גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
חגיגה 4a — התלמוד בעברית
אבל, כיון דעבדינהו לכולהו [מתוך שעושה את כולם], הוה להו כמי [כמו שור] שנגח שור חמור וגמל, ונעשה מועד לכל הבהמות כלומר: אף על פי שהנוגח מין אחד שלש פעמים אינו נעשה מועד לכל המינים, אלא רק לאותו המין…
הטקסט המקורי — חגיגה 4a
אבל,
כיון דעבדינהו לכולהו
[מתוך שעושה את כולם],
הוה להו
כמי
[כמו שור]
שנגח שור חמור וגמל, ונעשה מועד לכל
הבהמות
כלומר: אף על פי שהנוגח מין אחד שלש פעמים אינו נעשה מועד לכל המינים, אלא רק לאותו המין שנגח, כי תולים אנו את נגיחותיו בסיבת המין שאותו הוא נגח.
הרי מכל מקום, אם נגח שלשה מינים נפרדים, נעשה הוא מועד ליגח את כל המינים. ואין אנו אומרים להיפך, שכל נגיחה ונגיחה היתה בסיבת אותו המין שנגח, ואינו מועד ליגח כלל, אלא אומרים: שור זה נגחן בכל הבהמות הוא, וטבעו לנגוח הוא שגרם לכל שלשת הנגיחות.
ולכן, אף מי שעושה שלשה מיני שטות, ויכולים לתלות כל מעשה בסיבה שאינה קשורה בשטות, אין אומרים כן. אלא אומרים: הואיל ועשה שלשה מעשים משונים, הרי ודאי שוטה הוא. ושטותו היא הסיבה הגורמת לכל שלשת מעשי השטות.
אמר רב פפא: אי שמיע ליה לרב הונא הא דתניא
[לו היה רב הונא יודע מן הברייתא שאומרת]:
אי זהו שוטה?
-
זה המאבד כל מה שנותנים לו
-
הוה הדר ביה!
היה חוזר בו ממה שהיה אומר עד שיהו בו כולן, וכדמפרש ואזיל.
איבעיא להו
: האם
כי הוה הדר ביה
רב הונא, רק
מ"מקרע כסותו" הוא דהוה הדר ביה
[האם היה חוזר בו רק ממה שאמר כי אין די במקרע כסותו לבד כדי לעשותו שוטה], כיון
דדמיא להא
, שהמקרע כסותו דומה הוא למאבד כל מה שנותנין לו, ואומרת הברייתא שהוא שוטה.
או דילמא, מכולהו הוה הדר
ביה [היה חוזר בו בכלל, ואומר, שכל סימן משלשת הסימנים מועיל לעשותו שוטה].
כלומר: האם יש ללמוד מן הברייתא רק שהמקרע כסותו שוטה הוא אף שאין בו שאר סימנים, הואיל ולמדנו שהמאבד מה שנותנים לו [שהוא דומה למקרע כסותו] הרי הוא בחזקת שוטה.
או שמא נאמר: הואיל ולמדנו מברייתא זו שהמקרע כסותו, הנזכר בברייתא הקודמת, דיו כדי לעשותו כשוטה, מסתבר שאף הדברים האחרים הנזכרים בברייתא, גם הם דינם כמי שמקרע כסותו, ודי בכל אחד מהם לחוד כדי לעשותו שוטה.
ומסקינן:
תיקו
.
שנינו במשנה: הכל חייבין בראייה חוץ מחרש
וטומטום ואנדרוגינוס
ונשים:
תנו רבנן
: כתיב "יראה כל זכורך".
ומהמילה
"זכור
", למדנו מכאן
להוציא את הנשים
, שאינן חייבות בראייה.
כיון שנאמר:
"זכורך
", בתוספת האות כ"ף סופית, למדנו:
להוציא
אף את ה
טומטום ו
ה
אנדרוגינוס
, שאינם חייבים בראייה כנשים.
כיון שנאמר:
"כל" זכורך
, והמילה "כל" משמשת כריבוי, למדנו:
לרבות את הקטנים
לראייה, ומפרש לה לקמן.
אמר מר: "זכור" להוציא את הנשים
: ותמהינן:
הא
הפטור של נשים ממצוות ראייה -
למה לי קרא
[לשם מה דרשה מיוחדת לזה]?!
מכדי
, הרי מצות ראייה,
מצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא
הרי
נשים פטורות
, וממילא הן פטורות מן הראייה.
ומשנינן:
איצטריך
קרא לפטור את הנשים מן הראייה!
כי
סלקא דעתך אמינא: נילף
בגזירה שוה
"ראייה ראייה" מ
מצות
הקהל: מה להלן
בהקהל
נשים חייבות
, אף שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא,
אף כאן
במצות ראייה
נשים חייבות
.
לפיכך
קא משמע לן
"זכור", לומר שהנשים פטורות ממצות ראייה.
אמר מר: "זכורך" להוציא טומטום ואנדרוגינוס
.
ותמהינן:
בשלמא אנדרוגינוס, איצטריך
קרא למעטו, כי
סלקא דעתך אמינא
היות ואנדרוגינוס יש בו גם צד זכר וגם צד נקבה [כעין חצי עבד וחצי בן חורין. אחרונים],
הואיל ואית ליה צד זכרות, ליחייב
בראייה משום צד זכרותו.
קא משמע לן
קרא
דבריה בפני עצמו הוא
[ראה תוספת ביאור בהערות], ומכח היותו בריה בפני עצמה מיעטה אותו התורה ממצוות ראייה.
אלא טומטום
, הרי
ספיקא
אם איש או אשה הוא, וכיון שהוא ספק -
מי אצטריך קרא למעוטי ספיקא
מחיוב!? והרי גם בלא המקרא שפטרו, הוא היה פטור, כי מהיכי תיתי יהא חייב אדם שיש ספק בחיובו?!
אמר
מתרץ
אביי
: הכתוב לא בא למעט טומטום רגיל שהוא ספק, אלא למעט
כ
זה טומטום
שביציו
בולטים
מבחוץ
, שודאי זכר הוא, אלא שיש קרום עור המכסה את הגיד. והוא היה מתחייב, אם לא שמיעט הכתוב "זכורך", ופטרה אותו התורה מן הראייה.
אמר מר: "כל זכורך
" -
לרבות את הקטנים
.
ומקשינן:
והתנן
במשנתנו: הכל חייבין בראייה
חוץ מחרש שוטה וקטן?!
אמר אביי לא קשיא
, כי:
כאן
בברייתא המחייבת קטנים בראייה, מיירי
בקטן שהגיע לחינוך
.
כאן
במשנתנו הפוטרת קטנים מראייה, מיירי
בקטן שלא הגיע לחינוך
.
ואכתי תמהינן: הרי
קטן שהגיע לחינוך
רק מ
דרבנן הוא
חייב, והאיך נפרש מה שאמרה תורה "כל זכורך" לרבות קטן שהגיע לחינוך.
ומשנינן:
אין הכי נמי
, אכן קטן, שאינו חייב אלא מדרבנן, לא הוצרכך הכתוב למעטו.
וקרא
ד"כל זכורך" -
אסמכתא בעלמא
הוא!
ומפרשינן:
ואלא
כיון שאתה אומר שאין הכתוב בא לרבות את הקטנים ואינו אלא אסמכתא -
קרא
ד"כל זכורך"
למאי אתא
[מה הוא בא לרבות]?
לכד
ברי
אחרים
[רבי מאיר, הנקרא "אחרים"]
דתניא: אחרים אומרים
: יש בעלי אומנויות, כגון:
המקמץ
[אוסף בידו צואת כלבים כדי לעבד בהם עורות].
והמצרף נחושת
[במקום שחוצבים נחושת מן הארץ].
והבורסי
[מעבד עורות].
הואיל ונודף מהם ריח רע, הרי אלו
פטורין מן הראייה
.
משום שנאמר: "כל" זכורך
. ללמד: רק
מי שיכול לעלות
יחד
עם כל זכורך
, הרי הוא חייב בראייה,
יצאו אלו, שאינן ראויין לעלות עם כל זכורך
, כיון שנודף מהם ריח רע.
שנינו במשנה: הכל חייבין בראייה חוץ מן החרש שוטה וקטן,
נשים, ועבדים שאינן
משוחררים
:
ומפרשינן:
בשלמא נשים
טעם פטורן הוא
כדאמרן
, מדכתיב "זכור".
אלא עבדים
-
מנלן
שהם פטורים?
אמר רב הונא
: כי
אמר קרא
: "יראה כל זכורך
אל פני האדון
" [ה"א הידיעה של האדון משמעותה: האדון הידוע והיחיד]
ה'
.
ולמדנו:
מי שאין לו אלא אדון אחד
, הקב"ה, הרי זה חייב בראייה -
יצא זה
העבד,
שיש לו אדון אחר
, אדונו שקנהו.
ותמהינן:
הא
עבדים -
למה לי קרא
לפוטרם?!
מכדי
, הרי
כל מצוה שהאשה חייבת
בה גם ה
עבד חייב בה
. אבל
כל מצוה שאין האשה חייבת בה, אין העבד חייב בה
. כיון
דגמר
, שלמדנו את דינו של עבד בגזירה שוה
"לה לה" מאשה
.
וכמו שהאשה פטורה מראיה אף העבד פטור ממנה, ולמה לנו לימוד מיוחד לפטור עבד ממצות ראייה?!
אמר
מתרץ
רבינא: לא נצרכה
משנתנו והפסוק שהביא רב הונא -
אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין
, ללמדך שאף הוא פטור מן הראייה, על אף שיש בו צד חירות המחייבו.
וממשיך רבינא ואומר:
דיקא נמי
שמשנתנו מדברת בעבד שחציו בן חורין:
מ
דקתני
במשנתנו: הכל חייבין בראייה חוץ מ
נשים ועבדים "שאינן משוחררין
". ויש לדון:
מאי
עבדים
"שאינן משוחררין
"?
אילימא
עבדים
שאינן משוחררין כלל
,
אין זה יתכן. כי למה לו לתנא לנקוט "עבדים שאינם משוחררים?
ליתני "עבדים" סתמא!
אלא לאו
, מאי "שאינן משוחררין" -
שאינן משוחררין לגמרי, ומאי נינהו?
מי שחציו עבד וחציו בן חורין
.
ומסקינן:
שמע מינה
, שמשנתנו אכן מדברת במי שחציו עבד וחציו בן חורין, וצריך לימוד מיוחד לפטור את צד הבן חורין שבו מראייה.
שנינו במשנה בין הפטורים מן הראייה:
והחיגר והסומא וחולה והזקן
:
תנו רבנן: "רגלים
" -
פרט לבעלי קבין
, שאינן הולכים ברגלם.
דבר אחר: "רגלים
" -
פרט לחיגר, ולחולה, ולסומא, ולזקן, ול
מי
שאינו יכול לעלות ברג ליו
.
ומבארת הגמרא:
"ושאינו יכול לעלות ברגליו
" -
לאתויי מאי
[מה הוא בא לרבות, נוסף לאלו הנזכרים, שגם הם אינם יכולים לעלות ברגליהם]?