גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
בכורות 3a — התלמוד בעברית
מאי לאו אבהמה הוא שאמרו דקונסין אותו, ומשום שקבלה היינו שמסר לו את הבהמה כדי שיטפל בה ויזכה בחצי עובריה, הרי שאף מכירת בהמה לעובריה אסורה. ודחינן: לא מיירי בכגון שמסר בהמה שאינה מעוברת כדי שיזכה…
הטקסט המקורי — בכורות 3a
מאי לאו אבהמה
הוא שאמרו דקונסין אותו, ומשום שקבלה היינו שמסר לו את הבהמה כדי שיטפל בה ויזכה בחצי עובריה, הרי שאף מכירת בהמה לעובריה אסורה.
ודחינן:
לא
מיירי בכגון שמסר בהמה שאינה מעוברת כדי שיזכה בעובריה, אלא שמסר לו בהמה מעוברת שיזכה בחצי העובר, ו
אעובר
שמכר לגוי הוא דקנסינן ליה.
דיקא נמי
כפירוש זה, מ
דקתני
"
קונסין אותו עד עשרה בדמיו
" לשון זכר, ומשמע דמי הולד ולא הבהמה שהיא לשון נקבה.
שמע מינה
כפירוש זה.
אגב שהובאה הברייתא דרבי יהודה, מוסיפה הגמרא לבאר:
מסייעא
הברייתא ששנינו בה "קונסין אותו עד עשרה בדמיו" משום מכירת בהמה גסה לגוי -
לריש לקיש! דאמר ריש לקיש
:
המוכר בהמה גסה לגוי, קונסין אותו עד עשרה בדמיה
.
ומסתפקת הגמרא: "עשרה בדמיה"
דוקא
הוא ולא יותר,
או לאו דוקא
, ואפילו תובע הגוי בתמורתו פי מאה מדמיו - יתן?
תא שמע: דאמר רבי יהושע בן לוי: המוכר עבדו לגוי
והפקיעו מן המצוות -
קונסין אותו
על זה
עד מאה בדמיו
, ומדריש לקיש אמר "עשרה בדמיה" ורבי יהושע בן לוי אמר "מאה בדמיו", משמע שדוקא קאמר ריש לקיש.
ומשנינן: לעולם אימא לך דהמוכר בהמה קונסין אותו עד עשרה בדמיה ותו לא, ו
שאני עבד
שהחמירו לקונסו עד מאה בדמיו, משום
דכל יומא ויומא מפקע ליה
האדון לעבדו, על ידי מכירתו לגוי -
ממצוות
.
ואיכא דאמרי: אמר ריש לקיש: המוכר בהמה גסה לגוי, קונסין אותו עד מאה בדמיה
.
ומקשינן עלה מהא ד
תנן
[ד
תניא
]:
והנותן לו בקבלה, אף על פי שאינו רשאי קונסין אותו עד עשרה בדמיו
, ומשמע: אבל מאה בדמיו אינו חייב ליתן!?
ומשנינן:
מכירה פסקה מיניה
[מחלטת היא, ושוב אינה שלו לגמרי], ולכן קנסוהו עד מאה בדמיו, אבל
קבלנות לא פסקה מיניה
, ולכן לא קנסוהו אלא עד עשרה בדמיו.
מסתפקת הגמרא בדברי ריש לקיש: האם
דוקא
קאמר "עד מאה בדמיה",
או לאו דוקא
כי גוזמא נקט ריש לקיש, ובאמת אינו חייב ליתן כל כך, ויותר מעשרה בדמיו אינו חייב ליתן?
תא שמע: דאמר רבי יהושע בן לוי: המוכר עבדו לגוי, קונסין אותו עד עשרה בדמיו
, ולא יותר, ואף שמפקיענו כל יום ויום מן המצוות, וכל שכן בהמה שאין קונסין אותו יותר מעשרה בדמיה, ובהכרח שדברי ריש לקיש שאמר "מאה בדמיה" לאו דוקא.
