גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
בכורות 6b — התלמוד בעברית
הכי קאמר: דבר טמא הבא [אף שהוא בא] ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תיכול? תלמוד לומר בהמשך הפסוק: " גמל טמא הוא ["את הגמל, כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם]", הוא טמא, ואין טמא הנולד מן…
הטקסט המקורי — בכורות 6b
הכי קאמר: דבר
טמא
הבא
[אף שהוא בא]
ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תיכול?
תלמוד לומר
בהמשך הפסוק: "
גמל טמא הוא
["את הגמל, כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם]",
הוא טמא, ואין טמא הנולד מן הטהור טמא, אלא טהור;
ואם כן בהכרח בא הכתוב ללמד שטהור הבא מן הטמא אסור באכילה.
רבי שמעון אומר
טמא הנולד מן הטהור - טמא, שנאמר:
"
גמל גמל
"
שני פעמים
, כלומר, הואיל ונאסר הגמל בספר ויקרא, וחזרה התורה ושנתה את איסורו בספר דברים [יד ז], ללמד:
אחד גמל הנולד מן הגמלה, ואחד
גמל הנולד מן הפרה
שניהם טמאים.
ורבנן
הסוברים: גמל הנולד מן הפרה מותר באכילה -
האי
"
גמל גמל
"
מאי עבדי ליה
[מה לומדים הם מכפילות הפרשיות]?
ומפרשינן:
חד
קרא כדי
לאסור
את
עצמו
[גמל הנולד מן הגמלה], כלומר, אחד לגופו ללמד על איסור גמל.
וחד
קרא
לאסור
את
חלבו
[חלב - בקמץ] של גמל ושאר בהמות טמאות.
שואלת הגמרא:
ורבי שמעון לאסור חלבו
של גמל ושאר בהמות טמאות
מנא ליה?
נפקא ליה מ
"
את הגמל
".
ו
אילו
רבנן
"
אתים
"
לא דרשי! כדתניא
:
שמעון העמסוני היה דורש כל
"
את
"
ו
"
את
"
שבתורה, כיון שהגיע ל
"
את ה
'
אלהיך תירא
" -
פירש
מכל דרשותיו, כי מה יש לרבות עם יראת ה'
; אמרו לו תלמידיו: רבי!
כל אתין שדרשת מה תהא עליהם!?
אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה
.
עד שבא רבי עקיבא ולימד
: "
את ה
'
אלהיך תירא
"
לרבות תלמידי חכמים
.
אמר
הקשה
ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי
:
אלא מעתה: טעמא דרבנן
למדו שחלב בהמה טמאה אסור
מ
"
גמל גמל
",
ורבי שמעון
למד שהחלב אסור
מ
"
את הגמל
", כלומר, דוקא משום שריבה הכתוב חלב בהמה טמאה לכן הוא מותר,
הא לאו הכי
\- אם לא הפסוק -
הוה אמינא חלב דבהמה טמאה שרי; מאי שנא מהא דתניא
: כתיב "
הטמאים
"
לאסור צירן
[שומן, היינו יוצא מן האיסור],
ורוטבן וקיפה
[ריסוקי בשר וקפלוטות שבשולי הקדירה]
שלהן
-
הרי מבואר שהציר אסור, כי חידשה התורה שהיוצא מן האיסור הרי הוא אסור, ואם כן הוא הדין חלב בהמה טמאה מן הדין שייאסר, ולמה לנו עוד מקרא לזה!?
ומשנינן:
איצטריך
ללמוד איסור חלב בהמה טמאה מן הכתובים, ומשום ד
סלקא דעתך אמינא
אם לא הכתובים -
הואיל
וחלב
דבהמה טהורה נמי חידוש הוא
שהוא מותר,
ד
הרי
אמר מר
: אשה מינקת מסולקת דמים היא, כי
דם נעכר ונעשה חלב
, ואם כן הרי דם הוא וחידשה התורה להתירו,
וכיון ד
כל חלב
חידוש הוא
, הייתי אומר ד
בבהמה טמאה נמי לישתרי
-
קא משמע לן
מן הכתובים שחלב בהמה טמאה מכל מקום אסור.
ואכתי מקשינן:
הניחא למאן דאמר
בטעם אשה מינקת שהיא מסולקת דמים - שהוא משום ד
דם נעכר
מחמת הלידה
ונעשה חלב
-
אלא למאן דאמר
: מינקת מסולקת דמים היא, כי
איבריה מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חודש
-
מאי איכא למימר
, למה הצרכה התורה לאסור חלב בהמה טמאה!?
ומשנינן: מכל מקום
איצטריך
לאסור חלב בהמה טמאה, כי
סלקא דעתך אמינא: הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא
[אין דבר שבא מן החי והתירתו התורה],
ו
אף
האי חלב כי אבר מן החי הוא
,
ו
מכל מקום חידשה תורה ד
שרי
חלב טהורה,
והילכך אפילו
חלב ש
בבהמה טמאה לישתרי
-
קא משמע לן
.
שואלת הגמרא:
וחלב דבהמה טהורה
דפשיטא לך שהוא מותר -
מנלן דשרי
[מנין שהוא מותר], והרי הוא בא מן החי!?
