חגיגה 16a — התלמוד בעברית

מאי

כיצד

דרש

רבי עקיבא, והבין שלא לטעות במטטרון כמו שטעה אחר [רש"י בפירוש שני]?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

: כך דרש רבי עקיבא:

כתיב

"ואתה מרבבות קודש

", ודריש ליה מלשון "אות". ללמדך, שהקב"ה

אות הוא ברבבה

[ברבבות המלאכים]

שלו!

שאין במלאכים דומה לו, יתברך. ורבי עקיבא ראה מלאכים דומים למטטרון, והבין שהוא אינו קודשא בריך הוא [ערוך, מהרש"א].

ורבי אבהו אמר

: כך דרש רבי עקיבא:

כתיב:

"דגול מרבבה

" -

דוגמא הוא ברבבה שלו!

שמקומו של הקב"ה ניכר, ואין לטעות בו, כמו שדבר העומד לדוגמא הוא דבר הניכר.

וריש לקיש אמר

: כך דרש, כתיב:

"ה' צבאות שמו

" -

אדון הוא בצבא שלו

.

ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן

: מכאן ידע רבי עקיבא, דכתיב באליהו הנביא:

"ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה'. והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'.

לא ברוח ה'. ואחר הרוח

רעש. לא ברעש ה'. ואחר הרעש אש. לא

באש ה'. ואחר האש

-

קול דממה דקה

" -

וכתיב לעיל מיניה [מהרש"א]:

והנה ה' עובר

.

כלומר: ומתוך כך ידע איה מקום כבודו, ולא טעה במטטרון.

תנו רבנן

:

ששה דברים נאמרו בשדים, שלשה כמלאכי השרת, ושלשה כבני אדם

שלשה

דברים יש בהם כ

מלאכי השרת

:

א.

יש להם כנפים כמלאכי השרת

.

ב.

וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת

. יכולים הם להיות בכל מקום בעולם, שלא כאנשים, שיש מקומות שאין יכולין להיות שם מפני חום או קור או דברים אחרים [מהרש"א].

ג.

ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת

.

ותמהינן: יכי השדים

יודעין

ידיעה עצמית,

סלקא דעתך?!

ומשנינן:

אלא, שומעין

הם

מאחורי הפרגוד

מפי הקב"ה

כמלאכי השרת

.

ושלשה

דברים יש בשדים

כבני אדם

, ולא כמלאכים, שלא יתכן בהם כל השלושה:

א.

אוכלין ושותין כבני אדם

.

ב.

פרין ורבין כבני אדם

.

ג.

ומתים כבני אדם

.

ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה

שלשה

דברים יש באדם

כמלאכי השרת

:

א.

יש להם דעת כמלאכי השרת

.

ב.

ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת

, שהאדם הוא ניצב הקומה ולא כבהמה שהולכת על ארבע, וכן מלאכי השרת זקופים שנאמר: שרפים עומדים ממעל לו [עץ יוסף].

ג.

ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת

. מלאכי השרת מדברים בלשון הקודש ואף בני האדם יש להם כוח הדיבור, ולא כבהמה שאינה מדברת [מהרש"א].

שלשה

דברים יש באדם

כבהמה

, ולא כמלאכי השרת שאין שייך בהם כל אלו:

א.

אוכלין ושותין כבהמה

.

ב.

ופרין ורבין

על ידי תשמיש

כבהמה

.

ג.

ומוציאין רעי כבהמה

.

שנינו במשנה:

כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו שלא בא לעולם

, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור: ותמהינן:

בשלמא "מה למעלה, מה למטה, מה לאחור

",

לחיי

[ניחא, שאכן ראוי לו למסתכל בהם שלא בא לעולם].

אלא

המסתכל

לפנים

, במה שכבר אירע בעבר, מה חטאו, ובמה הוא פוגע? והרי

מה דהוה

בעבר, כבר

הוה!

ואין הוא פוגע בכלום.

רבי יוחנן ורבי אלעזר, דאמרי תרווייהו: למה הדבר דומה?

משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: בנו לי פלטרין גדולה על האשפה. הלכו ובנו לו

... והרי ודאי ש

אין רצונו של מלך להזכיר

את ה

אשפה

כשמדברים על ארמונו.

שנינו במשנה:

כל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם

:

ומפרשינן:

מאי היא?

רבי אבא אמר: זה המסתכל בקשת

, כדמפרש ואזיל.

רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר

, כדמפרש ואזיל.

ומפרשינן לה:

רבי אבא אמר: זה ה

מסתכל בקשת

.

דכתיב: כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנגה סביב, הוא מראה דמות כבוד ה'

.

רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר

, ו

כדרבי יצחק

.

דאמר רבי יצחק: כל העובר עבירה בסתר, כאילו דוחק רגלי שכינה

, שהרי זה כאילו אומר בלבו: אין השכינה כאן.

שנאמר

[והרי נאמר]:

כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי

.

ותמהינן על דברי רבי יצחק שאמר אין ראוי לעבור עבירה בסתר:

איני! והא תניא: רבי אלעא הזקן אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו

:

ילך למקום שאין מכירין אותו

, כיון ששם אין דעתו גסה עליו, ושמא יקל כח יצרו מעליו. וגם אם יחטא, אין אדם נותן לו לב, לפי שאינו חשוב בעיניהם.

וילבש שחורין ויתעטף שחורין

, שעל ידי כן אין דעתו גסה עליו, וגם אינו חשוב בעיני הבריות.

ו

שם

יעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא

בהיותו במקומו, והכל מכירים אותו?!

ומוכח שעדיף לחטוא בצינעא מאשר בפרהסיה!

ומשנינן:

לא קשיא

:

הא

דאמר רבי יצחק -

דמצי כייף ליה ליצריה

[יכול לכוף את יצרו ולא לעשות העבירה כלל], אלא שהוא בוטח על כך שהוא הולך למקום סתר, כדי שיוכל לעשות את העבירה, ונמצא דוחק בכך רגלי השכינה.

הא

דרבי אלעא -

דלא מצי כייף ליצריה

. וכיון שברור שיחטא טוב שיעשה כן בצינעא מאשר בפרהסיא.

דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה

[משמיע את דרשותיו לעם]

דריש לקיש

:

כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות

:

א.

בקשת

.

ב.

ובנשיא

ישראל.

ג.

ובכהנים

, כדמפרש ואזיל.

ומפרשינן לה:

בקשת: דכתיב "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, הוא מראה דמות כבוד

ה'".

בנשיא: דכתיב

כשמינה משה את יהושע לנשיא:

ונתתה מהודך עליו

.

בכהנים

: היינו

בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עומדין על דוכנן, ומברכין את ישראל בשם המפורש

, שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם.

דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דריש לקיש

:

מאי דכתיב: "אל תאמינו ברע

[בצירי],

אל תבטחו באלוף

"?

אם יאמר לך יצר הרע: חטוא, והקב"ה מוחל לך

-

אל תאמין

לו!

ומפרשינן:

אל תאמין "ברע

" נאמר.

"ריע" לא נאמר, אלא "רע" [מהרש"א].

ואין רע אלא יצר הרע

.

שנאמר: כי יצר לב האדם "רע" מנעוריו

.

ללמדך: אל תאמין לדברי יצר הרע.

וכן, אל תבטחו ב"אלוף".

ואין אלוף אלא הקב"ה, שנאמר: אלוף נעורי אתה

.

ללמדך: אל תבטח בהקב"ה שימחול לך.

שמא תאמר

: וכי מה איכפת לי לעבור, והרי

מי מעיד בי?!

אל תאמר כן: כי

אבני ביתו וקורות ביתו של אדם, הם מעידין בו

שנאמר

: "הוי בוצע בצע רע לביתו [אונס ממון שהוא רע לו כדי לבנות לו בית, רש"י חבקוק].

כי אבן מקיר תזעק

[האבנים אשר גזלת תזעקנה מן הקיר, רש"י שם].

וכפיס מעץ

[חתיכת עץ]

יעננה

[אל האבן, בקול, לעומתה, והיינו, ששניהם צועקים, רש"י שם].

רבי זריקא אומר: נשמתו של אדם מעידה בו

.

שנאמר: משוכבת חיקך

-

שמור פתחי פיך!

אי זו היא דבר ששוכבת בחיקו של אדם?

הוי אומר זו נשמה

.

תניא: רבי שילא אמר: שני מלאכי השרת המלוין אותו

-

הן מעידין בו!

שנאמר: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך

.

ויש אומרים: אבריו של אדם מעידין בו, שנאמר: ואתם

[לשון רבים, רש"י תענית]

עדי נאום ה', ואני אל

.

כלומר: אבריכם עצמכם מעידים בכם.

מתניתין:

נחלקו חכמי הדור בזמן בית שני, בדין סמיכת הבעלים ביום טוב על הקרבנות שמקריבים בו: האם אסור לסמוך עליהם ביום טוב כיון שנמצא הסומך "משתמש" בבעלי חיים בהשענו עליהם, ואסור הדבר משום שבות [שגזרו חכמים לא להשתמש בבהמות בשבת וביום טוב], ולפיכך סומך עליהן מערב יום טוב.

ואפשר לסמוך מערב יום טוב אף שאין הסמיכה סמוכה לשחיטה [רש"י לקמן יז א].

או שחייב לסמוך עליהם ביום טוב דוקא. כי הואיל והתירו להביאן, לא גזרו שבות לבטל סמיכתן בסמוך לשחיטתן [רש"י לעיל ז ב].

מחלוקת זו היתה בין חמש זוגות של תלמידי חכמים, זוג זוג, דור אחר דור.

וכמו שנתבאר במסכת אבות [פרק א] שהנביאים מסרו את התורה לאנשי כנסת הגדולה, ואנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק - שהיה משיירי כנסת הגדולה - ולא מצאנו לישיבתו בן זוג. ומתוך כך לא נפלו מחלוקות בישיבתו בימיו.

אבל לאחריו, היו נשיא הממונה על אותו הדור, וראש ישיבה [אב בית דין] בני זוג לכל עניני הנהגת הישיבות וההוראות שבהם. ובזוגות האלו נפלה המחלוקת ביניהם בענין הסמיכה [על פי מאירי, וראה רש"י ותוספות].

ואלו הן חמש הזוגות של חכמי ישראל, דור אחר דור, שנחלקו בדין הסמיכה ביום טוב:

א.

יוסף בן יועזר אומר שלא לסמוך

ביום טוב, ואילו

יוסף בן יוחנן

חבירו

אומר לסמוך

.

ב.

יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך

, ו

ניתאי הארבלי

חבירו

אומר לסמוך

.

ג.

יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך

, ו

שמעון בן שטח

חבירו

אומר לסמוך

.

ד.

שמעיה אומר לסמוך

, ו

אבטליון

חבירו

אומר שלא לסמוך

.

הזוג שהיו אחריהם

הלל ומנחם, לא נחלקו

לא נודעה דעתו של מנחם, מפני ש

יצא מנחם

[רמב"ם ורע"ב. ובגמרא מפרש להיכן יצא], ו

נכנס שמאי

במקומו להיות אב בית דין. ואז נחלקו שמאי והלל הנשיא חבירו:

ה.

הלל אומר לסמוך, שמאי אומר שלא לסמוך

[גירסת המאירי].