ודחינן:
שאני עבד דלא הדר ליה
[אינו חוזר להיות עבדו] אלא מפסידו, כי המוכר עבדו לגוי יצא לחירות כמבואר במשנה בגיטין מג ב, ולכן אין מחייבין לפדותו ביותר מעשרה מדמיו שהרי נפסד גם את העבד, אבל בהמה שעל ידי הפדיון חוזרת היא לפודה, יש לומר שקונסין אותו אפילו עד מאה בדמיה.
תמהה הגמרא על הדחייה:
בהמה מאי טעמא
אתה אומר שיש להחמיר יותר
משום דקא הדרא ליה
[משום שחוזרת היא לפודה], והרי משום זה לא
ניקנסיה
אלא
טפי חד
[לא נקנסנו אלא להוסיף עוד פעם כדמי הבהמה שחוזרת לו] ולא יותר, ומה טעם יש לומר, שבשביל שחוזרת לו בהמה השוה עשרה זוז, יצטרך להוסיף על פדיונה עוד תשע מאות זוז!?
אלא
דוחה הגמרא באופן אחר את הראיה מעבד שאין קונסים אלא עד עשרה בדמים:
עבד מילתא דלא שכיחא היא
[אין הדבר מצוי] שימכור אדם את עבדו לגוי,
וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן
, ולכן לא קנסו אלא עד עשרה בדמיו.
שנינו בברייתא על דברי רבי יהודה המחייב בבכורה את הנותן בקבלה לגוי והמקבל ממנו:
וחכמים אומרים: כל זמן שיד הגוי
באמצע פטור מן הבכורה:
אמר רבי יוחנן
לבאר את מחלוקתם בשותפות גוי אם היא פוטרת מן הבכורה:
ושניהם
רבי יהודה וחכמים -
מקרא אחד דרשו
:
דכתיב "קדש לי
כל בכור
פטר כל רחם בבני ישראל" -
ד
רבנן סברי
: "
בכור
" לבד - ולא "כל בכור" - אפילו
מקצת בכור משמע
, דהיינו אפילו בכגון שותפות גוי, שחלקו אינו קדוש בבכורה; ו
כתב רחמנא
"
כל
" ללמדנו שאינו קדוש
עד דאיכא כוליה
ולא מקצת בכור, ולפטור שותפות גוי בבכור.
ורבי יהודה סבר
בהיפוך: "
בכור
" לבד
כוליה בכור משמע
ולא מקצתו, ולכן
כתב רחמנא
"
כל
" ללמדנו
דאפילו כל דהוא
בכור, ולחייב כשיש לישראל רק חלק בבכור, ושותף הוא בו עם הגוי.
איבעית אימא
לפרש את מחלוקתם באופן אחר:
דכולי עלמא
סברי: "
בכור
" לבד
רובא
בכור
משמע
, והיינו שיהיה רוב הבכור של ישראל; ומחלוקתם היא מה בא ללמד "כל בכור":
מר
חכמים -
סבר
: "
כל
"
משמע למלויי אתא
שלא יקדש אלא כולו.
ומר
רבי יהודה -
סבר
: "כל"
לגרועי אתא
, שיקדש אפילו מקצתו.
מוסיפה הגמרא לפרש:
וכמה תהא שותפות של גוי
,
ותהא פטורה מן הבכורה?
אמר רב הונא: אפילו
אם
אזנו
של הבכור בלבד היה של גוי, הרי הוא פטור מן הבכורה לדעת חכמים.
מתקיף לה רב נחמן: ולימא ליה שקיל אזנך וזיל
[יאמר הישראל לגוי: קח אזנך ולך]!?
איתמר
מחלוקת אמוראים בשיעור שותפות גוי לפטור בבכורה, ומשום ששניהם סוברים כרב נחמן דמצי אמר ליה "שקול אזנך וזיל":
רב חסדא אמר
: אין שותפותו של הגוי פוטרת עד שיהא חלק הגוי
דבר שעושה
אותו נבילה
אילו היה ניטל, כי באופן זה אינו יכול לומר לו "שקיל חלקך וזיל", שהרי היה מת.
