גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
בכורות 2a — התלמוד בעברית
מתניתין: הלוקח עובר חמורו המבכרת של גוי, והמוכר לו את עובר חמורו המבכרת אף על פי שאינו רשאי למכור לו את עובר חמורו, שכן אין מוכרים בהמה גסה לגוי. והמשתתף לו [עם הגוי] בין באם ובין בבכור. והמקבל הימנו…
הטקסט המקורי — בכורות 2a
מתניתין:
הלוקח עובר חמורו
המבכרת
של גוי, והמוכר לו
את עובר חמורו המבכרת
אף על פי שאינו רשאי
למכור לו את עובר חמורו, שכן אין מוכרים בהמה גסה לגוי.
והמשתתף לו
[עם הגוי] בין באם ובין בבכור.
והמקבל הימנו
[מן הגוי] את האם לטפל בה, ובשכר זה נותן הוא לו בבהמה זכות לחצי ולדותיה, ונמצא שגוף הבהמה היא של גוי, וזכות בבהמה לחצי ולדותיה יש לישראל, ושותפים הם בבכור.
והנותן לו בקבלה
, ונמצא, שגוף הבהמה היא של ישראל, ולגוי יש זכות בבהמה לחצי ולדותיה, ושותפים הם בבכור.
בכל אלו:
פטור מן הבכורה, שנאמר
[במדבר ג]: "הקדשתי לי כל בכור
בישראל
", ולמדנו: שיהא הבכור בישראל
אבל לא באחרים
היינו בגוי, ומכאן, שאם הבכור הוא של גוי אינו חייב בבכורה.
גמרא:
שואלת הגמרא:
כל הני
אופנים ששנינו במשנה שיש לגוי חלק באם או בבכור
למה לי?
ומפרשת הגמרא:
צריכי!
דאי תנא
רק
לוקח
את הבכור שהוא פטור מן הבכורה,
הוה אמינא
: רק באופן זה נפטר הישראל מן הבכורה, ו
משום ד
בקניית הבכור
קא מייתי לה לקדושה
[מביא הוא אותו לקדושה] שישבות בשבת,
אבל מוכר
את הבכור
דקא מפקע לה מקדושה
[שהרי לא ישבות בשבת אצל הגוי]
אימא ליקנסיה
לישראל שלא ייפטר מן הבכורה.
קא משמע לן
.
"
והמשתתף לו
" -
למה לי!?
ומפרשינן:
לאפוקי מדרבי יהודה, דאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה
,
קמשמע לן
דפטורה מן הבכורה
.
"
והמקבל
הימנו" - שהאם כולה של גוי [מלבד הזכות לחצי ולדות], וגם בבכור שותף הוא -
למה לי!?
ומשנינן: לא נשנה דין "והמקבל הימנו" אלא
משום
[אגב]
דקא בעי למיתני
"
והנותן לו בקבלה
".
מוסיפה הגמרא לפרש: "
והנותן לו בקבלה
"
\- שהגוי שותף בבכור [וגם באם יש לו זכות לחצי ולדותיה] -
למה לי!?
ומפרשינן:
איצטריך
התנא לשנות "והנותן לו בקבלה", כי
סלקא דעתך אמינא: הואיל ועיקר בהמה
היינו גוף הבהמה וחצי ולדות -
דישראל היא
, אימא
ליקנסיה
לישראל להתחייב בבכורה, ומשום
דילמא אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי
[שמא יבואו לפטור אף בהמה אחרת של ישראל מן הבכורה].
קמשמע לן
דלא קנסינן.
תנן התם
במסכת עבודה זרה יד ב:
אין מוכרים להם [לגויים] בהמה גסה [שעושה מלאכה בשבת] עגלים וסייחים שלמין ושבורין.
רבי יהודה מתיר בשבורה
שאינה ראויה למלאכה,
בן בתירא מתיר בסוס
שעומד לרכיבה ולא למלאכה.
איבעיא להו
[נסתפקו בני הישיבה]:
עובר
שאף הוא אינו ראוי למלאכה -
מה לי אמר רבי יהודה?
האם מתיר הוא למוכרו לגוי כמו שבורה? וצדדי הספק הם:
האם
טעמא דרבי יהודה התם
גבי שבורה -
דשרי
, הוא רק
משום דשבורה
היא ואינה ראויה למלאכה, ואם כן הרי
עובר נמי
[כמו]
שבור הוא
.
או דילמא
: מה שאינה ראויה למלאכה לבד אין די בזה, שהרי יש לגזור אטו שלימה, ורק
שבורה
מתיר רבי יהודה משום ד
לאו היינו אורחיה
[אין דרך בהמה להיות שבורה] ודבר חידוש הוא, ולא יבואו להחליפה בשלימה
; אבל עובר כיון דהיינו אורחיה
[כך דרכו ואין זה דבר חידוש], כאילו
לאו שבור הוא
, כלומר, אינו דומה לשבור, ומשום שיש לגזור בו אטו שלימה מה שאין כן בשבורה?
תא שמע
שרבי יהודה אוסר מכירת עובר לגוי - ממשנתנו:
והמוכר לו
את עובר חמורו -
אף על פי שאינו רשאי, ולא
נזכר במשנה ש
פליג רבי יהודה
לומר שרשאי הוא למכור את עובר חמורו, הרי משמע שמודה בזה רבי יהודה.
דוחה הגמרא:
וליטעמיך
שאתה מוכיח מהשמטת המשנה שמודה רבי יהודה באמור במשנה, הרי "
המשתתף לו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה
" הנזכרים במשנתנו שפטורים הם מן הבכורה,
דלא קתני
במשנה שחולק על זה רבי יהודה ומחייבו בבכורה,
הכי נמי דלא פליג
[וכי לא נחלק בזה רבי יהודה], והרי רבי יהודה מחייב שותפות גוי בבכורה!?
אלא
ודאי מודה אתה ד
פליג
רבי יהודה באלו ומחייב הוא בבכורה,
ו
מכל מקום
לא קתני
לה בהדיא במשנתנו; ואם כן
הכא נמי
במכירת עובר לגוי - יש לומר ד
פליג
רבי יהודה על מה ששנינו "אף על פי שאינו רשאי",
ו
מכל מקום
לא קתני
לה בהדיא במשנתנו.
תא שמע
שאוסר רבי יהודה מכירת עובר לגוי - מהא דתניא:
בכור בהמה טהורה כשהוא תם נותנים אותו לכהן ומקריבים אותו על המזבח, והבשר נאכל לכהנים; וכשהוא בעל מום שאי אפשר להקריבו, נותנים אותו לכהן כמו שהוא.
רבי יהודה אומר: המקבל בהמה
טהורה
מן הגוי
למחצית ולדות,
וילדה
בכור, כיון שחצי הבכור בלבד שייך לישראל הרי הוא חצי בכור, ומיהו אינו קדוש קדושת הגוף שיהא נקרב על גבי המזבח כשאר בכורות, כי אין קדושה לחצאין, אלא:
מעלין אותו בשויו
[מעריכים את שויו]
ונותן
הישראל
חצי דמיו
של הבכור
לכהן
.
והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי
שהרי אין מוכרין בהמה גסה לגוי:
הרי חציו קדוש בבכורה, ו
קונסים אותו
משום שמכר לגוי בהמה גסה - לפדותו מן הגוי, ואפילו
עד עשרה בדמיו
[אף אם יתבע הגוי תמורתו פי עשרה מערכו],
ונותן
את
כל דמיו
של הבכור
לכהן
.