בכורות 56b — התלמוד בעברית

ומקשינן:

ותיעשרה איהי

[תעשר הזונה עצמה], ולמה פירשה הברייתא שהאתנן חייב במעשר רק בכגון שחזר ולקחו הימנה. והרי אפילו ביד הזונה מתחייב האתנן במעשר!?

ומשנינן: זו שאמרנו לפרש, שחיוב אתנן במעשר בהמה הוא באופן שחזר הבועל ולקחו -

בזונה גויה

עסקינן. כלומר, מן הסתם הברייתא שמחייבת אתנן במעשר עוסקת בזונה גויה [וכפי שיתבאר בהמשך הסוגיא], ובזונה גויה לא יתכן לחייב במעשר בהמה אלא את הבועל או אחר שחזר ולקחה הימנו.

ומקשינן:

ולוקמה בזונה ישראלית

, כלומר אשה שהיא אסורה על הבועל ובא עליה ונתן לה אתנן,

ותעשרה איהי

, [נפרש את הברייתא בזונה ישראלית, וחיוב מעשר הבהמה אכן עליה הוא]!? כלומר, מי הכריח אותנו לפרש את הברייתא בגויה, ולדחוק שהנידון הוא על הבועל שלקחה הימנו, והרי יש לפרש כפשוטו, שהנידון הוא עליה, ובישראלית עסקינן.

ומשנינן:

הא קא משמע לן

הברייתא

דזונה ישראלית לא הוי אתנן

. כלומר, אי אפשר לפרש בישראלית האסורה על הבועל, כי איסור זה אינו מחשיב את ביאתה לביאת זנות לענין אתנן, ורק זונה גויה שאין קידושין תופסין בה, זו בלבד ביאתה ביאת זנות היא לענין אתנן, ודין זה גופא הוא שבא התנא להשמיענו.

ו

כדאביי! דאמר אביי

:

זונה גויה אתננה אסור

.

ו

מכל מקום

כהן

שהזונה אסורה עליו, ולוקה עליה -

הבא עליה אינו לוקה משום

[ויקרא כא]: "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח...

ולא יחלל זרעו

בעמיו", וכדמפרש טעמא לקמן.

זונה ישראלית

, היינו מי שהיא אסורה על הבועל

אתננה

שנתן לה הבועל האסור לה -

מותר

שאין זו זנות לענין אתנן,

ו

אילו

כהן הבא עליה

אחר שנבעלה בעילת איסור, הרי זה

לוקה

עליה

משום

"

ולא יחלל זרעו

בעמיו", ומשום שבבעילתה לאסור לה נעשתה זונה ונאסרה לכהן, וכדמפרש לקמן מאי שנא אתנן מאיסור זונה.

ומפרשינן טעמא דאביי:

זונה גויה אתננה אסור

, משום ד

גמר

"

תועבה

" "

תועבה

"

מעריות

, [נאמר באתנן זונה - דברים כג יט - "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב. תועבת ה' אלהיך גם שניהם", ונאמר בסוף פרשת עריות [ויקרא יח כו] "ולא תעשו מכל התועבות האלה"],

מה עריות דלא תפסי בהו קידושי, אף זונה בהך דלא תפסי בה קידושי

, והרי גויה אין תופסין בה קידושין.

ו

אילו

כהן הבא עליה אינו לוקה, משום

ד"

לא יחלל זרעו

"

אמר רחמנא, והאי לאו זרעיה הוא

[בנה אשר תלד הימנו אינו חשוב זרעו], כי ישראל הבא על הגויה, הולד אינו מתיחס אחר אביו.

אבל

זונה ישראלית אתננה מותר, דהא תפסי בה קידושין

, והרי ילפינן "תועבה תועבה".

וכהן הבא עליה לוקה משום

"

לא יחלל זרעו

",

דהא זרעיה הוא

[שהרי זרעו הוא].

א. כל ישראל חייבים לתת מחצית השקל [הסלע] לקרבנות ציבור, פעם אחת בשנה.

א. כל הנותן מחצית השקל, צריך להוסיף "קלבון" [מטבע קטנה] על תרומתו. ומצינו שני טעמים לחיוב הוספת הקלבון. האחד, משום "הכרע", שלא תהיה מחצית השקל מצומצמת שמא לא תהיה מחצית שלמה. והשני, משום "חילוף", שכאשר מחליפים שני חצאי שקלים לשקל אחד אצל השולחני, יש להוסיף לו תשלום מועט בשכר ההחלפה.

ב. שנים ששקלו כאחד סלע שלם, אף על פי שמן הדין היה לפוטרם מקלבון, מכל מקום, היות ורוב בני אדם שוקלים בנפרד ומוסיפים כל אחד קלבון, אף שנים ששקלו כאחד מוסיפים שני קלבונות, כדי לא לגרוע מהקדש.

ג. אבל, אב השוקל סלע עבור שני בניו, היות וכך הוא הדרך, שאדם המחוייב שני חצאי שקלים נותן סלע שלם, ולא שני חצאים, אין הוא חייב בקלבון.

ד. במשנתנו יתבאר, שאחים השוקלים סלע שלם מנכסי אביהם קודם שהתחלקו בהם, אנו דנים אותם כאילו אביהם היה שוקל עבורם כאחת, כי הנכסים לפני חלוקתם הם בגדר "תפוסת בית ירושת אביהם", והרי הם פטורים מקלבון. אך אם כבר חילקו את הנכסים ביניהם, ואחר כך חזרו ונשתתפו בהם, אנו דנים אותם מעתה כשאר שני אנשים השוקלים כאחד סלע, שהם חייבים בקלבון.

מתניתין:

האחין השותפין

בנכסי אביהם שמת:

כ

אשר מצב השותפות ביניהם הוא

שחייבין בקלבון

כאשר הם שוקלים את מחצית השקל, הרי הם

פטורין ממעשר בהמה.

ו

מאידך, כאשר מצב השותפות ביניהם הוא

שחייבין במעשר בהמה

, הרי הם

פטורין מן הקלבון

בשעה שישקלו מחצית השקל ביחד.

כלומר, שני מצבי שותפות יש באחים שירשו מאביהם, וכדמפרש המשנה ואזיל:

האחד: מת אביהם, וחלקו את הנכסים, ושוב נשתתפו בהם, וזו היא שותפות כשאר שותפין, ולכן, אם הם שוקלים את מחצית השקל ביחד מכספי השותפות, שקל שלם עבור שניהם, הרי הם חייבים בקלבון כשאר שותפים השוקלים כאחד. ומטעם זה עצמו, פטורים הם מלתת מעשר בהמה מהבהמות, כי אין שותפות חייבת במעשר בהמה, וכאשר יבואר בגמרא המקור לזה.

השני: מת אביהם, ועדיין לא חלקו את הנכסים, והרי הם ב"תפוסת הבית". הרי אם שקלו מכספי תפוסת הבית שקל עבור שניהם, דינם הוא כאילו היה אביהם שוקל עליהם, שאינו חייב בקלבון. ומטעם זה עצמו חייבים הם לתת מעשר בהמה מהבהמות שירשו, כי אין זו שותפות גמורה הפוטרת ממעשר, אלא הרי היא כאילו היא קיימת בידי אביהם. ומפרשת המשנה את שני האופנים:

קנו מתפיסת הבית

. כלומר, ירשו בהמות ועדיין הם בתפוסת הבית, הרי הם

חייבין

במעשר בהמה, [ופטורים מן הקלבון] -

ואם לאו, פטורין

.

אבל אם

חלקו

האחים,

ו

שוב

חזרו ונשתתפו, חייבין

הם

בקלבון

כשאר שותפים,

ופטורין ממעשר בהמה

משום שותפות, וכפי שנתבאר.

גמרא:

תנו רבנן

:

כתיב [שמות יג יב]: "והעברת כל פטר רחם לה', וכל פטר שגר בהמה אשר

יהיה לך

הזכרים לה', " דמשמע: מיוחד לך, ללמדנו:

ולא של שותפות

, שאין השותפין חייבין במעשר בהמה, וכדמפרש ואזיל.

יכול אפילו קנו מתפוסת הבית

. כלומר, יכול אפילו בהמות שירשו והם עדיין בתפוסת הבית - לא יהיו חייבים במעשר בהמה?

תלמוד לומר

: "

יהיה

", מכל מקום.

ותמהינן:

ו

הרי

האי

קרא

בבכור

הוא ד

כתיב

, ואיך למדנו מפסוק זה למעשר בהמה!?

ומשנינן:

אם

פסוק זה

אינו ענין לבכור, דהא איתיה בשותפות

[אפילו שותפין חייבין],

דכתיב

: "

ובכורות בקרכם וצאנכם

" בלשון רבים, ומשמע אפילו שותפין,

תנהו ענין

לפסוק זה

למעשר בהמה

לפטור את השותפין.

אמר רבי ירמיה: פעמים ש

האחים השותפים

חייבין בזה ובזה

[בקלבון ובמעשר בהמה],

ופעמים ש

האחים השותפים

פטורין מזה ומזה

, ו

פעמים שחייבין

הם

בקלבון ופטורין ממעשר בהמה, ופעמים שחייבין במעשר בהמה, ופטורין מן הקלבון

.

כיצד

חייבין בזה ובזה: שחלקו בכספים

[את הכספים] וחזרו ונשתתפו בהם,

ולא חלקו בבהמה

ועדיין בתפוסת הבית היא. ולכן חייבים הם בקלבון, שהרי ביחס לכספים מהם הם שוקלים, הרי הם כשאר שותפין בעלמא, ואילו ביחס לבהמות מהם מתחייבים הם לתת מעשר, אין זו שותפות שתפטרם ממעשר בהמה.

פטורין מזה ומזה: שחלקו בבהמה

וחזרו ונשתתפו, והרי הם ביחס לבהמות כשאר שותפין הפטורים ממעשר בהמה.

ולא חלקו בכספים

, והרי הכספים בתפוסת הבית הפוטרתם מן הקלבון.

חייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה: שחלקו בזה ובזה

, וכשאר שותפים הם ביחס לשניהם.

חייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון: שלא חלקו לא בזה ולא בזה

.

ומקשינן:

פשיטא

, שהרי כבר שנינו שמנכסי תפוסת הבית פטורים הם מן הקלבון וחייבים במעשר בהמה, וכשחלקו וחזרו ונשתתפו הרי דינם בהיפוך. ופשיטא, שביחס לקלבון הדין תלוי במצב הכספים מהם שוקלים, וביחס למעשר בהמה הדין תלוי במצב הבהמות מהם חייבים הם במעשר!?

ומשנינן:

חלקו בבהמה ולא חלקו בכספים

שהם פטורים מן הקלבון

איצטריכא ליה

, כי אם לא שהשמיענו זאת רבי ירמיה,

סלקא דעתך אמינא

שלא נקל בהם לפוטרם מן הקלבון, אלא נחמיר עליהם לחייבם. כי נאמר:

כיון דחלקו בבהמה, גלו דעתייהו דלמיפלג קיימי

[גילו דעתם שעומדים הם לחלוק]

ו

אם כן,

ליחייבו בקלבון

-

קא משמע לן

רבי ירמיה שפטורים הם מן הקלבון, כיון שסוף סוף עדיין לא חלקו את הכספים.

אמר רבי ענן: לא שנו

במשנתנו שהאחים שחלקו וחזרו ונשתתפו הרי דינם כשותפין בעלמא לפוטרם ממעשר בהמה,

אלא

בכגון

שחלקו גדיים כנגד תיישים ותיישים כנגד גדיים

, זה נטל גדיים וזה נטל כנגד שויין תיישים, ומשום שבחלוקה זו אין לומר שכל אחד בא לחלק ירושתו, כי בכל מין ומין יש לכל אחד מהם חלק, וכשחזרו ונשתתפו הרי זה כשותפות בעלמא שפטורה ממעשר בהמה -

אבל חלקו

מתחילה

גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים

, וחזרו ונשתתפו,

אומר: זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה.

כלומר, הרי אנו אומרים "יש ברירה", שכל אחד זכה באותם גדיים שהיו חלק ירושתו, והשני אף הוא זכה בגדייו שלו. והיות שחזרו ונשתתפו ב"ירושתם", חזר דין השותפות להיות כשותפות בתפוסת הבית, שחייבת במעשר בהמה.

ורב נחמן אמר

: "אין ברירה", ולפיכך:

אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים

וחזרו ונשתתפו,

אין אומרים

על חלוקתם הראשונה:

זה הוא חלקו המגיעו משעה ראשונה

, אלא כמקח בעלמא הוא, וכשחזרו ונשתתפו, כשותפין בעלמא הם שפטורים הם ממעשר בהמה.

ועוד נחלקו במחלוקת זו רבי אלעזר ורבי יוחנן, אלא שרבי אלעזר הוסיף תנאי כדי שנאמר "יש ברירה":

ורבי אלעזר אמר

:

לא שנו אלא שחלקו

גדיים כנגד תיישים, או אפילו גדיים כנגד גדיים אלא שלא היו שוים בערכם, וחלקו

תשעה כנגד עשרה ועשרה כנגד תשעה

, שלא יתכן לומר שזה "ירש" תשעה וזה "ירש" עשרה,

אבל חלקו תשעה

גדיים

כנגד תשעה

גדיים,

ועשרה כנגד עשרה, אומר: זה חלקו המגיעו משעה ראשונה

, כי יש ברירה.

ורבי יוחנן אמר

:

אפילו חלקו תשעה

גדיים

כנגד תשעה

גדיים,

ועשרה כנגד עשרה, אין אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה

, ומשום שאין ברירה.