה.

הא כיצד?

-

הכשרו בסימן אחד.

והוינן בה:

דגים, דלאו בני שחיטה נינהו, מנלן?

מנין לנו שלא הוקשו הדגים לבהמה ועוף כדי לחייבם בשחיטה?

אילימא,

שמא נאמר,

משום דכתיב "הצאן ובקר ישחט להם, אם את כל דגי הים יאסף להם"

[במדבר יא כב], הרי ש

באסיפה בעלמא סגי להו

[באסיפה בלבד די להם] לדגים ואינם צריכים שחיטה.

אלא מעתה, גבי שליו

שגם בו כתוב לשון אסיפה,

דכתיב "ויאספו את השליו"

[במדבר יא לב], האם

הכי נמי

נאמר

דלאו בשחיטה

היו אוכלים אותו?

! והא אמרת לפוטרו בלא כלום אי אפשר, שכבר הוקש לבהמה.

ובהכרח, לא משמע מלשון אסיפה שאין צריך לשחוט את הדבר הנאסף.

ומתרצינן:

התם,

בפסוק "ויאספו את השליו",

לא כתיבא אסיפה במקום

שכתוב

שחיטה ד

בעלי חיים

אחריני,

ולא משמע מלשון אסיפה שאין צריך לשחוט .

אבל

הכא,

בפסוק "אם את כל דגי הים יאסף",

כתיבא אסיפה במקום

שכתוב

שחיטה ד

בעלי חיים

אחריני,

שהרי נאמר שם "הצאן ובקר ישחט להם", ומכך שהתורה חילקה ביניהם, וכתבה לשון שחיטה בצאן ובקר ולשון אסיפה בדגים, משמע שאין הדגים טעונים שחיטה .

דרש עובר גלילאה,

מבני הגליל: מפני מה נשתנו בעלי החיים בדין השחיטה?

בהמה

-

שנבראת מן היבשה

בלבד, וחיותה בריאה וחזקה כי היא באה מדבר חזק, לפיכך

הכשרה

הוא

בשני סימנים. דגים

-

שנבראו מן המים

בלבד, וחיותם חלשה,

הכשרן ב"ולא כלום",

כמו פירות.

עוף, שנברא מן הרקק,

שיש בו תערובת עפר ומים -

הכשרו בסימן אחד.

אמר רב שמואל קפוטקאה: תדע

שכן הוא, שהעופות נבראו גם מהמים,

שהרי

יש לעופות דמיון מסוים לדגים, בזה ש

עופות יש להן קשקשת ברגליהם כדגים.

במסכת בכורות [ה א] מובאות שאלות ששאל קונטריקון ההגמון את רבן גמליאל על סתירות שיש, לכאורה בתורה, כדי לקנטרו. וכן התשובות שהשיבו רבן גמליאל. והגמרא כאן מביאה שאלה ותשובה אחת הקשורה לעניננו.

ועוד שאלו: כתוב

[פסוק]

אחד אומר "ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף

על הארץ" [בראשית א כ].

אלמא, ממים איברו,

משמע שהעופות נבראו מהמים.

ו

מאידך,

כתיב

בפסוק הקודם

"ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים". אלמא, מארעא איברו,

משמע שהם נבראו מהארץ!

אמר לו

רבן גמליאל:

מן הרקק

[תערובת עפר ומים]

נבראו.

ראה

רבן גמליאל את

תלמידיו מסתכלים זה בזה,

ותמהים על התשובה.

אמר להם

רבן גמליאל: וכי

קשה בעיניכם שדחיתי את אויבי בקש

ועניתי לו תשובה לא נכונה? אלא אכן

מן המים

בלבד

נבראו,

כמשמעות הפסוק האחד.

ולמה

נכתבו העופות בפסוק האחר יחד עם החיות שנבראו מהארץ? מפני שכתוב שם בהמשך הפסוק שהקב"ה

הביאן אל האדם

עם החיות

לקרות להן שם,

שכך כתוב בפסוק "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה, ואת כל עוף השמים, ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו". וחלק הפסוק "ואת כל עוף השמים" מתייחס רק למה שכתוב "ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו".

ויש אומרים, בלשון אחר

שהובא קודם, שעוף השמים מוזכר בפסוק רק לענין קריאת שמות,

אמר

רבן גמליאל

לאותו הגמון.

ובלשון הראשון,

שמשמע ממנו שהעופות נבראו מהרקק,

אמר להן לתלמידיו,

כשראה שהם תמהים. מפני שנראה שהאמת היא שהעופות נבראו מהארץ,

משום דכתיב

"עוף השמים"

על

בהמשך למילה

"ויצר",

ולא משמע ש"עוף השמים" לא מתייחס לתחילת הפסוק. ועתה, הגמרא מביאה דעה החולקת על הברייתות דלעיל, שדרשו מהיקש שעוף חייב בשחיטה. ולפי דעה זו, מדאורייתא אין חיוב שחיטה בעוף .

אך גם לפי דעה זו יש דין נבלה בעוף, והיא מטמאה את בגדי האוכל אותה בהיותה בבית הבליעה, מן התורה. אלא שהתורה מדברת בעוף שמת או שהרגוהו שלא על ידי חתיכת הסימנים, אבל אם חתכו את סימניו אלא לא שחטו אותו כהלכות שחיטה, הוא מותר באכילה, ואפילו אם עשו בו נחירה, דהיינו שקרעו את הסימנים לאורכם, מהנחירים עד החזה.

אמר רב יהודה משום רבי יצחק בן פנחס: אין שחיטה לעוף מן התורה. שנאמר

"ואיש אשר יצוד ציד חיה או עוף, ושפך את דמו וכסהו בעפר" [ויקרא יז יג]. לא אמרה התורה "ושחט" אלא

"ושפך",

לומר, כי

בשפיכה

של דמו

בעלמא סגי.

ומקשינן:

אי הכי, חיה נמי

לא צריכה שחיטה מהתורה שהרי גם עליה כתוב "ושפך"!

ומתרצינן:

חיה

-

איתקש לפסולי המוקדשים.

שהרי אמרה התורה בבהמות שהוקדשו ונפל בהם מום "הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל" [דברים יב טו], הקישה התורה את החיה לבהמה לענין שחיטה.

ומקשינן:

עוף נמי איתקש לבהמה, דכתיב "זאת תורת הבהמה והעוף"

!

ומתרצינן:

הא כתיב "ושפך את דמו",

ואם נלמד מההיקש שהעוף חייב בשחיטה, יקשה למה לא כתבה התורה בעוף "ושחט" אותו.

ומקשינן:

ומאי חזית דשדייה ליה על עוף, שדייה אחיה!

[מה מכריח אותך לתת את לשון "שפך" על עוף ולא על חיה], הרי שניהם הוקשו לבהמה!?

ומתרצינן:

מסתברא

כי כך יש לומר,

משום דסליק מיניה

[מפני שהמקרא עולה וגומר דבריו מהעוף] וסומך אותו ל"ושפך", שכן כתוב "ציד חיה או עוף, ושפך".

ומביאה הגמרא סימן למקור הקושיות על רבי יצחק בן פנחס:

סימן: נתנבל, דם, במליקה.

מיתיבי

על רבי יצחק בן פנחס מהמשנה:

השוחט ונתנבלה בידו

בלי כוונה, או

הנוחר והמעקר

[עוקר את הסימנים ממקומם] בכוונה,

פטור מלכסות

את הדם, מפני שהתורה אמרה בכסוי הדם "חיה או עוף אשר יאכל", ולא דם נבילה.

ומוכיחה הגמרא:

ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה,

הרי

נחירתו

של העוף

זו היא שחיטתו

ומתירתו באכילה, ואם כן

ליבעי כסוי!

ואף שהעוף אסור באכילה מדרבנן, אין להקל ולפוטרו מחיוב כסוי דאורייתא!

ומתרצינן:

מי סברת

[האם אתה סבור] שהמשנה עוסקת

בעוף? לא,

המשנה מדברת

בחיה,

הטעונה שחיטה מהתורה.

תא שמע

מברייתא דלא כרבי יצחק בן פנחס:

השוחט

ואינו רוצה לאכול את הבשר, היות

ו

אינו

צריך

אלא

לדם,

בכל זאת

חייב לכסות

את הדם, ולא יוכל להשתמש בו.

כיצד הוא עושה? או נוחרו או עוקרו,

ונפטר בכך מכסוי הדם, כיון שהבשר אסור באכילה.