בכורות 48b — התלמוד בעברית

לאו ככתובה בשטר דמיא

-

ודכולי עלמא אית להו דרב פפא, דאמר רב פפא

:

מלוה על פה גובה מן היורשים, ואינו גובה מן הלקוחות

. נמצא, שלדעת כולם אין לכהן זכות לאחר חלוקתם אלא במחצית הירושה - שתורת יורשים יש להם עליה - שהיא מחצית מן החוב כי הרי לא השאיר האב אלא חמש סלעים בלבד, ולפי זה יתבאר טעם מחלוקתם:

והכא

במשנתנו

בחמש

סלעים

ולא חצי

מ

חמש

סלעים

קמיפלגי

רבי מאיר ורבי יהודה:

דרבי מאיר סבר: חמש ולא חצי חמש

, ולכן סובר רבי מאיר, שלפני החלוקה כשעדיין הם יורשים על כל חמשת הסלעים, הרי הכהן נוטל את כל חמשת הסלעים מכח שעבוד האב, אבל לאחר שחלקו ונעשו כלקוחות על מחצית הירושה, נמצא, שאין הכהן יכול ליטול אלא חצי חמש, ושוב אינו נוטל כלום.

ו

אילו

רבי יהודה סבר: חמש

סלעים

ואפילו חצי חמש

, ולכן בין שחלקו ובין שלא חלקו - יטול הכהן, דהיינו: קודם שחלקו יטול חמש סלעים, ולאחר שחלקו יטול מחצית מחמשת הסלעים.

ומקשינן עלה:

אי הכי,

כפירושך, וכי מתאים הלשון "

רבי יהודה אומר נתחייבו נכסים

", שמשמעו: רבי יהודה חידש שחל שעבוד על נכסים!? והרי לא בזה נחלקו, אלא אף לרבי מאיר נשתעבדו הנכסים ביד האב, אלא מתוך שהפסיד מחצה כי נעשו הבנים כלקוחות, סובר רבי מאיר שהפסיד את הכל, ואילו לרבי יהודה מה שיכול הוא ליטול - יטול, ואין חידושו של רבי יהודה בעיקר השעבוד.

והרי "

חייב גברא

"

מיבעי ליה

למימר!? כלומר, היה לו לשנות "ורבי יהודה אומר: חייבין", ויהיה משמעו: שאינם פטורים לגמרי כדברי רבי מאיר, אלא את מחצית הפדיון מיהא יתנו!?

ועוד תניא: רבי יהודה אומר: האחין שחלקו, אם יש עשרה זוז

[שהם שני סלעים ומחצה, כי הסלע ארבעה זוז]

ל

אח

זה, ועשרה זוז ל

אח

זה

, הרי אלו היורשים

חייבין

ליתן חמשה סלעים,

ואם לאו

הרי אלו

פטורין

-

ו

מאי

"

עשרה זוז לזה, ועשרה זוז לזה

"!?

אילימא

שיש לכל אחד שנים ומחצה סלעים

בין

מן המחצה

דירושה בין

מן המחצה

דלקוחות

, כך אי אפשר לומר, שהרי:

אלמא

[בהכרח] שלדעת רבי יהודה "

חמש ואפילו חצי חמש

"! שהרי בין שניהם לא יתנו אלא עשרה זוז בלבד, כי מן המחצה שהם לקוחות לא יתנו כלום -

ו

אי הכי, מאי איריא עשרה

, והרי

אפילו

אם יש לכל אחד

בציר

[פחות]

מעשרה

-

נמי

יתנו כל אחד מחצית חלקו ואף שבין הכל אין מגיע אפילו לחצי חמש, כי מה לי חצי חמש מה לי פחות מכך.

אלא פשיטא

, כוונת רבי יהודה לומר, שאין הם חייבים אלא אם יש

עשרה זוז דירושה לזה ועשרה זוז דירושה לזה

, כי אז בין הכל יתנו חמש סלעים שלמים, אבל אם ירשו פחות מכך לא יתנו כלום, כי "חמש ולא חצי חמש" -

אלמא חמש ולא חצי חמש סבירא ליה

, שלא כדבריך בדעתו שהוא סובר "חמש ואפילו חצי חמש"!?

אלא

מפרשת הגמרא את טעם מחלוקתם באופן אחר. והכא במאי עסקינן - כפי שנתבאר בפירוש הקודם - בכגון שלא הניח אביהם אלא חמשה סלעים, שני סלעים ומחצה לזה ושני סלעים ומחצה לזה -

ו

דכולי עלמא

בין רבי מאיר ובין רבי יהודה סברי -

חמש ולא חצי חמש

, ומתבאר טעמו של רבי מאיר כפי שנתבאר בפירוש הקודם. ואף רבי יהודה מודה לו בעיקר דין זה, אלא שהוא סובר: יטול הכהן את כל חמשת הסלעים וכפי שיתבאר. והיינו דאמרינן בברייתא, שאף רבי יהודה לא חייב אלא כשיש שם בין הכל חמשה סלעים -

והכא בדרב אסי

שאמר "מחצה יורשין ומחצה לקוחות" -

ורב פפא

שאמר - מלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות -

קמיפלגי

. כלומר:

רבי מאיר סובר כרב אסי וכרב פפא, ולכן אינו נוטל כלום, וככל אשר נתבאר בפירוש הקודם. אבל בדעת רבי יהודה יש לפרש בשני אופנים:

האחד: רבי יהודה סובר שביחס לכל הירושה הם חשובים יורשים, ונמצא שיש לכהן זכות בכל חמשת הסלעים.

השני: רבי יהודה חולק על רב פפא, וסובר שמלוה על פה גובה אף מן הלקוחות, ושוב לא איכפת לן שמחצה מן הירושה היא לקוחות, ויש לכהן זכות בכל חמשת הסלעים ולכן הוא גובה.

מוסיפה הגמרא לבאר,

ואיכא דמתני ליה

למשא ומתן

אסיפא

, היינו אדברי רבי יהודה. כלומר:

לפי הסוגיא דלעיל הקושי היה בדברי רבי מאיר לבד שלא ידענו לפרשם, ולכן הצרכנו לפרש כאשר פירשנו. ואילו יש שהיו מצריכים לפרש שלא כפשוטו משום דברי רבי יהודה שהם מוקשים. שהרי שנינו:

רבי יהודה אומר נתחייבו נכסים

, ותיקשי:

דמית האב אימת

[מתי מת האב],

אילימא דמית

האב

לאחר שלשים, מכלל דרבי מאיר סבר: כי חלקו פטורין

אף שמת האב לאחר שנתחייב, וזה הרי לא יתכן ד

הא אישתעבדי נכסי

[השתעבדו נכסי האב] ולמה לא יטול הכהן -

אלא

תאמר לפרש את משנתנו בכגון שמת האב

בתוך שלשים

יום. הלוא תיקשי דברי רבי יהודה:

והרי כיון שמת האב תוך שלשים יום לא נשתעבדו הנכסים מכח האב, ואנו באים לגבות רק מכח חיובי הבנים, ואם כן:

כי חלקו אמאי מחייב רבי יהודה

, והרי

ליזיל לגבי האי לידחייה וליזיל גבי האי ולידחייה

[אם יתבע את חלקו של זה ידחהו לאמר: לא אני הבכור, וכן ידחהו גם השני] -

ועל זה

אמר רבי ירמיה

באופן אחר:

זאת אומרת: שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת

ויצא על יוסף בן שמעון שטר חוב, ואין ידוע איזה הוא -

ולקח אחד מהם שדה מחבירו

, הרי ה

בעל חוב גובה

אותה

ממנו

, ומשום

דאמר ליה

המלוה לקונה, ממה נפשך יש לי זכות בשדה זו, כי:

אי בדידך מסיקנא

הרי

מנתא דידך קא שקילנא, ואי בחברך מסיקנא

הרי

לדידי קדימנא משתעבדי

[אם בך אני נושה הריני לוקח אותה, ואף אם איני נושה אלא בחברך, הרי אני קודם לך בזכות שדה זו, שהרי השתעבדה לי ביד המוכר לך].

והוא הדין במשנתנו שיכול הכהן לגבות ממה נפשך, ומשום דסבר רבי יהודה "האחים שחלקו לקוחות הן", ופדיון הבן יכול לגבות מן הלקוחות, ואם כן, גובה ממה נפשך:

אם אתה הוא הבכור מה טוב, ואם אחיך הוא הבכור הרי קנית ממנו את חלקך, ואני גובה מכח אחיך.

אמר

תמה

רבא

:

מכדי נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה

[נכסיו של אדם הם הערבים לפרעון חובותיו] ומטעם זה גובים מהנכסים. והרי:

מי איכא מידי, דלדידיה

[לבעל החוב עצמו]

לא מצי תבע ליה

משום שהוא דוחהו לאמר: איני חייב,

ו

אילו

לערב מצי תבע ליה!?

והתנן

:

"

המלוה את חבירו על ידי ערב, לא יפרע מן הערב

"

וקיימא לן

לפרש את המשנה:

דלא יתבע מן הערב תחילה

עד שיתבע תחילה את הלוה. ובכלל זה, שאם אינו יכול לתבוע את הלווה אף את הערב לא יתבע. ואם כן, אין יכול הוא לומר לקונה, שמשועבדת היא לו מחמת חובו של המוכר!?

וכולה כלישנא קמא

, היינו דרבא פירשה כפי שפירשה לעיל, ושוב הדרינן בן ומפרשינן, דבדרב אסי או בדרב פפא נחלקו.

מתניתין:

א.

שתי נשים

של איש אחד

שלא ביכרו, וילדו שני זכרים

ואין ידוע מי של מי:

הרי האב

נותן עשרה סלעים לכהן

, שהרי יש לו שני בכורים.

