ברכות 46b — התלמוד בעברית

ויש מהן שחותם בהן ב"ברוך" ואין פותח ב"ברוך",

כגון ברכה הסמוכה לחברתה, שסומך על "ברוך" שפתח בו את הברכה שקדמה לה .

ו

מכאן הוכיח רב, כיון שבברכת

"הטוב והמטיב" פותח ב"ברוך" ואין חותם ב"ברוך", מכלל

זה אתה למד

דברכה בפני עצמה היא,

ואינה מכלל ברכת המזון שהיא מדאורייתא.

ואמר רב נחמן בר יצחק: תדע ד"הטוב והמטיב" לאו דאורייתא, שהרי עוקרין אותה בבית האבל,

ואומרים ברכה אחרת תחתיה.

כדתניא: מה הם אומרים

בברכת המזון

בבית האבל?

תנא קמא אומר שמברכים כרגיל

"ברוך הטוב והמטיב",

ואילו

רבי עקיבא אומר

שאינה נאמרת, אלא אומרים תחתיה

"ברוך דיין האמת",

ובהכרח שרק רבנן תקנוה, כי אילו חיובה מדאורייתא לא היתה נעקרת.

ותמהה הגמרא על דברי תנא קמא: וכי

"הטוב והמטיב", אין,

[אומרים] ואילו

"דיין אמת" לא

אומרים, והרי בבית האבל אי אפשר להודות על הטובה בלא להזכיר את הדין,

אלא אימא "אף הטוב והמטיב",

ועל כך נחלק רבי עקיבא ואמר שבבית האבל אין אומרים כלל "הטוב והמטיב.

מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, איתרע ביה מלתא,

נפטר אחד ממשפחת רב אשי,

פתח

מר זוטרא בברכה הרבעית בברכת המזון

ובריך

כך

"

ברוך אתה ה' ... האל אבינו מלכנו בוראינו קדושנו קדוש יעקב המלך

הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק,

לוקח במשפט,

ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט

,

שהכל שלו, ואנחנו עמו ועבדיו, ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו, גודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת בישראל לחיים".

דנה הגמרא: אחד שהפסיק לצורך שנים שרוצים לזמן, והמתין עד שסיימו ברכת הזן [כדעת רב ששת], ואחר כך סיים סעודתו ורוצה לברך,

להיכן

[לאיזה ברכה]

הוא חוזר?

-

רב זביד משמיה דאביי אמר, חוזר לראש,

ומתחיל מתחילת ברכת המזון, כי כבר התחייב בברכת הזן כאשר סעד בשלשה,

ורבנן אמרי,

שחוזר רק

למקום שפסק,

והיינו שמברך רק מ"נודה לך" ואילך.

ומסקנת הגמרא:

והלכתא

חוזר

למקום שפסק.

אמר ליה ריש גלותא לרב ששת: אף על גב דרבנן קשישי אתון, פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו,

שהרי כך הוא מנהגם:

בזמן שהן

מסובין על

שתי מטות,

ה

גדול

שבמסובים

מסב

על מטתו

בראש

[ראשון],

ושני לו

מעמידים את מטתו

למעלה הימנו

[לצד ראשו של הגדול].

ובזמן שהם שלש

מטות,

גדול מסב באמצע, שני לו למעלה הימנו, שלישי לו

מעמידים את מטתו

למטה הימנו

[לצד רגליו של הגדול].

אמר ליה

רב ששת:

ו

הרי בסידור באופן זה נמצא

כי בעי

הגדול

אשתעויי בהדיה

לדבר עם השני לו, צריך ל

מתריץ תרוצי ויתיב

[להזדקף מהסבתו ולהתיישב]

ומשתעי בהדיה,

שהרי השני מיסב לצד ראשו, ועדיף שיסב למרגלותיו, ויוכל השני לשמעו כשהוא מוטה כלפיו?

אמר ליה

ריש גלותא:

שאני פרסאי דמחוי ליה במחוג.

מנהגם לשוחח בסימני רמזים שעושים באצבעותיהם, ואין השני צריך לראות את פני הגדול בדברו עמו.

שאל רב ששת את ריש גלותא על מנהגי הפרסיים:

מים ראשונים

שלפני הסעודה,

מהיכן מתחילין

מי מהמסובים נוטל ראשון?

אמר ליה,

מתחילים

מן הגדול.

תמה רב ששת: וכי כך ראוי ש

ישב

ה

גדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן?

[שהרי אין מביאים את האוכל אלא אחר שהמסובים נוטלים ידיהם].

אמר ליה

ריש גלותא: מנהג הפרסיים ש

לאלתר מייתו תכא

[שלחן קטן ועליו האוכל]

קמיה

הגדול, ומתחיל לאכול.

עוד שאלו רב ששת על מנהגי הפרסיים,

מים אחרונים מהיכן מתחילין?

-

אמר ליה,

מתחילים

מן הקטן.

תמה רב ששת:

ו

כי

גדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן?

-

אמר ליה

ריש גלותא:

לא מסלקי תכא מקמיה

הגדול

עד דנמטי מיא לגביה,

ועד אז יכול להמשיך לאכול ואינו צריך להמתין.

אמר רב ששת,

בתשובה לטענתו של ריש גלותא שמנהגי הסעודה של הפרסיים מעולים משל חכמי ישראל:

אנא מתניתא

ידענא, ו

ממנה למדו את המנהגים הנכונים בסעודה.

דתניא: כיצד סדר הסבה, בזמן שהן שתי מטות, גדול

שבמסובים

מסב בראש

[ראשון],

ושני לו למטה הימנו

לצד רגליו, כדי שיוכל הגדול לשוחח עמו בנוחות.

בזמן שהן שלש מטות, גדול מסב בראש, שני לו למעלה הימנו,

לצד ראשו, כי הוא המקום המכובד ביותר אחר הראשון, ואם ירצה הגדול לדבר, יוכל לעשות זאת עם ה

שלישי לו

שמקום הסבתו

למטה הימנו.

וכשיש שלחן נפרד לפני כל אחד ,

מים הראשונים מתחילין מן הגדול,

ומביאים לפניו את השלחן, כדי שלא יצטרך להמתין לאחרים לתחילת הסעודה.

מים אחרונים

-

בזמן שהם

עד

חמשה

סועדים,

מתחילין מן הגדול,

כי הנוטל ראשון הוא המזמן,

ובזמן שהם

יותר מחמשה, ואפילו

מאה, מתחילין מן הקטן

שבדרך כלל הוא יושב אחרון בשלחן,

עד שמגיעים אצל חמישי, וחוזרין ומתחילין מן הגדול,

ורק אז נוטלין את השלחן מלפניו

. ולמקום שמים אחרונים חוזרין, לשם ברכה חוזרת,

דהיינו שהנוטל ראשון הוא המזמן, ואם ירצה הגדול יורה לאחד מהמסובין ליטול ראשון ולזמן.

מסייע ליה לרב, דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב, כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה

[ראשון בין חמשת הנוטלים האחרונים],

הוא מזומן לברכה.

וכך היה מעשה:

רב ורבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה דרבי. אמר ליה רבי לרב: קום משי ידך

במים אחרונים!

חזייה

רבי חייא לרב

דקא מרתת,

כי סבר שרבי רוצה להעיר לו שידיו מלוכלכות, או שמאריך יותר מדי בסעודה.

אמר ליה

רבי חייא לרב:

בר פחתי

[בן גדולים],

"עיין בברכת מזונא" קאמר לך

רבי, וכוונתו לכבדך לזמן, ולכן שאמר לך ליטול ידיך תחילה כדי שתוכל לעיין בברכת המזון קודם שתזמן.

תנו רבנן: אין מכבדין

אדם את חברו שילך לפניו,

לא

כאשר נפגשו

בדרכים,

ולא בגשרים

מפני הסכנה בשהייה על גבי הגשר,