גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
חגיגה 3a — התלמוד בעברית
ואף על פי שפטור מן הראייה , הרי הוא חייב בשמחה . ואת שאינו לא שומע ולא מדבר, ושוטה וקטן - פטורין אף מן השמחה, הואיל ו הם פטורין מכל ה מצוות האמורות בתורה . ומבארת הגמרא: מאי שנא לענין מצות ראייה…
הטקסט המקורי — חגיגה 3a
ואף על פי שפטור מן הראייה
, הרי הוא
חייב בשמחה
.
ואת שאינו לא שומע ולא מדבר, ושוטה וקטן
-
פטורין אף מן השמחה, הואיל ו
הם
פטורין מכל
ה
מצוות האמורות בתורה
.
ומבארת הגמרא:
מאי שנא לענין
מצות
ראייה, דפטירי
חרש המדבר ואינו שומע והשומע ואינו מדבר,
ומאי שנא לענין שמחה דמחייבי?
כי
לענין ראייה, גמר
, למדנו בגזירה שוה
"ראיה ראיה
".
"ראיה" האמורה במצות ראייה,
מ
" ראיה" האמורה במצות
הקהל
.
כתוב בספר דברים [לא י] בפרשת מצות הקהל:
"מקץ שבע שנים, במועד שנת השמטה, בחג הסוכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם".
[המלך היה קורא את משנה תורה בעזרה].
"הקהל את העם, האנשים, הנשים והטף, וגרך אשר בשעריך. למען ישמעו, ולמען ילמדו, ויראו את ה' אלהיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".
"ובניהם אשר לא ידעו - ישמעו, ולמדו ליראה את ה' אלהיכם, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה.
דכתיב: "הקהל את העם, האנשים, הנשים, והטף
".
וכתיב
באותו ענין:
"בבא כל ישראל לראות
". הרי לשון ראיה במצות הקהל.
וכמו כן, גם במצות ראייה כתיב לשון ראיה: "יראה כל זכורך".
ומהגזירה שוה למדים: מה מצות הקהל, פטור בה המדבר ואינו שומע והשומע ואינו מדבר [וכדמפרש ואזיל], אף בראייה פטורים הם.
ומפרשינן לה:
והתם
גבי הקהל -
מנלן
שהם פטורים?
משום
דכתיב
במצות הקהל:
"למען ישמעו ולמען ילמדו
".
ותניא: "למען ישמעו
" -
פרט ל
חרש ה
מדבר ואינו שומע
.
"ולמען ילמדו
" -
פרט ל
אלם ה
שומע ואינו מדבר
, שאינו יכול ללמוד כיון שאינו מדבר [כך סלקא דעתין לפרש].
ותמהינן על מיעוט של האילם ממצוות הקהל משום שאינו בכלל "למען ילמדו":
למימרא
, האם בכוונת התנא לומר
דכי לא משתעי
, כי זה שאין האילם מדבר, גורם לכך שהוא
לא גמר
, שאינו יכול ללמוד?!
והא הנהו תרי אילמי דהוו בשבבותיה דרבי
, הרי שני אלמים, שהיו בשכנותו של רבי, והיו
בני ברתיה
[בני בתו]
דרבי יוחנן בן גודגדא, ואמרי לה
, ויש אומרים, שהם היו
בני אחתיה
[בני אחותו]
דרבי יוחנן
בן גודגדא -
דכל אימת דהוה עייל רבי לבית מדרשא, הוו עיילי ויתבי קמיה
[כל פעם שהיה רבי נכנס לבית המדרש, היו האלמים נכנסים ויושבים לפני רבי],
ומניידי ברישייהו, ומרחשן שפוותייהו
[כאשר היה רבי משמיע את דבריו, היו מנענעין בראשם ושפתותיהם היו מרחשות],
ובעי רבי רחמי עלייהו ואיתסו
[ביקש רבי רחמים עליהם ונרפאו מאלמותם והחלו לדבר] -
ואישתכח
, ונמצא כשהחלו לדבר,
דהוו גמירי
[שהיו בקיאים], על אף אלמותם, ב
הלכתא
[משניות, רש"י]
וספרא, וספרי, וכולה הש"ס
.
הרי שאף האלם יכול ללמוד, ואם כן, האיך מתמעט האלם מ"למען ילמדו"?!
אמר
ביאר
מר זוטרא
את מיעוט האלם מ"למען ילמדו":
קרי ביה "למען ילמדו
[לאחרים] ". והאלם אינו יכול ללמד לאחרים.
רב אשי אמר
, להכריח כדברי מר זוטרא:
ודאי "למען ילמדו
לאחרים"
הוא!
כך, שגם בלא הקושיא מהמעשה באותם אלמים, מוכרחים אנו לפרש את מיעוט האלם כדברי מר זוטרא, שהוא מ"למען ילמדו", וקרי ביה "למען ילמדו לאחרים". ולא משום "למען ילמדו בעצמם". כי האלמים אכן יכולים ללמוד בעצמם!
משום
דאי סלקא דעתך
לפרש את מיעוט האילם מחמת
"למען ילמדו
בעצמם",
וכיון דלא משתעי לא גמר
[כיון שהאלם אינו מדבר הוא אינו יכול ללמוד] -
תיקשי לך:
ו
הרי ודאי שהחרש המדבר ואינו שומע,
כיון דלא שמע
-
לא גמר!
[אינו יכול ללמוד].
ובודאי, כשאמרה תורה: "למען ישמעו", למעטו ממצוות הקהל - הוא מהטעם הזה, שאינו יכול ללמוד.
ונמצא, שבכלל המיעוט "למען ישמעו" התמעט כל מי שאינו יכול ללמוד, שהרי זה הוא עיקר הטעם למעט את החרש המדבר ואינו שומע.
ואם כן, לא היתה צריכה התורה לחזור עוד ולומר "למען ילמדו" כדי למעט את האילם שאינו יכול ללמוד.
כי לדבריך,
האי
אילם - כיון שלדעתך אינו יכול ללמוד - הרי כבר
מ"למען ישמעו
" [שהוא כמו "למען ילמדו"]
נפקא
שהוא פטור?!
אלא ודאי
, שאילם, השומע ואינו מדבר, כן יכול ללמוד. ולכן אינו בכלל המיעוט ד"למען ישמעו", הממעט כל מי שאינו יכול ללמוד.
ובהכרח שמיעוט האילם מ"למען ילמדו"
\- משום דקרי ביה
"למען ילמדו
לאחרים"
הוא
. וכפי שפירש מר זוטרא.
אמר רבי תנחום: חרש
שאינו שומע אפילו
באזנו אחת
בלבד [ומדבר], אף הוא
פטור מן הראייה
.
שנאמר
במצות הקהל: "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל
באזניהם
", שהוא לשון רבים, ושתי אזנים משמע. ומכאן יש ללמוד כי מי שאין לו אפשרות לשמוע בשתי אזניו, אינו במצות הקהל.
הרי ילפינן ראייה מהקהל בגזירה שוה.
ותמהינן:
ו
הרי
האי "באזניהם" מיבעי ליה: באזניהם דכולהו ישראל?!
כלומר: הרי לשון רבים של "אזניהם" - על אזניהם של כל ישראל הוא הולך, ולא על שתי אזניו של כל אחד [טורי אבן]?!
ומשנינן:
ההוא מ"נגד כל ישראל" נפקא!
כלומר: כיון שאמר הכתוב "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל", הרי הכל אמור, ולא היתה התורה צריכה להוסיף "באזניהם". ועל כרחך כוונת התורה בשתי אזניו של כל אחד. וללמד כדרבי תנחום!
ואכתי תמהינן: הרי אין "באזניהם" מיותר לדרשתו של רבי תנחום. כי
אי מ"נגד כל ישראל
" לבד,
הוה אמינא: אע"ג דלא שמעי
[הייתי אומר: לא הצריכה תורה אלא לקרוא את התורה נגד כל ישראל, ואפילו לא ישמעו] ולפיכך
כתב רחמנא "באזניהם" והוא דשמעי
, ולעולם "באזניהם" של ישראל הרבים, ולא בשתי אזניהם של כל אחד?!
ומשנינן:
ההוא
שיהיו ישראל צריכים לשמוע -
מ"למען ישמעו" נפקא
. ולא היתה צריכה התורה להוסיף "באזניהם". ולכן אייתר "באזניהם" לדרשתו של רבי תנחום, שיהיה לכל אחד מישראל שני אזנים לשמוע.
אמר רבי תנחום: חיגר
אפילו
ברגלו אחת
, הרי הוא
פטור מן הראייה, שנאמר
: "שלש
רגלים
תחוג לי בשנה", שמשמעותו מי שיש לו שתי רגלים.
ומקשינן:
והא "רגלים" מיבעי ליה: פרט לבעלי קבין
[מי שנחתכו שוקיו, חוקק בתוך עץ מקום להכניס בו את ראש שוקו, ונסמך על הקבים בתנועתו].
ומשנינן:
ההוא
מיעוט של פרט לבעלי קבין -
מ
" שלש
פעמים
בשנה יראה כל זכורך"
נפקא!
