בכורות 53a — התלמוד בעברית

פרק מעשר בהמה

א. אמרה תורה בפרשת מעשר בהמה [ויקרא כז לב]:

"וכל מעשר בקר וצאן, כל אשר יעבור תחת השבט, העשירי יהיה קודש לה'".

דהיינו, כאשר בא אדם לעשר בהמותיו, הוא מוציאן בפתח הדיר בזה אחר זה, ועל הבהמה העשירית הוא מכה בשבט שיש בו צבע אדום, הנקרא "סיקרא", כדי שיהיה ניכר עליה שהיא המעשר. וכן הוא עושה לעגלים וטלאים של כל השנה.

קדושת המעשר היא ליקרב קרבן למזבח, על ידי מתן דמו והקטרת אימוריו. ואילו הבשר נאכל לבעלים.

ב. מעשר בהמה אינו "טובל" את הבהמות, שלא כמעשר דגן, שהוא טובל את התבואה.

ג. נחלקו הראשונים במצות מעשר בהמה, האם היא מצוה חיובית, או שאינה אלא רשות.

ד. בין תם ובין בעל מום העובר תחת השבט ועישרו אותו, חלה עליו הקדושה. שכך אמרה תורה בפרשת מעשר, "לא יבקר בין טוב לרע", דהיינו, בין תם לבעל מום. אך אין כונת הכתוב לומר שיקריבנו כשהוא בעל מום למזבח, אלא רק שיאכל בתורת מעשר, ואסור ליגזז וליעבד.

רש

"

י בחומש

.

ה. מעשר בהמה, בין תם בין בעל מום, הוא של הבעלים, ואינו ניתן לכהן, שהרי לא מצאנו בכתוב שהוא ניתן לכהן, כמבואר ברש"י בעמוד זה ד"ה במומו, וברמב"ם בכורות ו ד.

ו. כתיב "העשירי יהיה קודש לה'. לא יבקר בין טוב לרע". כלומר, אסור לגרום לכך שיצא דוקא תם או דוקא בעל מום בעשירי. ז. מעשר בהמה אינו נפדה ואינו נמכר, והעושה כן עובר בלאו. דין זה נלמד מהכתוב בהמשך הפסוק "לא יגאל", וממאמר הכתוב גבי חרמים "לא ימכר ולא יגאל". ראה השיטות בזה בגמרא לעיל לב א.

מתניתין:

מעשר בהמה נוהג

:

בארץ

ישראל

ובחוצה לארץ

.

בפני הבית ושלא בפני הבית

.

בחולין, אבל לא במוקדשים

, ובגמרא יתבאר החידוש בזה.

ונוהג

מעשר בהמה

בבקר ובצאן.

ואין מתעשרין מזה על זה

, אלא נוטל מעשר מן הבקר לחוד ומן הצאן לחוד.

ונוהג

בכבשים ובעזים

[ששניהם צאן],

ומתעשרין מזה על זה

.

ונוהג

בחדש

[הם הנולדים אחר ראש חודש אלול]

ובישן

[הם הנולדים קודם ראש חודש אלול, שאחד באלול ראש השנה למעשר בהמה],

ואינן מתעשרין מזה על זה

.

ודבר זה שכבשים ועזים מתעשרין מזה על זה, מן הכתוב למדנוהו וכפי שיתבאר בהמשך המשנה, והוצרכנו ללומדו מן הכתוב, משום

שהיה בדין

לומר שאינם מתעשרין מזה לזה, שהרי:

ומה אם החדש והישן, שאינן כלאים זה בזה

, מכל מקום

אינם מתעשרין מזה על זה

-

כבשים ועזים, שהן כלאים זה בזה, אינו דין שלא יהו מתעשרין מזה על זה

-

תלמוד לומר

"וכל מעשר בקר

וצאן

",

משמע: כל צאן

אחד

הוא. ובגמרא יתבאר כיצד ילפינן מזה, ונחלקו בו אמוראים בדף נד ב.

גמרא:

שנינו במשנה: מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ:

ודנה הגמרא:

לימא,

האם נאמר, כי

מתניתין

המחייבת במעשר בהמה אף בחוץ לארץ, היא

דלא כרבי עקיבא?

דתניא: רבי עקיבא אומר: יכול יעלה אדם מעשר בהמה מחוצה לארץ, ויקריבנו?

תלמוד לומר

[דברים יב ו] "

והבאתם שמה

[אל המקום אשר בחר ה']

עולותיכם וזבחיכם, ואת מעשרותיכם

", אמר הכתוב "מעשרותיכם" בלשון רבים לומר לך:

בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן

[מעשר שני]. הרי שהוקש מעשר בהמה למעשר דגן, ולמדנו:

ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה. וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן,

דהיינו מחוץ לארץ, שאין מעשר דגן נוהג בה שהוא הרי ממצות התלויות בארץ שאינן נוהגות אלא בארץ,

אי אתה מעלה מעשר בהמה.

ואם כן, נמצאת משנתנו דלא כרבי עקיבא?

ומשנינן:

אפילו תימא

משנתנו

רבי עקיבא

היא, כי:

כאן

דברי רבי עקיבא -

ליקרב

, לומר שמעשר בהמה שבחוצה לארץ אינו קרב על גבי המזבח.

כאן

במשנתנו דמחייבינן מעשר בהמה בחוצה לארץ - היינו

ליקדש

בלבד, אך לא יקריבנו על המזבח, וכדמפרש ואזיל, למאי נפקא מינה נתקדש מעשר בהמה בחוצה לארץ.

דיקא נמי

שלא מיעטו רבי עקיבא אלא מהקרבה, מ

דקא נסיב לה תלמודא

[ממה שלמד כן רבי עקיבא מן הפסוק] "

והבאתם שמה

", דהיינו, להקרבה, אך לא לענין עיקר הקידוש.

ומסקינן: אכן

שמע מינה

מדיוק זה, שלא פטר רבי עקיבא מעשר בחוצה לארץ אלא מהקרבה בלבד.

שואלת הגמרא:

מאחר שאינו קרב

ואפילו לרבי עקיבא,

אמאי קדוש

[למה נתקדש]?

ומפרשינן: [

לנאכל

] [

ליאכל

] רק

במומו

[משיפול בו מום]

לבעלים

.

שנינו במשנה: מעשר בהמה נוהג

בפני הבית ושלא בפני הבית

:

ומקשינן:

אי הכי,

שאין מצות מעשר בהמה תלויה בקיום הבית,

אפילו האידנא

[בזמן הזה ממש]

נמי

נתחייב במעשר בהמה!?

ומשנינן:

כדרב הונא

לקמן בענין אחר.

דאמר רב הונא: גזירה משום יתום

[בהמה יתומה, שמתה אמה או שנשחטה ואחר כך ילדה], שהוא פטור מן המעשר, כמבואר לקמן במשנה נז א, ושמא יביאנה בשעת המעשר בחשבון עשרת הטלאים.

ומקשינן עלה:

אי הכי,

שאתה חושש ליתום, אם כן,

מעיקרא נמי לא

יפרישו מעשר בהמה משום גזירה זו, ולמה רק בזמן הזה אין מעשרין מעשר בהמה!?

אלא

בהכרח, לא חשו לזה כי

אפשר בהכרזה

של בית דין שלא יכניסו יתום למנין המעשר. ואם כן,

הכא

בזמן הזה

נמי,

הרי

אפשר בהכרזה

, ולמה לא יעשרו!?

אלא, אמר רבה: משום תקלה,

שמא ייכשלו בו בגיזה ועבודה, או שישחטנו בלי מום, שהרי צריך להמתין עד שיומם, לכן פטרו לגמרי ממעשר.

ומנא תימרא דחיישינן לתקלה

[ומנין לנו שחוששים לתקלה]? מהא

דתניא: אין

מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין

[שאף החרם קדוש כהקדש, שנאמר [ויקרא כז כח]: "כל חרם קדש קדשים הוא לה'"]

בזמן הזה

ומשום תקלה,

ואם

עבר ו

הקדיש והעריך והחרים

:

אם

בהמה

היא:

תיעקר

[מפרש לה ואזיל], וכדי שלא יבואו בה לידי תקלה.

ואם

פירות

או

כסות וכלים

הם:

ירקבו

.

ואם

מעות וכלי מתכות

הם,

יוליך

אותם

לים המלח

, וכל זה משום תקלה.

מפרשת הברייתא את מה ששנינו: בהמה - תיעקר:

ואיזהו עיקור?

נועל דלת בפניה, והיא מתה מאליה

מרעב.

ומקשינן:

אי הכי,

דחיישינן לתקלה,

בכור נמי לא ליקדש

ומשום חשש תקלה!?

ותמהה הגמרא על הקושיא: וכי

בכור בדידן תליא מילתא

[בהקדש שלנו הדבר תלוי] עד שאתה מקשה: לא יתקדש הבכור!? והרי

מרחם

הוא

קדוש

ומאליו!?

ולכן, מפרשת הגמרא את הקושיא:

הכי קאמר

: יתקנו חכמים ד

ליקנינהו לאודנייה

[יקנו הבעלים את אוזן המבכרות]

לגויים

, כדי

דלא ליקדש מעיקרא

[כדי שלא יתקדש הבכור מלכתחילה], שהרי שותפות הגוי פוטרת!?