ורבא אמר
: אפילו
דבר שעושה אותו טריפה
אם היה ניטל.
ומפרשינן:
במאי קמיפלגי?
לכולי עלמא צריך שתהא השותפות בדבר שאם היה ניטל היה מת, אלא שנחלקו רב חסדא ורבא
בטריפה
אם היא
חיה
:
למאן דאמר
אפילו
דבר שעושה אותו טריפה, קסבר: טריפה אינה חיה
.
ולמאן דאמר
דוקא
דבר שעושה אותו נבילה
, סבר:
אבל טריפה חיה
.
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא
, כלומר, הסבירו התלמידים לפני רב פפא:
הא דרב הונא
הפוטר אפילו כשהיה שותף באוזן שהוא דבר שאינו עושה אותו נבילה ואפילו לא טריפה,
ורב חסדא ורבא
הסוברים שאין השותפות פוטרת עד שתהא בדבר שבהינטלו לא יחיה -
לא פליגי
, כי:
הא
דאמר רב הונא "אפילו אזנו", היינו בשותפות שהיתה לגוי
בו
[בבכור עצמו].
ואילו
הא
דאמרי רב חסדא ורבא דבעינן דבר שבהינטלו לא תחיה - היינו בשותפות שהיתה לגוי
באמו
ולא בבכור עצמו, שבזה אין די בשותפות שיש לו באזנה, אלא דוקא כשהשותפות היא בדבר שבהינטלו תמות.
אמר להו רב פפא
:
אי אפשר לפרש כן, כי:
מאי שנא בו
שפוטרת אפילו שותפות באזנו, משום
דבעינן
"
כל בכור
" שיהיה של ישראל,
וליכא
.
ב
אמו נמי בעינן
"
כל מקנך
[היינו האם]
תזכר
",
ו
כשהגוי שותף באזנה הרי
ליכא
"כל מקנך".
אלא לא שנא
, ורב הונא שפטר אפילו באזנו היינו גם באמו, ורב חסדא ורבא הצריכו דבר שבהינטלו ממנו תמות, גם בבכור עצמו.
מתקיף לה מר בר רב אשי
לרב חסדא ורבא:
מאי שנא
בכור שאין לישראל בו את כל חיותו, כי לגוי שייך חלק שאם היה ניטל לא היה חי,
מנפלים, דאף על גב דלאו בני חיותא נינהו
[אינם יכולים לחיות] מכל מקום
קדשי
בבכורה,
ד
הרי
אמר מר
על הכתוב [שמות יג יב]: "וכל
פטר שגר בהמה
אשר יהיה לך הזכרים לה'", דהיינו: עובר
שגר
[השי"ן בסגול, והגימ"ל בקמץ]
ב
מעי ה
בהמה
והוא הדין שיש לחייב בבכורה את חלק הישראל, ואף שבחלקו לבדו אין חיות לבכור!?
ומשנינן:
התם
בנפלים
כיון דלא עריבו בהו חולין
[אין שום חלק בבכור שהוא חולין],
קרינא בהו בבהמה
"
כל בכור
".
אבל
הכא
בבכור שיש לגוי חלק בו -
כיון דעריבו בהו חולין
שהרי חלק הגוי אינו חייב בבכורה,
לא קרינא בהו
"
כל בכור
".
רבי אלעזר לא על לבי מדרשא, אשכחיה לרבי אסי, אמר ליה: מאי אמור רבנן בי מדרשא?
[רבי אלעזר לא בא לבית המדרש, ופגש ברבי אסי - שהיה בבית המדרש - ושאלו: מה אמרו החכמים בבית המדרש]?
אמר ליה
רבי אסי לרבי אלעזר, כך אמרו בבית המדרש: