חגיגה 5b — התלמוד בעברית

אינו מהם

, מזרע ישראל.

אמרו ליה רבנן לרבא

: הרי

מר, לא בהסתר פנים איתיה, ולא ב"והיה לאכול" איתיה

[אין בך לא זה ולא זה, שהינך עתיר נכסים].

אמר להו: מי ידעיתו כמה משדרנא בצנעא בי שבור מלכא

[וכי יודעים אתם כמה מתנות צריך אני לשלח בצינעא לביתו של המלך כדי שלא יקחו ממני את ממוני]?!

אפילו הכי, יהבו ביה רבנן עינייהו

[נתנו בו חכמים את עיניהם, דהיינו, החשיבוהו כעשיר].

אדהכי

, בינתיים,

שדור דבי שבור מלכא, וגרבוהו

[שלחו מבית המלך ושללו את ממונו של רבא].

אמר

רבא:

היינו דתניא: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם

-

או מיתה או עוני

.

כתיב:

"ואנכי הסתר אסתיר פני מהם ביום ההוא

", ומשמע שרק את פני אסתיר.

אמר

פירש

רבא: אמר הקב"ה: אף על פי שהסתרתי "פני" מהם

[על דרך שנאמר: ודבר ה' אל משה פנים אל פנים], מכל מקום

בחלום אדבר בו

, אפילו בזמן הסתר פנים.

רב יוסף אמר

: אף שמסתיר הקב"ה פניו מאתנו, הרי

ידו נטויה

להגן

עלינו

.

שנאמר: ובצל ידי כסיתיך!

וכמו שנאמר: ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם - לא מאסתים ולא געלתים לכלותם [עיון יעקב].

רבי יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר

[היה עומד בבית הקיסר] בויכוח עם אחד האפיקורסים שאינם מאמינים בדברי חז"ל, כמו הצדוקים.

אחוי ליה ההוא אפיקורסא

[הראה אותו אפיקורס לרבי יהושע ברמז]: אתם הנכם

עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה

[עם שהחזיר אדונו פניו ממנו].

אחוי ליה

רבי יהושע אף הוא ברמז: אבל

ידו נטויה עלינו

.

אמר

שאל

ליה קיסר לרבי יהושע

בן חנניה:

מאי אחוי לך

[מה רמז הוא לך], ומה ענית לו?

ואמר לו רבי יהושע: הוא רמז לי:

עמא דאהדרינהו מרא לאפיה מיניה

.

ואנא מחוינא ליה

[ואני רמזתי לו]: אבל

ידו נטויה עלינו

.

אמרו

שאלו

ליה לההוא מינא

:

מאי אחויית ליה

[מה רמזת לו], וענה:

עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה

.

ומאי אחוי לך

[ומה ענה לך רבי יהושע]?

אמר אותו המין:

לא ידענא

[איני יודע], כלומר: לא הבנתי תשובתו.

אמרו

בבית הקיסר:

גברא דלא ידע מאי מחוו ליה במחוג

[אדם שאינו יודע מה מראים לו ברמז], וכי אטו

יחוי קמי מלכא

[לפני המלך]?!

אפקוהו וקטלוהו

[הוציאו את אותו המין והרגוהו].

כי קא ניחא נפשיה דרבי יהושע בן חנניה

[כשעמד רבי יהושע למות],

אמרו ליה רבנן

לרבי יהושע:

מאי תיהוי עלן מאפיקורוסין

[מה יהא עלינו מן האפיקורסים]? כלומר: מי יריב ויתוכח עמם?

אמר להם

רבי יהושע: אין לכם ממה לדאוג, שהרי אמר הכתוב:

"אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם

".

כיון שאבדה עצה מבנים, נסרחה חכמתן של אומות העולם

. ולפיכך, משאמות אני, אף אלו העומדים לנגדי תסרח חכמתם, ותוכלו להם בעצמכם.

ואי בעית אימא, מהכא: "ויאמר

עשו אל יעקב:

נסעה ונלכה ואלכה לנגדך

" - בשוה.

רבי אילא הוה סליק בדרגא דבי רבה בר שילא

[היה עולה במעלות של רבה בר שילא].

שמעיה לינוקא דהוה קא קרי

[ושמע ילד שהיה קורא]:

"כי הנה יוצר הרים ובורא רוח, ומגיד לאדם מה שיחו

"

אמר

רבי אילא:

עבד שרבו מגיד לו מה שיחו

, האם

תקנה יש לו?!

מאי "מה שיחו

"?

אמר רב: אפילו שיחה יתירה

, דברי שחוק,

שבין איש לאשתו

קודם תשמיש,

מגידים לו לאדם בשעת מיתה

, כי אין לו לאדם לעשות כן.

