חולין 130a — התלמוד בעברית

מתניתין:

מצות נתינת

הזרוע והלחיים והקבה

1 ,

הניתנין לכהן כששוחטין בהמה,

נוהגין בארץ ובחוצה לארץ

2 , בפני הבית

בזמן שבית המקדש קיים,

ושלא בפני הבית

בזמן שאינו קיים.

ונוהגין

בחולין

דווקא

ולא במוקדשין.

שהיה

לנו לידון

בדין

[בקל וחומר]:

ומה אם החולין שאינן חייבים ב

נתינת

חזה ושוק

הניתנים לכהן בשחיטת שלמים -

חייבים במתנות

זרוע לחיים וקבה ,

קדשים שחייבים בחזה ושוק, אינו דין ש

יהו

חייבים במת נו ת?

תלמוד לומר

דכתיב בענין חזה ושוק: "

ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם".

ודרשינן: "אותם" דווקא

! אין לו

לכהן מן השלמים

אלא מה שאמור בענין

דהיינו חזה ושוק, ולא זרוע לחיים וקבה.

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן

[דהיינו שהקדיש בהמה שנפל בה מום קבוע לפני שהקדישה], דינם כמו שהקדיש עצים ואבנים לדמיהם, שאין בהם קדושת הגוף כלל, שהרי כשהקדישן לא היו ראויין למזבח .

ו

הלכך, לאחר ש

נפדו,

דינם כחולין גמורים, והם

חייבין בבכורה,

וחייבין

במתנות

כהונה,

ויוצאין

על ידי פדיונן

ל

היות כ

חולין

גמורים אפילו

להגזז ולהעבד

[לעבוד בהם],

וולדן

שהתעברה בו לפני הפדיון ונולד אחר הפדיון

וחלבן מותר לאחר פדיונן

[מה שאין כן אם הוממו לאחר שהקדישן, שאסורין בגיזה וולדן אסור] וכדלהלן.

והשוחטן בחוץ

לעזרה -

פטור.

ואין עושין תמורה,

שאם המיר בהמה זו באחרת, ואפילו קודם שנפדו, לא אמרינן שיהו הוא ותמורתו קודש.

ואם מתו

קודם שנפדו -

יפדו

[ואפילו שאינם ראויים אלא להאכילן לכלבים, וקיימא לן אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, כתב רש"י דהיינו דוקא בקדשים שקדם הקדשן למומן, אבל אלו שקדם מומן להקדשם, חשובים עצים ואבנים, ונפדים לצורך אכילת כלבים].

חוץ מן הבכור

ומן המעשר,

שאפילו באופן שקדם מום להקדשן - חלה עליהם קדושה גמורה!

והטעם לכך, משום שבכור קדושתו תלויה ברחם, דקדוש מרחם אמו, בין אם הוא תם ובין אם הוא בעל מום.

ובמעשר בהמה כתוב: "העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע", ודרשינן: טוב - היינו תם, רע - היינו בעל מום.

אבל,

כל שקדם הקדשן את מומן, או

שנפל בהן

מום עובר קודם להקדשן,

מום עובר נחשב כמאן דליתיה ,

ולאחר מכן נולד להם מום קבוע

-

ונפדו, פטורין מן הבכורה.

כי נאמר בקדשים שהוממו ונפדו שיהיה דינם "כצבי וכאיל", וצבי ואיל פטורין מן הבכורה, שהרי מצוות בכורה נאמרה דווקא בבקר וצאן.

ו

פטורין נמי

מן המתנות

זרוע לחיים וקבה, שנאמר בהם "שה" - ולא צבי ואיל.

ואינן יוצאין לחולין

על ידי פדיון

להגזז ולהעבד,

שנאמר בפסולי המוקדשין "תזבח ואכלת" ללמד שאין בהן אלא היתר זביחה ואכילה, אבל גיזה ועבודה לא הותרו בהם.

וולדן

שהתעברה בו לפני הפדיון ונולד אחר הפדיון ,

וחלבן אסור לאחר פדיונן.

והשוחטן בחוץ

קודם שנפדו -

חייב.

והיינו דוקא באופן שהפסול הוא כזה שאילו היה עולה למזבח לא היה יורד,

ועושין תמורה

קודם פדיונן, דכתיב בתמורה "טוב ברע או רע בטוב" משמע דיש דין תמורה לבעל מום שהיה "טוב" בתחילה ונעשה "רע", אך כשקדם מחמן להקדשן שנינו לעיל שאין עושים תמורה, כי היה "רע" מתחילתו.

ואם מתו

מעצמן, שלא שחטן,

יקברו

ולא יאכלו לכלבים [או משום שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, או משום שצריך העמדה והערכה לפדיון וכשמתו אי אפשר להעמידם להעריכם].

גמרא:

מדייקת הגמרא: משמע במשנה כי

טעמא

שאין מוקדשין חייבין במתנות, הוא רק משום

דכתב רחמנא "אותם". הא לאו הכי, הוה אמינא קדשים חייבין במתנות

כמו שדנה המשנה קל וחומר מחולין?

ומקשה על כך:

איכא למפרך: מה לחולין שכן חייבין בבכורה,

ולכן הם חייבין במתנות. מה שאין כן קדשים שפטורין מן הבכורה, ולכן קל בהם גם לפטרן ממתנות.

מתרצת הגמרא: אילו לא התמעטו קדשים מ"אותם", הוה אמינא

תיתי

קדשים בקל וחומר

מזכרים

של חולין, שאף על פי שלא שייך לומר החומרא שחייבין בבכורה, שהרי אינם יולדים, ובכל זאת התחייבו במתנות, וכל שכן שיתחייבו קדשים במתנות.

ופורכת הגמרא, שלא יתכן הוה אמינא ללמוד מזכרי חולין לקדשים: שהרי

מה לזכרים

של חולין,

שכן חייבין בראשית הגז,

מה שאין כן בקדשים?

אולם פירכא זו נדחית: שהרי עדיין אפשר ללמוד קדשים

מתיישים

זכרים של חולין, שאין בהם בכורה ולא ראשית הגז, ובכל זאת חייבים במתנות.

ושוב פורכת הגמרא:

מה לתיישים שכן נכנסין לדיר להתעשר,

כלומר, שהרי הם חייבין במעשר בהמה, מה שאין כן מוקדשין שפטורים ממעשר דכתיב במעשר "יהיה קדש" ולא מי שכבר קדוש?

וגם פירכא זו נדחית: כי אילו לא התמעטו קדשים, היו נלמדים בקל וחומר

מ

תישים

זקנים

של חולין, שהרי כבר נתעשרו ואין צריכין שוב ליכנס לדיר להתעשר, ובכל זאת חייבים במתנות.

ושוב מנסה הגמרא לפרוך קל וחומר זה:

מה לזקנים שכן

כבר

נכנסו לדיר להתעשר,

תאמר במוקדשין שלא נכנסו מעולם להתעשר?

אולם גם פירכא זו נדחית: כי עדיין יש ללמוד קל וחומר לקדשים

מלקוח,

שהלוקח עשר בהמות מן השוק, אין חייב במעשר. דכתיב "בקרך וצאנך" וממעטינן לפטור את הלקוח מן השוק.

ו

כן אפשר ללמוד קל וחומר מה

יתום

שמתה אמו בשעת לידה, שהוא פטור ממעשר בהמה [דדרשינן שדין מעשר כדין קדש, ויתום אינו ראוי לקדש, דכתיב "והיה שבעת ימים תחת אמו" - פרט ליתום שמתה אמו בשעת לידה שלא היה תחת אמו כלל].

ועוד פורכת הגמרא:

מה ללקוח ויתום שכן נכנסין במינן

דהיינו בהמות חולין שאינן לקוח ויתום - לדיר

להתעשר,

ואילו קדשים אינם נכנסים כלל להתעשר, ולכן יפטרו ממתנות?

ודוחה שאין לפרוך כן: "שכן נכנסין

במינן" קאמרת?

זו אינה פירכא היא, שהרי

בקדשים נמי

נחשב ש

במינן נכנסין לדיר להתעשר

דהיינו בבהמות חולין, והלכך, אילו לא התמעטו קדשים ממתנות מדכתיב "אותם", היינו מחייבים גם קדשים בקל וחומר מחולין.

מקשה הגמרא:

ויהיו חולין חייבין בחזה ושוק מקל וחומר! ומה קדשים שאין חייבין במתנות

-

חייבין בחזה ושוק, חולין שחייבין במתנות, אינו דין שחייבין בחזה ושוק?

מתרצת הגמרא:

אמר קרא

לגבי מתנות: "

וזה יהיה משפט הכהנים", זה

מתנות -

אין, מידי אחרינא

-

לא!

מקשה הגמרא:

אלא טעמא דכתב רחמנא "זה",

רק משום כך לא ילפינן חולין מקדשים לענין חזה ושוק,

הא לאו הכי, הוה אמינא חולין חייבין בחזה ושוק!?

והא

חזה ושוק

בעי תנופה

11 , ו

חזה ושוק של חולין

היכא לינופינהו?

אי אבראי

[בחוץ], הא "

לפני ה'" כתיב,

דהיינו בפנים!