גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
חגיגה 7b — התלמוד בעברית
אמר ליה אביי : והרי אין צריך להשמיענו שמביאם כולם כאחד ביום הראשון. שהרי פשיטא הוא! כי: הי מיניהו מהבנים משוית להו "פושעים " [עצלים]? מי מן הבנים תעשה אותם ל"פושעים", המאחרים מצות ראייה, והי מינייהו…
הטקסט המקורי — חגיגה 7b
אמר ליה אביי
: והרי אין צריך להשמיענו שמביאם כולם כאחד ביום הראשון. שהרי
פשיטא
הוא!
כי:
הי מיניהו
מהבנים
משוית להו "פושעים
" [עצלים]? מי מן הבנים תעשה אותם ל"פושעים", המאחרים מצות ראייה,
והי מינייהו משוית להו "זריזין
" [ומי מן הבנים תחשיב לזריזים, שמקיימים מצות ראייה ביום הראשון]?! שהרי גם בלי הפסוק, פשוט הדבר שכל אחד צריך להזדרז ולקיים מצות ראייה ביום הראשון.
אלא
בהכרח, ש
קרא
"כל" זכורך,
למאי אתא
[מה בא הוא לומר]?
לכדאחרים!
דתניא: אחרים אומרים: המקמץ, והמצרף נחושת, והבורסי, פטורין מן הראייה
,
שנאמר: "כל" זכורך
, ללמד:
מי שיכול לעלות עם כל זכורך
, מצווה לעלות,
יצאו אלו שאין יכולין לעלות עם כל זכורך
.
וכבר נתבארה מימרא זו לעיל ד א.
מתניתין:
הכלל הוא: "כל דבר שבחובה - אינו בא אלא מן החולין".
כלומר: קרבנות שהן חובה על האדם להקריבם, צריך שיקנה אותם ממעות חולין, אבל אין לקנותם ממעות שחילל עליהם מעשר שני.
כלל זה נלמד ממה שאמרה תורה: "ועשית חג [חגיגה] שבועות לה' אלהיך, מסת נדבת ידך". "מסת" לשון "חולין" הוא, ללמד שהחגיגה שהיא חובה, וכן כל דבר שבחובה, אינו בא אלא מן החולין, ולא מדבר שיש בו קדושה [לקמן ח א].
ולפיכך:
עולות
ראייה הבאות
ב
חולו של
מועד
, אינן
באות
אלא
מן החולין
, ולא ממעות מעשר שני, הואיל ודבר של חובה הן [רש"י. ובגמרא מפרש למה נקט חולו של מועד].
והשלמים
[שלמי שמחה], באים אפילו
מן
מעות
המעשר
שני.
כי שלמי שמחה אינם "דבר שבחובה" במקום שיש בשר. ולכן, כיון שיש לו לאדם מעות מעשר שני שיש לו להוציא בירושלים, יקנה בהם שלמים. וקרא מרבה לקמן [ח א] כל מיני שמחות לשמחה [רש"י בגמרא].
חגיגת
יום טוב הראשון של פסח
[והוא הדין שאר חגיגות הרגלים] נחלקו בה בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי אומרים
: אינה באה אלא
מן החולין
, שהרי דבר שבחובה היא, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.
ובית הלל אומרים
: באה אפילו
מן המעשר
שני.
ובגמרא יתבאר, שאף לבית הלל אינה באה מן המעשר, שהרי דבר שבחובה היא, אלא שלדעתם יכול לטפול [לחבר] מעות מעשר למעות חולין, ובגמרא פליגי בה אמוראי באיזה אופן טופל.
ויוצא אדם ידי חובת שמחה בכל בשר קדשים שיש לו לשובע. ואין צריך להביא שלמים לשם שמחה אלא כשאין לו בשר לשובע [רש"י].
ולפיכך:
ישראל יוצאין ידי חובתן
של שלמי שמחה
בנדרים ונדבות
שהתנדבו כל השנה, וכשעולין לירושלים ברגל מביאין אותן ומקריבין אימוריהן והבשר נאכל לבעלים [רש"י],
ובמעשר בהמה
, שהיא קרבן שלמים, ונאכל הבשר לבעלים.
והכהנים
יוצאין ידי חובת שמחה:
בחטאות ואשמות
, שהיו עולי רגלים מחוייבים בהן, והביאום ברגל, ובשרם נאכל לכהנים.
ובבכור
שהוא לכהנים, ונאכל להם.
ובחזה ושוק
, שהורמו משלמי ישראל וניתנים לכהנים לאכילה.
אבל
אין הכהנים יוצאים
לא בעופות
[חטאת העוף הנאכלת לכהנים] לפי שאין שובע אלא בבשר בהמה,
ולא במנחות
ששייריהם נאכלים לכהנים, שאינם בשר.
גמרא:
שנינו במשנה: עולות "במועד" באות מן החולין:
וקא סלקא דעתין לפרש: עולות ראייה הבאות בחולו של מועד אינן באות אלא מן החולין, ולפיכך תמהינן:
אלא
, מדאמר התנא "במועד", האם כוונתו לומר ש
עולות
ראייה רק
ב
חולו של
מועד הוא דבאות
רק
מן החולין
.
הא ביום טוב
הן באות אפילו
מן המעשר?!
ו
אמאי?
והרי עולת ראייה
דבר שבחובה היא, ו
קיימא לן:
כל דבר שבחובה אינו בא
אלא מן החולין?!
וכי תימא
, ואם תאמר שאל תדקדק "הא ביום טוב באות מן המעשר", אלא
הא קא משמע לן
התנא שאמר "במועד", אגב אורחיה,
דעולות
ראייה רק
ב
חולו של
מועד
הוא ד
באות
, אבל
ביום טוב אינן באות
כלל, וישלים בחולו של מועד, ולפיכך נקט "במועד" כיון שאין באות אלא בו.
אי אפשר לפרש כן.
משום שלפי זה, בהכרח,
כמאן
אתיא משנתנו, האוסרת להביא עולת ראייה ביום טוב -
כבית שמאי!
וכי נפרש את משנתנו כבית שמאי, שהם האוסרים להביא עולת ראייה ביום טוב, ולא כבית הלל, שהלכה כמותם, והחולקים עליהם?!
דתנן
:
בית שמאי אומרים: מביאין
ביום טוב
שלמים
של חגיגה ושל שמחה, כיון שיש בהם "תרתי לטיבותא", שהם חובת היום, ויש בהם אכילה לבעלים [אבל נדרים ונדבות שאינם באים לחובת היום, ויכול להקריבם בזמן אחר, אין באים ביום טוב אפילו אם הם שלמים הראויים לאכילה לבעלים].
ואין
הבעלים
סומכין עליהן
ביום טוב, מפני שהסמיכה היא בכל כחו, ונמצא משתמש בבעלי חיים, ואסור להשתמש בבעלי חיים בשבת ויום טוב משום גזירת "שבות". אלא, סומך עליהן מערב יום טוב, ואין צורך שתהא השחיטה סמוכה לסמיכה [רש"י לקמן יז א].
אבל לא
מביאין
עולות
כלל, אפילו עולות ראייה שהן חובת היום, כיון שאין בהם אכילה לבעלים.
חוץ מעולות שקבוע להם זמן, כגון תמידין ומוספין, שהן דוחים את השבת, וכל שכן שדוחים יום טוב.
ובית הלל אומרים: מביאין
ביום טוב
שלמים
.
ונחלקו במסכת ביצה דף יט, אם אף נדרים ונדבות של שלמים באים לדעת בית הלל ביום טוב, כיון שיש בהם אכילה לבעלים, או שבזאת הם מודים לבית שמאי, שרק שלמים שהם לחובת היום באים ביום טוב, ולא נדרים ונדבות, כיון שיכול להביאן לאחר זמן.
ו
כן מביאין ביום טוב
עולות
.
ונחלקו במסכת ביצה כ ב, אם מביאים רק עולת ראייה שהיא לחובת היום, או אף נדרים ונדבות של עולות קרבים ביום טוב לדעת בית הלל. ומיהו קרבנות שקבוע להם זמן שהם דוחים אפילו את השבת, כל שכן שהם דוחים את היום טוב לכולי עלמא.
וסומכין עליהם
, אף שסמיכה ביום טוב איסור שבות היא, שהיות ומותר להביאן לא גזרו שבות לבטל מצות סמיכתן [רש"י].
הרי למדנו, כי לדעת בית הלל מביאין עולת ראייה ביום טוב, ואי אפשר לפרש משנתנו שנקטה גבי עולת ראייה "במועד", משום שביום טוב אינה באה כלל.
ולפיכך משנינן באופן אחר:
לעולם הא דנקט בתנא במשנתנו "במועד", משום שביום טוב אינן באות כלל.
ומיהו, לא מדובר בעולת ראייה אלא בעולות נדרים ונדבות.
ו
חסורי מחסרא
משנתנו,
והכי קתני
בה:
עולות נדרים ונדבות
רק
ב
חולו של
מועד באות
, אבל
ביום טוב אינן באות
כלל.
ועולת ראייה באה אפילו ביום טוב, וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין
בלבד, ואפילו לא על ידי טפילה.
ושלמי שמחה באין אף מן המעשר
.
וחגיגת יום טוב הראשון של פסח: בית שמאי אומרים
: אינה באה אלא
מן החולין, ובית הלל אומרים
: אפילו
מן המעשר
, ועל ידי טפילה.
תניא נמי הכי
:
עולות נדרים ונדבות
רק
במועד
הן
באות
. אבל
ביום טוב אינן באות
.
ועולת ראייה
-
באה אפילו ביום טוב
.
וכשהיא באה, אינה באה אלא מן החולין
ושלמי שמחה
-
באין אף מן המעשר
.
וחגיגת יום טוב הראשון של פסח
-
בית שמאי אומרים
באה
מן החולין
,
ובית הלל אומרים
באה אף
מן המעשר
.
ועתה מבארת הגמרא את מה ששנינו במשנה ובברייתא מחלוקת בית שמאי ובית הלל בחגיגת יום טוב ראשון של פסח, מדוע נקט התנא את המחלוקת הזו דוקא ביום טוב הראשון של פסח:
והוינן בה:
מאי שנא חגיגת יום טוב הראשון של פסח
, שנקט התנא במשנה ובברייתא, ולא חגיגה של שאר הרגלים?
אמר רב אשי
: לפיכך נקט התנא דבריו בפסח, מפני שיש בערב פסח גם חגיגה אחרת. שאם היתה חבורת אוכלי הפסח גדולה, ולכל אחד מגיע רק מעט מן הפסח, מביאין עמו חגיגה [הנקראת "חגיגת ארבעה עשר"] כדי שיאכלו ממנה תחילה, ורק לאחר שיפיגו רעבונם באכילת קרבן החגיגה של ארבע עשרה, הם יאכלו את בשר קרבן הפסח. זאת, כדי שיהא קרבן הפסח נאכל אכילה חשובה, "על השובע", ולא אכילה חטופה, כדי להפיג את הרעבון.
ו
הא קא משמע לן
משנתנו:
חגיגת חמשה עשר
[היא חגיגת הרגל],
אין
, אכן אינה באה אלא מן החולין, אבל
חגיגת ארבעה עשר
-
לא
צריך להביאה דוקא מן החולין, אלא אפשר להביאה אף מן המעשר.