שהרי "פעמים" מתפרש "רגלים" [כדמפרש ואזיל], ומשמע: רק אדם שיש לו רגלים חייב בראייה. ונתמעטו בכך בעלי קבין, ואייתר ליה "רגלים" לדרשתו של רבי תנחום.
דתניא: "פעמים
":
אין "פעמים" אלא רגלים
.
וכן הוא אומר: "תרמסנה רגל
[ענין דריכה, מצודות]
רגלי עני פעמי דלים
" [רגלי העני ופעמי הדלים ירמסו אותה, מצודות].
ואומר
, עוד אתה למד שאין פעמים אלא רגלים, ממה שנאמר:
"מה יפו פעמיך בנעלים
[מה מאד יפו רגלייך, כשהם בתוך הנעלים המהודקים בהם, לא יעדפו ולא יחסרו. מצודות]
בת נדיב
".
דרש רבא: מאי דכתיב "מה יפו פעמיך בנעלים, בת נדיב
" - כך היא משמעות הפסוק:
"מה יפו פעמיך בנעלים" -
כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל
.
"בת נדיב
" - האומה הישראלית, שהיא
בתו של אברהם אבינו, שנקרא "נדיב
", על שם שנדבו לבו להכיר את בוראו [רש"י].
והראיה שנקרא אברהם "נדיב", שהרי כל הגרים שהתנדבו מעצמם להכנס תחת כנפי השכינה נקראים על שמו. [עץ יוסף]
שנאמר:
"נדיבי עמים
[הגרים המתנדבים מבין העמים לקבל עליהם עול מצוות]
נאספו
, והם -
עם אלהי אברהם
". [מלבי"ם]
וכי רק
אלהי אברהם
הוא ו
לא אלהי יצחק ויעקב?!
אלא, אלהי אברהם, שהיה תחילה לגרים
, ולפיכך כשמדבר על הגרים מזכיר את אברהם.
ומביאה עתה הגמרא עוד דרשה בשם רב תנחום:
אמר רב כהנא: דרש רב נתן בר מניומי משום רבי תנחום
:
מאי דכתיב
"ויקחוהו [את יוסף] וישליכו אותו הבורה,
והבור ריק אין בו מים
".
וכי
ממשמע שנאמר "והבור ריק", איני יודע
מעצמי
שאין בו מים!?
ולמה הוצרך הכתוב לומר שאין בו מים?! אלא, בא הכתוב ללמד, שרק
מים אין בו
, שלא היה הבור ריק אלא ממים,
אבל נחשים ועקרבים יש בו
. ואף על פי כן לא ניזוק יוסף [מהרש"א].
תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא, שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין
, שיום טוב היה, וחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פניו [רש"י].
אמר להם
רבי יהושע:
מה חידוש היה בבית המדרש היום?
אמרו לו
רבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא:
תלמידיך אנו! ומימיך אנו שותין!
ואין זה מן הראוי שנדבר בפניך [רש"י].
אמר להם
רבי יהושע:
אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש!
אמרו לי:
שבת של מי היתה?
של רבן גמליאל או של רבי אלעזר בן עזריה, שהיה רבן גמליאל דורש שלש שבתות ורבי אלעזר בן עזריה אחת [ברכות כח א]?
אמרו לו:
שבת
זו -
של רבי אלעזר בן עזריה היתה
.
אמר להם רבי יהושע:
ובמה היתה הגדה היום?
אמרו לו: בפרשת הקהל!
אמר להם רבי יהושע:
ומה דרש בה
רבי אלעזר בן עזריה?
אמרו לו, כך דרש: כתיב
"הקהל את העם האנשים הנשים והטף
".
והרי
אם אנשים באים
כדי
ללמוד
, וה
נשים באות
כדי
לשמוע
את המצוות שידעו לקיימן [מהרש"א], ה
טף למה באין?
[
אלא
, ירושלמי]
כדי ליתן שכר למביאיהן
. תמה עליהם רבי יהושע:
מרגלית טובה היתה בידכם
[הדרש הנפלא הזה]
ובקשתם לאבדה ממני
, השתמטתם תחילה מלומר לי?!
הוסיפו ואמרו רבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא לרבי יהושע:
ועוד דרש
רבי אלעזר בן עזריה באותה שבת: כתיב:
את ה' האמרת
[שבחת, רש"י]
היום, וה' האמירך היום
אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם
, שבח אחד שבח מיוחד לומר "אין כמוך" לכך בחרנוך לאלוה [רש"י],
ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם
.
אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, דכתיב: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד
.
ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם
,