איני

, הרי רב עצמו היה עושה כן?!

והא רב כהנא הוה גני תותיה פורייה דרב

[רב כהנא שכב תחת מטתו של רב כדי ללמוד ממנו איך לנהוג]

ושמעיה דסח, וצחק, ועשה צרכיו

[שמע את רב שהיה מדבר וצוחק שיחה בטילה של ריצוי תשמיש ואחר כך שימש].

אמר

רב כהנא [בקול]:

דמי פומיה דרב כמאן דלא טעים ליה תבשילא

[נדמה, כי פיו של רב מעולם לא טעם טעמו של תבשיל! כלומר: נשמע הוא כמי שלא שימש מעולם, שהוא נוהג קלות ראש זו לתאותו. רש"י ברכות].

אמר ליה

רב לרב כהנא:

כהנא! פוק לאו אורח ארעא

[צא, אין זה דרך ארץ].

הרי שאף רב עצמו שחק עם אשתו?!

ומשנינן:

לא קשיא

:

כאן

במעשה דרב - מיירי

דצריך לרצויה

לאשתו.

הא

דשיחה יתירה - מיירי ב

דלא צריך לרצויה

.

כתיב:

"ואם לא תשמעוה, במסתרים תבכה נפשי מפני גוה

".

אמר

פירש

רב שמואל בר איניא משמיה דרב

: מה שאמר הכתוב "במסתרים" ולא "בסתר" [מהרש"א]:

מקום יש לו להקב"ה ו"מסתרים" שמו

.

מאי "מפני גוה

"?

אמר רב שמואל בר יצחק: מפני גאוותן של ישראל

[גדולתם של ישראל],

שניטלה מהם וניתנה לעובדי כוכבים

.

רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים שניטלה

, [ב"ח] וניתנה לפסילים [רש"י ירמיה].

ותמהינן:

ומי איכא בכיה קמיה הקב"ה

עד שהכתוב אומר: תבכה נפשי?!

והאמר רב פפא: אין עציבות לפני הקב"ה! שנאמר: הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו?!

ומשנינן:

לא קשיא

:

הא בבתי גוואי

[בחדרים הפנימיים] דהיינו "מסתרים", איכא בכיה.

הא בבתי בראי

[בחדרים החיצוניים], עוז וחדוה.

ו

אכתי תמהינן: האם

בבתי בראי לא

תיתכן בכיה של הקב"ה?!

והא כתיב: "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא

[של חורבן בית המקדש]

לבכי ולמספד, ולקרחה, ולחגור שק

"?!

ומשנינן:

שאני חרבן בית המקדש, דאפילו מלאכי שלום בכו, שנאמר: "הן אראלם צעקו חוצה, מלאכי שלום

-

מר יבכיון

"

כתיב:

"ודמע תדמע ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ה

'".

אמר רבי אלעזר: שלש דמעות הללו

["דמע" "תדמע" "תרד עיני דמעה"] -

למה?

דמעה

אחת על מקדש ראשון

שנחרב.

ו

דמעה

אחת על מקדש שני

שחרב.

ו

דמעה

אחת על ישראל שגלו ממקומן

.

ואיכא דאמרי

: דמעה

אחת על ביטול תורה

.

ומקשינן:

בשלמא למאן דאמר: על ישראל שגלו

ממקומן,

היינו דכתיב: כי נשבה עדר ה'

.

אלא למאן דאמר: על ביטול תורה, מאי "כי נשבה עדר ה

'"? ומפרשינן:

כיון שגלו ישראל ממקומן, אין לך ביטול תורה גדול מזה

.

תנו רבנן: שלשה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום

:

א.

על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק

.

ב.

ועל שאי אפשר לעסוק בתורה

, שהוא עם הארץ ואינו מבין כלל, ובכל זאת

עוסק

בתורה ללמוד וללמד בשיבוש, ושבשתא כיון דעל על [עיון יעקב ].

ג.

ועל פרנס המתגאה על הציבור

.

רבי הוה נקיט ספר קינות

[מגילת איכה],

וקא קרי בגויה

[החזיק בו והיה קורא בו].

כי מטא להאי פסוקא

[כשהגיע לפסוק זה]:

"השליך משמים ארץ תפארת ישראל

" -

נפל

ספר הקינות

מן ידיה

שלא בכוונה, ומתוך כך נזכר לפרש הפסוק [מהרש"א], ו

אמר

: כמה גדולה השלכה זו מן השמים לארץ, שהיא

מאיגרא רם לבירא עמיקתא

[מגג גבוה לבור עמוק].

רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא

[היו הולכים בדרך].

כי מטו לההוא מתא, אמרי

[כשהגיעו לאחד הערים, שאלו את בני העיר]: האם

איכא צורבא מרבנן הכא

[היש כאן תלמיד חכם],

נזיל וניקביל אפיה

[שנלך להקביל פניו]?

אמרי

להו:

איכא צורבא מרבנן הכא, ומאור עיניים הוא

[יש כאן תלמיד חכם וסגי נהור הוא]!

אמר ליה רבי חייא לרבי: תיתב את

[שב אתה במקומך ואל תלך], כדי ש

לא תזלזל בנשיאותך. איזיל אנא ואקביל אפיה

[אלך אני לבדי ואקביל פניו].

ואפילו הכי

תקפיה

רבי לרבי חייא,

ואזל בהדיה

[תקפו והלך עמו] אל אותו תלמיד חכם.

כי הוו מיפטרי מיניה

[כשנפטרו ממנו] ברך אותו תלמיד חכם את רבי חייא ורבי, ו

אמר להו

:

אתם הקבלתם פנים

שלי

הנראים ואינן רואין

[שהרי סגי נהור היה], לכן

תזכו לראות פנים

של הקב"ה

הרואים ואינן נראין!

כלומר: תזכו לעלות לרגל.

אמר ליה

רבי לרבי חייא:

איכו השתא מנעתן מהאי ברכתא

[כמעט מנעת אותי מקבלת ברכה זו] כשלא רצית שאלך עמך אליו.

אמרו ליה

רבי חייא ורבי לאותו תלמיד חכם:

ממאן שמיעא לך

שכל כך גדולה היא הקבלת פני תלמיד חכם?

אמר להם אותו תלמיד חכם:

מפרקיה דרבי יעקב שמיע לי

.

דרבי יעקב איש כפר חיטייא הוה מקביל אפיה דרביה כל יומא

[היה מקביל פני רבו בכל יום].

כי קש

[כשהזקין] רבי יעקב,

אמר ליה

רבו לרבי יעקב:

לא נצטער מר דלא יכיל מר

[אל תצטער שאינך יכול להקביל פני].

אמר ליה

רבי יעקב לרבו:

מי זוטר מאי דכתיב בהו ברבנן

[וכי קטנה היא מה שנאמר]:

"ויחי עוד לנצח, לא יראה השחת, כי יראה חכמים ימותו

"?!

ומה הרואה חכמים במיתתן

-

יחיה

, וכמו שנאמר "ויחי עוד לנצח", הרואה אותם

בחייהן

-

על אחת כמה וכמה

.

רב אידי, אבוה דרבי יעקב בר אידי, הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב

[היה הולך בניסן מהלך שלשה חדשים לישיבה, שוהה בה יום אחד, והולך שוב, כדי להגיע לביתו בסוכות לשמח את אשתו].

והוו קרו ליה רבנן

[כינו אותו החכמים]:

בר בי רב דחד יומא

[בן ישיבה ליום אחד].

חלש דעתיה

.

קרי

רב אידי

אנפשיה

[חלשה דעתו של רב אידי, וקרא על עצמו את הפסוק]:

"שחוק לרעהו אהיה

".

אמר ליה רבי יוחנן

לרב אידי:

במטותא מינך, לא תעניש להו

ל

רבנן

[בבקשה ממך אל תגרום שייענשו החכמים בגללך].

נפק רבי יוחנן לבי מדרשא

[יצא רבי יוחנן לבית המדרש]

ודרש

על הכתוב

"ואותי יום יום ידרשון, ודעת דרכי יחפצון

":

וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו

, שהכתוב אומר: יום יום ידרשון?!

אלא לומר לך: כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה

.

וכן במדת פורענות

יום אחד נחשב לשנה,

דכתיב

בדור המדבר אחר חטא המרגלים: "ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה.

במספר הימים אשר תרתם את הארץ

".

וכי ארבעים שנה חטאו?

והלא ארבעים יום

בלבד

חטאו?!

אלא לומר לך: כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה

.

שנינו במשנה:

אי זהו קטן

[שהוא פטור מחינוך לראייה]:

כל שאינו יכול לרכוב על כתיפו של אביו

ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית:

הסוגיה להלן מתבארת על פי שיטת התוספות ב ב ד"ה וכל.

מתקיף לה רבי זירא

, על מה שמבואר במשנתנו, שחייב הקטן בחינוך כל שיכול לעלות מירושלים להר הבית עם אביו. ומשמע, אף קטן שאינו יכול לעלות מביתו לירושלים: