חולין 105a — התלמוד בעברית

אילימא, בית שמאי אומרים מקנח

את פיו,

ולא בעי מדיח

, לשטוף את פיו במים,

ומשום שסוברים שקנוח הפה עדיף מהדחת הפה.

ובית הלל אומרים מדיח

את פיו במים,

ולא בעי מקנח

, כיון ששטף את פיו.

לא יתכן לומר כן, כי:

אלא הא דאמר רבי זירא: אין קינוח פה

מועיל להתיר לאכול בשר אחר גבינה,

אלא

אם כן קנחו

בפת

, שרק אכילת פת בין גבינה לבשר מועילה לנקות את הפה משיירי הגבינה.

כמאן

אמר רבי זירא שקנוח הפת מועיל - האם אמר זאת

כבית שמאי

ולא כפי ההלכה? שהרי לפי בית הלל רק שטיפת הפה מועילה ולא מועיל קינוח.

ומבארינן:

אלא

כך צריך לומר:

בית שמאי אומרים מקנח

את פיו ומספיק בכך,

ולא בעי מדיח

. שאינו צריך לשטוף את פיו.

ובית הלל אומרים

שלא מספיק קינוח הפה אלא צריך

אף מדיח

. שצריך גם שטיפת פיו בנוסף לקינוח. ועל זה אמר רבי זירא, שבין לבית שמאי ובין לבית הלל, קינוח הוא דוקא על ידי פת.

ודחינן: אם כן,

הוי ליה

דין זה

מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל

. שלבית שמאי מספיק קנוח, ולבית הלל צריך הדחה וקינוח,

ולתנייה

במסכת עדיות

גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל

. שבמסכת עדיות, נשנו כל המקומות שהלכו בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא. ומזה שלא נשנה דין זה שם, משמע שאין זה הביאור בדברי בית שמאי ובית הלל.

ומבארינן:

אלא

כך צריך לומר:

בית שמאי אומרים: מקנח

את פיו

והוא הדין למדיח

, שצריך את שניהם גם קינוח וגם שטיפה.

ובית הלל אומרים: מדיח

את פיו

והוא הדין למקנח

, וגם לדבריהם צריך את שניהם, אלא -

מר

בית שמאי -

אמר חדא

. וכוונתו היתה לשתי הדברים

ומר

בית הלל -

אמר חדא

, וכוונתו היתה לשתי הדברים וכל אחד אמר את דבריו בנפרד,

ולא פליגי

. שאין זו מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, ושניהם סוברים שצריך קינוח והדחה בין אכילת גבינה לאכילת בשר.

גופא, אמר רבי זירא: אין קינוח

הפה מועיל

אלא בפת

, בלעיסת הפת.

והני מילי

שמועיל

בדחיטי

, בפת העשויה מחיטה.

אבל, בדשערי, לא!

שבפת העשויה משעורים אין זה קינוח, מחמת שהוא מתפורר בתוך הפה ואינו יכול לקנח ולנקות את שיירי האוכל שהיו קודם בפה.

ודחיטי

, ובפת חיטים,

נמי לא אמרן

שמועיל קינוח,

אלא בקרירא

, בפת קרה,

אבל בחמימא

, בפת חמה, לא מועיל לקנח, משום ש

משטר שטרי!

כיון שהוא מתרכך נדבק הוא בפה ונשארים שיירים ממנו בתוך הפה ואינו מנקה.

והני מילי

שמועיל קינוח בפת חיטים קרה

ברכיכא

, בפת רכה,

אבל באקושא

, בפת קשה ביותר

לא

מועיל. כיון שהפת קשה מתפורר הוא כמו פת שעורים ואינו יכול לקנח את הפה.

והלכתא

-

בכל מילי הוי קינוח, לבר

חוץ

מקמחא

קמח,

תמרי

תמרים,

וירקא

ירקות. משום שהם רכים, ונדבקים הם בחניכיים בסמוך לשיניים, ולכן הם אינם מנקים את השיירים של האוכל הקודם.

בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן

:

כמה

זמן

ישהה בין

אכילת

בשר ל

אכילת

גבינה?

אמר ליה

רבי יוחנן:

ולא כלום!

שיכול הוא לאכול גבינה מיד אחר אכילת בשר, ואינו צריך שהייה של הפסק זמן ביניהם.

ופרכינן:

איני, והא אמר רב חסדא: אכל בשר

-

אסור לאכול גבינה

מיד אחריו משום שהבשר מוציא שומן ומושך הוא טעם זמן ארוך בתוך הפה.

אבל אכל

גבינה

-

מותר לאכול

אחריה

בשר

בלי שהיית זמן [ובלבד שיקנח וידיח פיו].

ומשנינן:

אלא

, זו היתה שאלתו.

כמה ישהה בין

אכילת

גבינה ל

אכילת

בשר

.

ועל כך

אמר ליה

רבי יוחנן:

ולא כלום!

שאינו צריך שהיית זמן בין אכילת גבינה לבשר.

גופא, אמר רב חסדא: אכל בשר

-

אסור לאכול גבינה

מיד אחר כך. אכל

גבינה

-

מותר לאכול בשר

.

אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא: בשר ש

נשאר

בין השיניים

-

מהו?

האם נחשב הוא כבשר, ואסור לאכול עמו גבינה עד שיסירנו מבין השיניים, או שכבר אינו נקרא בשר?

קרי עליה

רב חסדא את הפסוק "

הבשר עודנו בין שיניהם

", ומשמע שהפסוק קורא לבשר שנשאר בין השיניים בשם בשר. ולכן אסור לאכול גבינה כל עוד הוא נמצא בין השיניים.

אמר מר עוקבא: אנא, להא מילתא

של המנעות אכילת גבינה לאחר בשר, הריני נחשב כמו

חלא בר חמרא

, כחומץ בן יין

, לגבי אבא

.

דאילו אבא, כי הוה אכיל בשרא האידנא

, כשאבא היה אוכל בשר בשעה מסוימת ביום,

לא הוה אכל גבינה

-

עד למחר, כי השתא

עד למחרת בשעה זו. עד שעבר פרק זמן של מעת לעת מזמן אכילת הבשר.

ואילו אנא

, נוהג שרק

בהא סעודתא

שאכלתי בשר,

הוא דלא אכילנא

גבינה. אבל

לסעודתא אחריתא

, לאחר פרק זמן של סעודה אחרת -

אכילנא

, אוכל אני גבינה. ונחלקו הראשונים אם צריך שש שעות בין אכילת בשר לאכילת גבינה, או שמספיק בסלוק השולחן ובברכת המזון.

אמר שמואל: אנא, להא מלתא

כדמפרש -

חלא בר חמרא

כחומץ בן יין

לגבי אבא

.

דאילו אבא הוה סייר

היה בודק

נכסיה

את נכסיו וקרקעותיו

תרי זמני ביומא

פעמיים ביום.

ואנא

, ואני

לא סיירנא

איני בודקם

אלא

רק

חדא זימנא

, פעם אחת ביום.

שמואל

הולך

לטעמיה, דאמר שמואל: מאן דסייר נכסיה כל יומא

כל הבודק נכסיו כל יום -

משכח אסתירא!

מוצא סלע כלומר, מרויח כסף, מפני שמתקן בהם את הצריך תיקון.

אביי, הוה סייר נכסיה כל יומא ויומא. יומא חד, פגע באריסיה

פגש את האריס שעיבד שדותיו,

דדרי פתכא דאופי

, כשהוא נושא משא של עצים בכוונה לגונבם.

אמר ליה

אביי,

הני

עצים -

להיכא

אתה מוליכם?

אמר ליה

האריס,

לבי מר!

להביא את העצים לכבודו!

אמר ליה

אביי לאריסו:

כבר קדמוך רבנן!

שאמרו שיהיה אדם רואה ובודק את נכסיו בכל יום, ואני על ידי שקיימתי את דבריהם הצלתי את נכסי.

רב אסי הוה סייר נכסיה כל יומא

, בודק את נכסיו כל יום.

אמר: היכא נינהו

היכן הם

כל הני אסתירי דמר שמואל?

היכן הם אותם סלעים שאמר שמואל, שמוצא אותם אדם המסייר את נכסיו כל יום? ומהי התועלת שישנה בסיור בנכסים כל יום.

