בכורות 49b — התלמוד בעברית

הכא

גבי פדיון

נמי לא שנא

.

ושמואל אמר לך: התם,

בקידושי אשה מועילים הקידושין אף על גב שנתעכלו המעות, משום ד

בידו לקדשה מעכשיו

אם היה רוצה, אבל

הכא

גבי פדיון הרי

אין בידו

לפדותו מעכשיו

, ולכך אין מועיל הפדיון אם נתעכלו המעות עד שעת הפדיון.

קובעת הגמרא את פסק ההלכה בזה:

ואף על גב דקיימא לן, דכל היכא דפליגי רב ושמואל

[בכל מקום שנחלקו רב ושמואל],

הלכתא כרב באיסורי

[באיסור והיתר]

ו

הלכתא

כשמואל בדיני

[בדיני ממונות],

הכא

גבי פדיון אף על גב דאיסורי הוא -

הלכתא כוותיה דשמואל

, שאם נתעכלו המעות אין הבן פדוי.

ומקשינן לשמואל מהא ד

תנן

במשנתנו:

מת

[

הבן

]

בתוך שלשים יום, אף על פי שנתן לכהן יחזיר לו חמש סלעים

ומשמע:

טעמא דמת

הבן הוא דיחזיר,

הא לא מת

הבן

בנו פדוי

וכרב!?

ומשנינן:

הכא

במשנתנו

במאי עסקינן: דאיתנהו למעות בעינייהו

[המעות קיימים] כשעברו שלשים יום מלידת הבן, ובזה אפילו שמואל מודה שהבן פדוי, וכפי שנתבאר לעיל.

תא שמע

דלא כשמואל מהמשך משנתנו:

מת האב בתוך שלשים יום

בחזקת שלא נפדה

הבן,

עד שיביא

הבן

ראיה שנפדה

. ומשמע: אם יביא ראיה שנפדה יהא פדיונו פדיון, וכרב!?

ומשנינן:

התם נמי דאיתנייהו למעות בעינייהו

[אף שם מיירי שהמעות בעין].

תני תנא קמיה דרב יהודה: הפודה את בנו בתוך שלשים יום בנו פדוי

, ואפילו נתעכלו המעות.

אמר

תמה

ליה

רב יהודה לההוא תנא: והרי

שמואל אמר

ש

אין בנו פדוי, ו

אילו

את אמרת בנו פדוי!?

אלא כך

תני: אין בנו פדוי

.

ואף על גב דקיימא לן כרב באיסורי וכשמואל בדיני

, וכאן הרי זה איסורי, מכל מקום

הכא הלכתא כוותיה דשמואל

.

שנינו במשנה:

הוא לפדות ובנו לפדות, הוא קודם לבנו

:

תנו רבנן: הוא לפדות ובנו לפדות, הוא קודם לבנו

.

רבי יהודה אומר בנו קודמו, שמצותו על אביו ומצות בנו עליו

, וכמבואר במשנה.

אמר

פירש

רבי ירמיה: הכל

תנא קמא ורבי יהודה -

מודים

, ד

היכא דליכא

לאב

אלא חמש סלעים, הוא קודם לבנו

ו

מאי טעמא?

דמצוה דידיה

[מצותו על עצמו]

עדיף

ממצות בנו עליו, [ודלא כמשמעות פשטות לשון המשנה שמצותו על אביו ולא עליו, ולכן קודמת מצות בנו שהיא עליו].

כי פליגי

תנא קמא ורבי יהודה

היכא דאיכא חמש

סלעים

משועבדות

ביד לוקח שקנה מן הסב,

וחמש בני חורין

ביד האב, ונחלקו רבי יהודה וחכמים, למי יתן את חמשת בני החורין שבידו, וכדמפרש ואזיל:

רבי יהודה סבר: מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא

, ולכן: פדיון שהוא כתוב בתורה דינו כמלוה בשטר שהוא גובה אף מן הלקוחות שקנאום לאחר שנתחייב הסב בפדיון בנו, ואם כן,

דידיה

[את פדיון האב] הרי מצי

אזיל

הכהן

וטריף ממשעבדי

שלכך נשתעבדו -

ו

לפיכך,

בהני חמש בני חורין

שיש בידו

פריק ליה לבריה

[פודה הוא את בנו] ולא את עצמו, וכדאמר רבי יהודה "בנו קודמו", שהרי אם יפדה את עצמו תחילה מבני החורין, שוב לא יוכל לגבות ממשועבדים בשביל בנו, שהרי לא נשתעבדו לפדיונו.

ורבנן סברי, מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא

, ונמצא שמאותם חמש סלעים שביד הלוקח אינו יכול לפדות כלל, ואין בידו אלא חמש סלעים,

הלכך מצוה דידיה עדיף

.

מתניתין:

חמש סלעים של

פדיון ה

בן

משערים

במנה צורי!

שסלע של פדיון הבן הוא אחד מעשרים וחמשה ממנה צורי.

שלשים של עבד

שמתחייב בהם שור שהמית עבד ליתן לאדוניו,

וחמישים

כסף בקנס

של אונס ו

של

מפתה

נערה בתולה,

ומאה

כסף

של מוציא שם רע

-

כולם

חיובם

בשקל הקודש!

שהוא סלע. [ואף שבאונס ובמוציא שם רע לא כתיב "שקלים" אלא "כסף", ילפינן להו ממפתה דכתיב ביה "כסף ישקול כמוהר הבתולות", ד"ישקול" לשון שקלים הוא].

והסלע האמור בהם הוא אחד מעשרים וחמשה ש

במנה צורי!

וכולן

[כל החייבים בנתינת כסף],

נפדין בכסף ובשוה כסף.

ואינו מחויב ליתנם בכסף ממש. שהרי שוה כסף ככסף.

חוץ מן השקלים

שתורמין ללשכה באדר. שאין מביאין שם אלא מטבע של חצי שקל. ולא שוה כסף.

גמרא:

והוינן בה:

מנה צורי

ששנינו במתניתין, מהו?

אמר רבי אסי: מנה של צורי!

שהוא יוצא במדינת צור. ויש בו עשרים וחמשה סלע צורי, שכל אחד מהם שוה ד' זוזים של כסף.

רבי אמי אמר

: סלע צורי של פדיון הבן ושל כל אלו השנויים במתניתין, הוא

דינרא ערבא

[ישמעאלי].

רבי חנינא אמר

: סלע של פדיון הבן שוה כ

איסתרא סוסריתא

[סלעים קטנים],

דמזדבנא תמניא

מהם

בדינרא

צורי. ו

חמש

איסתרא

מינייהו

, בעינן

לפדיון הבן!

ופליג אתנא דמתניתין שמצריך חמש סלעים צוריים, שהם עשרים דינרים.