והרי
אילימא מדאסר רחמנא בשר בחלב, הא
חלב
לחודיה שרי;
כך אי אפשר לומר, שהרי:
ואימא: חלב לחודיה אסור באכילה ומותר בהנאה
, ו
בשר בחלב בהנאה נמי אסור
, ולכך הצרכה התורה להוסיף איסור בשר בחלב על איסור חלב בפני עצמו.
ו
אף
לרבי שמעון דשרי
בשר בחלב
בהנאה
, ואם כן היה אפשר להביא ראיה מאיסור בשר בחלב שלא הצרך לאוסרו כיון שחלב לבדו אסור, מכל מקום
משכחת לה למילקי על בישוליה
, כלומר, הוסיפה התורה בבשר בחלב איסור ומלקות על בישולו, מה שאין כן בחלב לבדו, ומכל מקום יש לומר, שאף החלב לבדו אסור.
אלא
תאמר להוכיח את התירו של חלב,
מדגלי רחמנא דבפסולי המוקדשין
[כגון קדשים שנפל בהם מום, ונפדו] דכתיב בהו [דברים יב טו]: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר", ודרשינן: "
תזבח
"
ולא גיזה
, "
בשר
"
ולא חלב
, ותלמד מזה:
הא
חלב
דחולין שרי;
אף כך אי אפשר לומר, כי:
ואימא
חלב
דחולין אסור באכילה ושרי
בהנאה
, ואילו
דקדשים
[פסולי המוקדשין]
בהנאה נמי אסור!?
אלא
תאמר ללמוד את היתירו של החלב,
מדכתיב
[משלי כז]: "
ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותך
", אף כך אי אפשר לומר, כי:
ודילמא
לא לאכילה כיון הכתוב אלא
לסחורה!?
אלא
תאמר, שהחלב מותר
מדכתיב
[שמואל א יז] "ויאמר ישי לדוד בנו, קח נא לאחיך איפת הקליא הזה ועשרה לחם הזה, והרץ המחנה [למחנה המלחמה] לאחיך.
ואת עשרת חריצי החלב
האלה תביא לשר האלף", הרי שחלב מותר; אף כך אי אפשר לומר, כי:
ודילמא לסחורה
הביא להם!?
ומשנינן:
אטו דרכה של מלחמה לסחורה
, וכי דרך לעשות סחורה במלחמה, ובהכרח שלשתיה הביא לו, ומוכח שהחלב מותר.
ואיבעית אימא
: יש להביא מקור להיתר החלב
מהכא
: דכתיב "
ארץ זבת חלב ודבש
",
ואי לא דשרי
, וכי
משתבח לן קרא במידי דלא חזי
[אם לא שהחלב מותר, אי אפשר שישבח הכתוב את ארץ ישראל בדבר האסור].
ואיבעית אימא מהכא
יש ללמוד שהחלב מותר, דכתיב [ישעיה נה] "
לכו שברו ואכלו, ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר, יין וחלב
", הרי שאמר הכתוב "לכו שברו ואכלו... יין וחלב".
כאן שבה הגמרא ללימוד הנזכר לעיל מ"גמל גמל", והיינו ממה ששנתה התורה את איסור הגמל במשנה תורה, ומקשה:
אלא מעתה
שאתה דורש את כפילות האיסור גבי גמל -
שפן שפן ארנבת ארנבת חזיר
חזיר להני הוא דאתו
[כפילות השפן הארנבת והחזיר במשנה תורה עם הגמל, למה נשנו]!?
אלא
בהכרח שלכך נשנתה כל הפרשה
לכדתניא: למה נשנו בבהמה: מפני
"
השסועה
" [שם בהמה שנזכרה רק במשנה תורה]
ו
נשנו
בעופות: מפני הראה
שנתחדש איסורה במשנה תורה, והיינו כדקיימא לן: כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, כלומר, פעמים ששונה התורה פרשה שלימה מפני דבר אחד בלבד שמתחדש בה; ואם כן -
"
גמל גמל
"
נמי להכי הוא דאתא
[אף הגמל לא נשנה אלא מפני השסועה], ואיך נדרוש מן הכפילות!?
ומשנינן: מכל מקום,
כל היכא דאיכא למידרש
-
דרשינן
.
תנו רבנן
:
רחל שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל, פטורה מן הבכורה
.
ואם יש בו מקצת סימנים
שהוא דומה בהם לאמו, הרי היא
חייבת
בבכורה.
רבי שמעון אומר
: אין די במקצת סימנים אלא
עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו
.
איבעיא להו
:
לדעת רבי שמעון הסובר: טמא הנולד מן הטהורה אסור באכילה, וסובר לענין בכורה שאפילו במקצת סימנים אין די כדי לחייבו בבכורה,
לאכילה מי בעי
נמי
רבי שמעון ראשו ורובו
[האם אף להתירו באכילה אין מתיר רבי שמעון במקצת סימנים דומה לאמו, אלא עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו],
או לא
צריך ראשו ורובו, וכשבמקצת סימנים דומה הבהמה הטמאה לאמה הטהורה, הרי היא מותרת באכילה? וצדדי הספק הם: