חולין 133a — התלמוד בעברית

הקטרות, והמליקות,

וקבלות

דהיינו קבלת הדם,

הזאות, והשקאת סוטה, ועריפת עגלה ערופה

שנעשית בכהנים, דכתיב "ונגשו הכהנים בני לוי",

וטהרת מצורע

דהיינו הזאת דם הצפורים,

ונשיאות כפיים, בין

נשיאת כפיים

מבפנים

דהיינו במקדש, ו

בין מבחוץ,

דהיינו בבתי כנסת שבכל עיר ועיר, מנין שגם בכל עבודות אלו אם אינו מודה בהן - אינו נוטל חלק בקדשים?

תלמוד לומר

: בסוף הפסוק של "המקריב את דם השלמים ...

מבני אהרן",

ודרשו:

עבודה האמורה לבני אהרן. וכל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה.

דהיינו, אם אינו מודה בה, אינו נוטל חלק במתנות.

ומדייקת הגמרא מדברי הברייתא:

טעמא

משום

דאינו מודה בה. הא מודה בה, אף על גב דאינו בקי בהן,

נוטל חלק בקדשים!

אמר רב אבא, אמר רב הונא, אמר רב: חוטין שבלחי

של הבהמה,

אסורים

משום דם שיש בהן.

וכל כהן שאינו יודע ליטלן,

את אותן החוטין, מן הלחי,

אין נותנין לו מתנה.

ולא היא!

אין אותן חוטין אסורין.

דאי בטויא

[צלוי], הא

מיידב דייבי,

זב הדם על ידי הצליה.

ואי לקדרה

[שמבשלן],

אי דמחתך להו ומלח להו,

הא נמי

מידב דייבי!

אמר רבה: בדק לן

[ניסה אותנו]

רב יוסף

[שכהן היה] בשאלה זו:

האי כהנא דחטיף מתנתא

מהתינוקות שנושאין אותן אל הכהנים, האם בכך הוא

חבובי קא מחבב מצוה,

ויפה הוא עושה,

או

שמא בחטיפתו נחשב בכך כ

זלזולי קא מזלזל במצוה?

ופשטנא ליה

מהפסוק "

ונתן

לכהן", שמשמעותו,

ולא שיטול בעצמו.

ומוכח שלא יפה הוא עושה.

אמר אביי: מריש

[מתחילה]

הוה חטיפנא מתנתא,

כי

אמינא,

כשאני חוטף הרי

חבובי קא מחביבנא מצוה.

אבל,

כיון דשמענא להך

דרשה מ"

ונתן" ולא שיטול מעצמו, מיחטף לא חטיפנא.

ועדיין הייתי

מימר אמרי

לבעלי הבהמות:

הבו לי

מתנות!

וכיון דשמענא להא דתניא

: על האמור בבני שמואל "

ויטו אחרי הבצע". רבי מאיר אומר: בני שמואל, חלקם שאלו בפיהם,

את חלק הלויה שהיה מגיע להם, כגון מעשר ראשון, בקשוהו מבעלי הפירות, מאז אפילו

מימר נמי לא אמינא

לתת לי מתנות .

ועדיין נהגתי

אי יהבו לי

מתנות -

שקילנא. כיון דשמענא להא דתניא

בענין חילוק לחם הפנים: "

הצנועין מושכין את ידיהם

מן החלוקה,

והגרגרנים חולקים"

מאז

משקל נמי לא שקילנא

6 . לבד מ

פעם אחת בשנה, ב

מעלי

[ערב]

יומא דכיפורי,

שאז אני נוטל מתנות כדי

לאחזוקי נפשאי בכהני,

שלא ישתכח הדבר שאני כהן .

ותמהה הגמרא: למה הוצרך לקחת מתנות להודיע כהונתו,

ו

הרי יכול

לפרוס ידיה

בדוכן כל השנה בברכת כהנים, ועל ידי זה לא ישתכח שהוא כהן?

מתרצת הגמרא:

אנסיה ליה עידניה,

שהיה אנוס בלימוד תלמידיו בעת שהיו נושאין כפים בבית הכנסת, ולא היה יכול לישא כפיו.

אמר רב יוסף: האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה

[בשכנותו],

ודחיקא ליה מילתא

לאותו צורבא מרבנן , שעני הוא, ורוצה אותו כהן להנות את התלמיד חכם,

ליזכי ליה

הכהן לההוא תלמיד חכם את ה

מתנתא

המגיעות לו, שיהא אותו תלמיד חכם נוטל זרוע לחיים וקבה מבני העיר עבור הכהן - ויאכלם.

ואף על גב דלא אתי

המתנות

לידיה

כהן , יכול לזכותם לעני -

במכרי כהונה ולויה,

דהיינו כהן שהוא ידוע ומוכר בעיר, ורוב בני העיר אוהבין אותו ונותנים לו את המתנות, אותו כהן יכול לזכות אף על גב שלא באו לידו .

רבא ורב ספרא איקלעו לבי מר יוחנא בריה דרב חנא בר אדא, ואמרי לה לבי מר יוחנא בריה דרב חנא בר ביזנא. עביד להו

מר יוחנא

עגלא תילתא

[עגל שנולד שלישי לאמו, שהוא משובח ביותר].

אמר ליה רבא לשמעיה

[לשמשו של בעל הבית שהיה כהן, והיה בעל הבית רגיל ליתן לו את מתנותיו]:

זכי לי

תן לי רשות לקחת -

מתנתא,

משום

דבעינא למיכל לישנא בחרדלא

[לשון בחרדל], והלשון מן המתנות היא, שניתנת עם הלחיים לכהן.

עשה העבד כדברי רבא, ו

זכי ליה

לרבא את המתנות.

רבא אכל

מן הלשון,

ורב ספרא לא אכל

ממנה, משום שלא הגיעה הלשון לידי השמש לפני שזכה בה רבא.

אקריוה לרב ספרא בחלמא

את הפסוק במשלי [פרק כה]: "

מעדה בגד ביום קרה

[בגד בלוי ורקוב ביום קרה אינו שוה כלום, שהרי אינו מחמם].

חומץ על נתר

מין אדמה רכה שעושין ממנה כלים, והחומץ ממסמס אותה ומזיק לה].

ו

כך דומה לשני דברים אלה,

שר בשירים על לב רע".

דהיינו,

האומר דברי תורה למי שאינו מבין אותם. אתא

רב ספרא

לקמיה דרב יוסף, אמר ליה: דלמא משום דעברי אשמעתא דמר

שאמרת כי מותר לתלמיד חכם ליטול המתנות אף על פי שלא זכה בהן כהן -

אקריין

בחלומי

הכי?

אמר ליה

: לא! שהרי

כי אמרי אנא ב

כהן

אחר,

שאינו כפוף לו, אבל

שמעא

דבעל הבית,

בעל כרחיה

עושה רצונו של בעל הבית ו

מזכי ליה

לאדם חשוב שמתארח בביתו .

ו

עוד,

כי אמרי אנא

שיכול לזכות,

למאן דלא אפשר ליה,

דהיינו לעני ודחוק. אבל

הא,

רבא, הרי

אפשר ליה

לאכול בשר אחר שאינו מתנות כהונה, שהרי אינו עני.

אמר לו רב ספרא:

ואלא מאי טעמא אקריין

בחלומי

הכי?

אמר ליה: הראוך פסוק זה

כלפי רבא,

על שלא ידע רבא להבין טעמו של רב יוסף, שדין זה אינו שייך בעבד ובמי שאפשר לו לאכול דבר אחר.

תמהה הגמרא: אם כן, למה הראו פסוק זה לרב ספרא,

ולקריין לרבא

עצמו?!

מתרצת הגמרא:

רבא נזוף היה

[עיין רש"י], ומשום כך לא הראוהו דברים בחלום.

אמר ליה אביי לרב דימי: ופשטיה דקרא במאי כתיב?

אמר ליה: בשונה לתלמיד שאינו הגון,

דאהא קאי האי קרא ד"ושר בשירים על לב רע".

דאמר רב יהודה אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון

-

נופל בגיהנם.

כמו

שנאמר

בספר איוב [פרק כ]:

"כל חושך טמון לצפוניו, תאכלהו אש לא נופח, ירע שריד באהלו". ואין שריד אלא תלמיד חכם, שנאמר

[יואל ג]

"ובשרידים אשר ה' קורא".

וכך נדרש הפסוק: "ירע שריד באהלו" - שיש לו לתלמיד חכם תלמיד רע באהלו - "תאכלהו אש לא נופח", דהיינו אש של גיהנם.

אמר רב זירא אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון

-

כזורק אבן למרקוליס

.

שנאמר: "כצרור אבן במרגמה

-

כן נותן לכסיל כבוד"

14 , ו

עוד

כתיב "לא נאוה לכסיל תענוג".

שנינו במשנתנו:

והמשתתף עמהן צריך לרשום.

ודנה הגמרא:

ו

כי

אפילו

אם משתתף

עם העובד כוכבים

צריך לרשום?

ורמינהו

סתירה לכך, לכאורה, ממה ששנינו:

המשתתף עם כהן

-

צריך לרשום. והמשתתף עם העובד כוכבים, ו

המוכר את

פסולי המוקדשין

אחר שנפדו ושחטן, שפטורין הן מן המתנות -

אין צריך לרשום!?