ואם

מת אחד מהן בתוך שלשים יום

:

אם לכהן אחד נתן

את שני הפדיונות, הרי זה

יחזיר לו חמש סלעים

, שהרי נפטר מלפדות את אחד מהם.

ואם לשני כהנים נתן, אינו יכול להוציא מידם

, שהרי כל כהן אומר: שלי הבכור החי ושל חבירי הבכור המת.

ואם ילדו

זכר ונקבה, או

אפילו

שני זכרים ונקבה

[זכר לזו וזכר ונקבה לזו] אך אין ידוע אם הנקבה קדמה או הזכר:

הרי זה

נותן חמש סלעים

בלבד

לכהן

, כי אינו מחוייב לפדות מספק את השני.

ואם ילדו

שתי נקבות וזכר

[נקבה לזו, ונקבה וזכר לזו, ואין ידוע מי קדם],

או

שילדו

שני זכרים ושתי נקבות

[זכר ונקבה לכל אחת] ואין ידוע מי קדם:

אין כאן לכהן כלום

, שהרי ספק הוא שמא אין כאן בכור כלל.

ב. אם משתי הנשים

אחת

כבר

ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים

:

הרי זה

נותן חמש סלעים לכהן

, שהרי ודאי ילדה אשתו - שלא ביכרה עדיין - בן זכר.

ואם

מת אחד מהם בתוך שלשים יום

, הרי

האב פטור

לגמרי, כי שמא מת הבכור.

ואם

מת האב, והבנים קיימים

:

רבי מאיר אומר: אם נתנו עד שלא חלקו

-

נתנו, ואם לאו, פטורין

. וכדמפרשינן שיטתו בכעין זה לעיל בגמרא על המשנה הקודמת.

רבי יהודה אומר: נתחייבו נכסים

, וכדמפרשינן שיטתו בכעין זה לעיל בגמרא על המשנה הקודמת.

ואם ילדו שתי הנשים

זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום

, שהרי אפשר שהנקבה היא זו של האשה שלא ביכרה, ואין כאן בכור.

ג.

שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו, וילדו שני זכרים

:

זה נותן חמש סלעים לכהן, וזה נותן חמש סלעים לכהן

.

ואם

מת אחד מהם בתוך שלשים יום

:

אם לכהן אחד נתנו, יחזיר להם חמש סלעים

, שהרי ודאי יש בידו חמש סלעים שאינם שלו, ויחלקו ביניהם. ומיהו בגמרא פריך עלה: כיון שאין ידוע למי הוא חייב, יכול לדחות כל אחד ולומר לו לחבירך אני חייב, ומפרשינן לה בבא בהרשאה.

ו

אם לשני כהנים נתנו, אינם יכולים להוציא מידם

, שהרי כל כהן אומר: בכורי החי, ושל חבירי המת.

ואם ילדו

זכר ונקבה

ואין ידוע מי למי:

האבות פטורין

, שהרי ספק הוא אם יש בביתם בכור,

ו

אילו

הבן

שהוא ודאי בכור

חייב לפדות את עצמו

.

ואם ילדו

שתי נקבות וזכר או שתי נקבות ושני זכרים

, באופן שספק הוא שמא אין כאן בכור כלל:

אין כאן לכהן כלום

.

ד. אם

אחת

מהנשים

ביכרה, ואחת שלא ביכרה

, והיו

של שני אנשים, וילדו שני זכרים

:

זה שלא ביכרה אשתו, נותן חמש סלעים לכהן

.

ואם ילדו

זכר ונקבה

ואין ידוע מי למי:

אין כאן לכהן כלום

, שהרי שמא אין כאן בכור כלל, כי הזכר היה של זו שכבר ביכרה.

גמרא:

שנינו במשנה: שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו, וילדו שני זכרים, זה נותן חמש סלעים לכהן וזה נותן חמש סלעים לכהן. מת אחד מהן בתוך שלשים יום, אם לכהן אחד נתנו יחזיר להם חמש סלעים, אם לשני כהנים נתנו, אינם יכולים להוציא מידם: ומקשינן על מה ששנינו שאם נתנו לכהן אחד יחזיר להם חמש סלעים כיון שהוא בודאי חייב להחזיר:

מאי שנא

, שאם נתנו ל

שני כהנים

שאין אחד מהם חייב להחזיר, ומשום

דאזיל

כל אב

לגבי האי

כהן

ומדחי ליה

לאמר: שלי החי.

ואזיל

כל אב

לגבי האי

כהן

ומדחי ליה

לאמר: שלי החי -

והרי אם נתנו שניהם ל

כהן אחד נמי, ליזיל

הכהן

לגביה

דחד אב,

ולידחייה

לאמר: לחבירך אני חייב כי שלו המת,

וליזיל

עוד הכהן

לגביה

דהאי אב,

ולידחייה

לאמר: לחבירך אני חייב!?