חולין 137b — התלמוד בעברית

אמר רבי יוחנן

: לאו היינו טעמא דפסקינן כוותיה משום דהוי דעת שלישית ומכרעת, אלא מפני ש

מפי שמועה אמרה

רבי יוסי,

מפי חגי זכריה ומלאכי,

הלכך הלכתא כוותיה.

שנינו במשנה:

רבי דוסא בן הרכינס אומר וכו'.

והוינן בה: האי דתנן "וחכמים אומרים חמש רחלות גוזזות כל שהן",

וכמה

הוא השיעור של גוזזות

כל שהן?

אמר רב: מנה ופרס, ובלבד שיהו

אותם מנה ופרס

מחומשות.

דהיינו שמכל אחת מהן גוזז שבעה סלעים וחצי דהוי גיזת כולהו מנה ופרס שהן ל"ז סלעים וחצי [עיין ברש"י החשבון] .

ושמואל אמר

: צריך שיהיו גוזזות

ששים

סלעים,

ונותן סלע אחת

מהן

לכהן.

רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

: שיעור כל שהן הוא

שש

סלעים, ויתן מהן

לכהן חמשה

סלעים,

ואחד

ישאר

לו.

עולא אמר רב אלעזר

: אפילו אינן גוזזות אלא סלע אחד - חייב, שהרי

"כל שהן" שנינו.

תנן: וכמה נותן לו, משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר בגליל. בשלמא לרב ורבי יוחנן, ניחא!

דרב לא אמר כמה מהן יתן לכהן, ואיכא למימר דסבירא ליה יתן משקל חמש סלעים. ורבי יוחנן, הא אמר נותן לכהן חמשה.

אלא לשמואל,

דאמר דנותן סלע אחת לכהן,

ו

ל

רב אלעזר

דאמר כל שהן שנינו , ואם גוזז סלע אחת, הא ודאי שאינו יכול לתת לכהן חמשה סלעים -

קשיא

מתניתין?!

ותמהינן:

ולטעמיך, ולרב מי ניחא? והא רב ושמואל דאמרי תרוויהו

: שיעור

ראשית הגז בששים!

ואם כן, לרב דאמר דשיעור המחייב בראשית הגז היינו מנה ופרס מחמש רחלות, דהוו ל"ז סלעים וחצי, הרי אחד מששים מינייהו אינו עולה אפילו לסלע?! ומתרצינן: באמת לרב אחד מששים הוי שיעור ראשית הגז. ולא קשיא ממתניתין, ד

הא אתמר עלה דההיא

דמתניתין, ד

בישראל שיש לו גיזין הרבה עסקינן, ומבקש ליתנן

[את ראשית הגז]

לכהן

להרבה כהנים.

ואמרינן ליה

: ל

כל חד וחד

מהכהנים

לא תבצר ליה

[לא תפחות לו]

מחמשת סלעים

דהוי נתינה ראויה. אבל באמת אי גוזזות מעט ואין אחד מששים עולה לה' סלעים אפילו לכהן אחד - סגי באחד מששים.

גופא: רב ושמואל דאמרי תרוויהו: ראשית הגז

-

בששים. תרומה

-

בששים. פאה

-

בששים.

ותמהינן: וכי שיעור

תרומה בששים? והא אנן תנן

: [בתרומות פ"ד מ"ג]

תרומה,

ב

עין יפה

ניתנת

אחד מארבעים?

ואיך נקטו רב ושמואל שיעור עין רעה.

ומתרצינן: רב ושמואל שיעור

דאורייתא

נקטו, והוא אחד

בששים.

ואילו המשנה בתרומות נקטה את השיעור

דרבנן,

שהם תקנו ליתן בעין יפה אחד

בארבעים.

ועדיין מקשינן: וכי שיעור תרומה

דאורייתא בששים? והאמר שמואל חיטה אחת פוטרת את הכרי

מדאורייתא, שהרי נאמר בתרומה "ראשית דגנך" ולא נאמר בה שיעור כמה ליתן?!

ומתרצינן: שיעור תרומה מ

דאורייתא

-

כדשמואל,

ובאמת חיטה אחת פוטרת את הכרי, ותקנה

דרבנן ב

כל דבר שחייב בתרומה מ

דאורייתא,

כגון תרומת תירוש ויצהר -

אחת מארבעים.

ושיעור

דרבנן

דבר שחייב בתרומה רק חייב מ

דרבנן,

כגון פירות האילן והירק -

בששים.

תו תמהינן: וכי

פאה

שיעורה

בששים?

והתנן: אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה והבכורים והראיון

[קרבן עולת ראיה שמביא כשעולה לרגל]. ואם כן מפורש הוא שאין שיעור לנתינת פאה?!

ומתרצינן: מ

דאורייתא אין לה שיעור,

אבל מ

דרבנן

שיעורה

בששים.

ומקשינן:

מאי קא משמע לן

רב ושמואל באמרם ששיעור פאה בששים? והרי

תנינא

לה: [פאה פ"א מ"ב]

אין פוחתין לפאה מששים אף על פי שאמרו הפאה אין לה שיעור?!

ומתרצינן:

התם

המשנה בפאה עוסקת

בארץ,

ואילו

הכא

דברי רב ושמואל -

בחוצה לארץ,

וחידושם שגם בחוצה לארץ שיעורה בששים מדרבנן.

כי סליק

[כשעלה]

איסי בר היני

לארץ ישראל,

אשכחיה רבי יוחנן

לאיסי

דקא מתני

[שונה]

לבריה

במתניתין דידן "חמש

רחלים". אמר ליה: אתנייה

[שנה לו]

"רחלות"

בלשון נקבה!

אמר ליה: כדכתיב

באורייתא אני שונה לו, דכתיב

"רחלים מאתיים"!

אמר ליה: לשון תורה

-

לעצמה, לשון חכמים

-

לעצמן.

ולהכי, אף על גב דלשון תורה "רחלים" הוא, בעינן למתני במתניתין "רחלות" כלשון חכמים.

אמר ליה

רבי יוחנן לאיסי:

מאן ריש סדרא

[ראש הישיבה]

בבבל?

אמר ליה: אבא אריכא,

שהוא רב [ונקרא כן משום שארוך בדורו היה כדאמרינן במס' נדה כ"ד - ב].

אמר ליה

בתמיהה:

אבא אריכא קרית ליה

לרב, ולא קרית ליה "רבינו" בלשון כבוד?!

דכירנא

[זכורני] כשהיה רב בארץ ישראל קודם שירד לבבל,

כד הוה יתיבנא אחרי י"ז שורן

[שורות] מ

אחוריה דרב

משום שהייתי פחות חשוב ממנו - כשהיינו יושבים

קמי דרבי

[לפני רבי], והיו רבי ורב נושאין ונותנין בהלכה,

ונפקי זיקוקין דנור מפומיה דרב לפומיה דרבי ומפומיה דרבי לפומיה דרב

[זיקוקין דנורא הוא משל לתורה שנמשלה לאש. מהרש"א],

ולית אנא ידע

[ולא הייתי מבין]

מה הן אמרין, ואת אבא אריכא קרית ליה?!

אמר ליה איהו

[איסי]:

ראשית הגז בכמה,

כמה יגזוז שיתחייב בראשית הגז?

אמר ליה: בששים

סלעים.

אמר ליה:

והאנן "בכל שהן" תנן

בדברי רבנן?

אמר ליה

רבי יוחנן:

אם כן,

אם איני יודע פירושה של המשנה,

מה בין לי ולך,

במה אני גדול ממך?! אלא דכך יש בידי, דהאי דאמרי רבנן "כל שהוא" לאו דווקא הוא, דלעולם בעינן בששים, אלא איידי דאמר רבי דוסא שיעורא רבה דמנה מנה ופרס, אמרי רבנן שיעורא זוטא.

כי אתא רב דימי, אמר: ראשית הגז, רב אמר

: שיעורה

בששים, ורבי יוחנן משום רב ינאי אמר

: שיעורה

בשש

סלעים.

אמר ליה אביי לרב דימי: אנחת לן

[הנחת דעתינו] על ידי דבריך ב

חדא

מלתא דלא תקשי לן,

ו

מצד שני

אקשת לן

[הקשית לנו]

חדא

מלתא.

בשלמא

הא אנחת לן, ד

דרבי יוחנן

דאמר לעיל שיעורה בשש,

אדרבי יוחנן

דאמר לאיסי בר היני בששים -

לא קשיא,

ד

הא

דאמר בששים -

דידיה

היא, ו

הא

דאמר לעיל דשיעורה בשש -

דרביה

הוא, כדאמרת דאמר לה רב משמיה דרב ינאי.

אלא

דאקשת לן חדא מילתא. דהא לדבריך

דרב אדרב קשיא, דהא אמר רב

לעיל דשיעורא הוא

מנה ופרס,

ואת אמרת דשיעורא בששים?

ומהדרינן:

דרב אדרב נמי לא קשיא, מאי מנה

ופרס דקאמר, לא במנה רגיל של כ"ה סלעים, אלא במנה גדול

בן ארבעים סלעים, ד

במנה זה, מנה ופרס

הוה ליה

ששים סלעים, ויתן מהן סלע לכהן דהיינו

בששים

כדאמר רב הכא.