יומא חד

, כשסייר בנכסיו

חזא צינורא דבדקא בארעיה.

ראה את המים יוצאים חוץ לגדותיהם ובאין לשטוף את אדמותיו דרך פרצה שבשפת אמת המים.

שקליה לגלימיה

, לקח את בגדו,

כרכיה, אותביה בגוה

ושם אותו בתוך הפירצה כדי למנוע את חדירת המים.

רמא קלא

, הרים את קולו, וצעק.

אתו אינשי

באו אנשים,

סכרוה

וסתמו את הפירצה.

ואז

אמר

רב אסי:

אשכחתינהו

מצאתי

לכולהו איסתרי

את כל הסלעים

דמר שמואל

. שאמר כל המסייר בנכסיו כל יום מוצא רווח.

כיון שדברנו ברחיצת ידים באמצע הסעודה, מבארת הגמרא דיני נטילת ידים הקשורים לסעודה.

מים ראשונים: אלו הם המים שנוטל בהם אדם את ידיו קודם שאוכל פת, או דבר שטיבולו במשקים.

מים אמצעיים: אלו הם מים שנוטלים בהם את הידים בין אכילת תבשיל לתבשיל אחר, באמצע הסעודה.

מים אחרונים: אלו הם המים שנוטל בהם אדם את ידיו בסוף הסעודה.

אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיין: מים ראשונים

-

מצוה!

שמצוה לשמוע לדברי חכמים שתקנו ליטול מים ראשונים. [ולקמן מפרש מדוע תקנו].

ו

מים

אחרונים

-

חובה!

שזה חמור ממצוה. [ולקמן מפרש מדוע הם חובה].

מיתיבי: מים ראשונים ואחרונים

-

חובה.

ו

אמצעיים

, שנוטלים בין תבשיל לתבשיל -

רשות!

ומשמע שגם מים ראשונים הם חובה, וקשה על רב אידי בר אבין שאמר שמים ראשונים הם מצוה ולא חובה.

ומשנינן: זה נכון שמים ראשונים הם מצוה. וזה שקרא להם התנא חובה? הטעם ש

מצוה

של המים הראשונים

לגבי

מים אמצעיים שהם

רשות

-

חובה קרי לה

התנא! שהחשיבות של מצוה כלפי רשות, זה כחובה כלפי רשות.

גופא: מים ראשונים ואחרונים חובה, אמצעיים רשות.

מים

ראשונים

-

נוטלין בין בכלי

לתוך כלי שיקבל את המים,

בין על גבי קרקע

.

אבל מים

אחרונים

-

אין נוטלין אלא בכלי

לתוך כלי.

ואמרי לה

, ויש אומרים ש

אין נוטלין

אותם

על גבי קרקע

. [ולקמן מבארינן שרוח רעה שורה על מים אחרונים כשהם על גבי קרקע].

ומבארינן:

מאי בינייהו

בין אלו שתי הלשונות, והלא לדברי שניהם אין נוטלין על גבי קרקע?

ומשנינן:

איכא בינייהו

-

קינסא

. אם נתן עצים וקסמים, ועליהם נטל את המים האחרונים. למאן דאמר שצריך כלי, אין אלו נחשבין ככלי ואסור ליטול מים אחרונים עליהם. אבל למאן דאמר שאין נוטלים על גבי קרקע, זה בסדר, כיון שהוא נוטל על גבי עצים אין זה נחשב שהוא נוטל על גבי קרקע.

מים ראשונים

-

נוטלין

בהם

בין בחמין

אם הם חמים,

בין בצונן

בין אם הם קרים.

מים

אחרונים

-

אין נוטלין אלא בצונן

, במים קרים,

מפני ש

מים

חמין מפעפעין

מרככים

את הידים, ואין מעבירין את הזוהמא

שנדבקה בהם בשעת האוכל, אלא אדרבה מבליעים הם את הזוהמא בידים.

שנינו בברייתא:

מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן

.

אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי: לא שנו

שנוטלים מים ראשונים

אלא

בחמים

שאין היד סולדת

נכוית

בהן

.