בכורות 17a — התלמוד בעברית

ואם כן,

היינו

[

דאמר ליה

] [דקאמר]

רבן שמעון בן גמליאל

"

אפילו עד עשרה דורות פטורים

", שלא כתנא קמא שפטר דור אחד בלבד אחר הולדות שיצאו מגוף הבהמה.

אלא לרב הונא דאמר לא נחית תא קמא למיפטר דרי

. כלומר, לא פטר תנא קמא אלא את הולדות שיצאו מגוף בהמתו של גוי ולא את דורותיו כלל,

מאי

"

אפילו עד עשרה דורות

". כלומר, למה לו לומר בלשון זו, לא היה לו אלא לומר "אפילו ולדי ולדות פטורים", וממילא ידענו שעד דור עשירי ואפילו לעולם הם פטורים.

אמר לך רב הונא: רבן שמעון בן גמליאל א

"

העמיד

ולדותיהן במקום אמותיהן"

קאי

[נחלק],

ד

אף תנא קמא

נחית למיפטר דרי

, [מחלוקתו של רבן שמעון בן גמליאל היא על אופן שהעמיד ולדות במקום אמותיהן, ובזה הרי אף תנא קמא פוטר דור אחד מעבר לבהמות עצמן וולדותיהן שיצאו מהן], ואם כן, הוצרך רבן שמעון בן גמליאל לפרש את מחלוקתו, שהוא פוטר עד עשרה דורות.

גירסת המשך הגמרא ופירושה, נכתבה על פי דברי הרא"ש המובאים בשיטה מקובצת.

תא שמע

ממה ששנינו בברייתא:

המקבל צאן ברזל מן הגוי: הן ולדותיהן

כלומר, הולדות עצמן -

פטורין

מלתת את בנם בבכורה,

וולדי ולדות

-

לא

, ואם כן, ת

יובתא דרב יהודה

, שהרי הברייתא מדגישה שרק הולדות עצמן פטורים.

אמר לך רב יהודה: אימא

בברייתא: "

הן וולדותיהן

[שני ווים]", וכך הוא פירושו: "הן" היינו הולדות, וגם ולדותיהן דהיינו, ולדי הולדות שביכרו וילדו דור רביעי פטורים.

איכא דאמרי

: כך שנינו בברייתא "

הן וולדותיהן

"

פטורין, ותיובתא דרב הונא!

אמר לך רב הונא: אימא

בברייתא "

הן ולדותיהן

[בוי"ו אחד] "

פטורים, ולדי ולדות

חייבין

.

שנינו במשנה:

רחל שילדה מין עז

, ועז שילדה מין רחל, פטורה מן הבכורה:

אתא רב אושעיא מנהרדעא, ואייתי מתניתא בידיה

[בא רב אושעיה מנהרדעא, והביא עמו ברייתא] השנויה כך:

רחל בת עז, ועז בת רחל, רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרין

. אך לא נתפרש בברייתא לענין מה נחלקו.

אמר ליה רב הושעיא לרבה: כי עיילת לקמיה דרב הונא, בעי מיניה

: "

רבי מאיר מחייב

"

למאי

[כשתבוא אצל רב הונא שאלהו, לענין מה חייב רבי מאיר]? שהרי:

אילימא ל

ענין

בכורה

, כך הרי אי אפשר לומר, שהרי:

ו

כי

לית ליה לרבי מאיר

המחייב, מה שדרשו חכמים מן הכתוב "

אך בכור שור

":

עד שיהא הוא שור ובכורו שור

, ולמעט את הנדמה!?

אלא

תאמר

ל

ענין

ראשית הגז

. אף כך אי אפשר לומר, שהרי:

ו

כי

לית ליה

לרבי מאיר

הא דתנא דבי רבי ישמעאל: כבשים שצמרן קשה, פטורין מראשית הגז, שנאמר

[איוב לא] "

ומגז כבשי יתחמם

", הרי למדנו שאין גז אלא הראוי לחימום -

ואם כן, אף שמשום "נדמה" אינו פטור, מכל מקום כיון שמין עז הוא, הרי צמרו קשה, ופטור מראשית הגז.

אמר ליה

רבה לרב הושעיא:

ניחזי אנן

[נתבונן בדבר בעצמנו]!

הכא במאי עסקינן: ברחל שילדה מין עז, ואביו

אף הוא

תייש

כמינו של הולד, או עז שילדה מין רחל ואביו אף הוא כבש כמינו של הולד,

וב

"

חוששין לזרע האב

"

לענין אותו ואת בנו

-

קמיפלגי

.

דרבי מאיר סבר: חוששין לזרע האב

ואסור לשחוט את התייש עם העז.

ורבנן סברי: אין חוששין לזרע האב

, ומותר לשחוט את התייש עם העז.

כלומר, מחלוקתם היא, אם מותר לשחוט אב ובן ביום אחד, או שלא אסרה תורה אלא אם ובנה, ודין זה ביסודו תלוי בנידון אם "חוששין לזרע האב", ומשמיעתנו הברייתא שחכמים אינם חוששים לזרעו של האב, אף על גב שהועיל זרע האב לשנות את הולד למינו שלו.

ומקשינן עלה:

אי הכי, ליפלגו בחוששין

לזרע האב בעלמא, ובפלוגתא דחנניה ורבנן

, שנחלקו בזה לענין אותו ואת בנו, חנניה מחייב וחכמים פוטרין.

אלא לעולם לבכורה

הוא שנחלקו, וכולי עלמא מודו שאם אין הולד דומה לאמו, נדמה הוא ופטור מן הבכורה,

והכא

ששנינו "רחל בת עז" -

במאי עסקינן

:

ברחל

[זכר ממין רחל]

בת רחל

כמותו אלא שאמו היתה

בת עז

. וכן מה ששנינו "עז בת רחל" היינו: עז בן עז כמותו והיא היתה בת רחל. ונחלקו רבי מאיר וחכמים אם הולד חשיב "נדמה":

מר

רבי מאיר

סבר: זיל בתר אימיה

[הלך אחר אמו] שהוא דומה לה,

ו

אם כן,

האי לאו

"

נדמה

"

הוא

.

ומר

חכמים

סבר: זיל בתר אימיה דאימיה

[הלך אחר אם אמו] שאינו דומה לה,

ו

אם כן,

האי

"

נדמה

"

הוא

.

ואיבעית אימא

לפרש מה ששנינו "רחל בת עז ועז בת רחל", שלא נחלקו בשני בכורים, אלא:

ברחל

[זכר ממין רחל]

בת עז

שהיא היתה

בת רחל

:

מר

רבי מאיר

סבר

: אמרינן

חזרה שיות

[רחלות]

למקומן

, כי אף שאינו דומה לאמו, כיון שאמו היא זו שנשתנתה ממינה, ואילו הוא חזר למינו, לאו נדמה הוא.

ומר

חכמים

סבר: לא

אמרינן "

חזרה שיות למקומן

". כלומר, כיון שביחס לאמו נדמה הוא שם נדמה עליו.

רב אשי אמר

:

הכא במאי עסקינן ב

כגון שיש בו

ברחל בן העז או בעז בן הרחל

מקצת סימנין

שהוא דומה בהם לאמו, ולכן מחייב רבי מאיר וכמבואר במשנתנו, שדי במקצת סימנין כדי להוציאו מדין "נדמה".

ומאן חכמים

הפוטרים,

רבי שמעון

היא,

ד

חלק על משנתנו ו

אמר

: אין הנדמה חייב בבכורה

עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו

.

אמר רבי יוחנן: מודה רבי מאיר

שנחלק על חכמים לענין בכורה בברייתא שנזכרה לעיל -

בשעיר של ראש חודש

וכן בשעירי הרגלים,

דבעינן

שעיר

בן שעירה

ושתהא אותה שעירה אף היא בת שעירה עד ששת ימי בראשית.

שואלת הגמרא:

מאי טעמא?

ומפרשת: משום ד

אמר קרא

[במדבר כח טו]: "ושעיר עזים

אחד

לחטאת", ומשמע:

המיוחד ובא מששת ימי בראשית

.

ומקשינן:

ו

כי

הא

[פסול נדמה]

מהכא נפקא?

והרי

מהתם נפקא

[משם, ממקום אחר] הוא נלמד, שנאמר [ויקרא כב]: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", ודרשינן: "

שור או כשב

"

פרט ל

נולד מן ה

כלאים

, "

או עז

"

פרט לנדמה!?

ומשנינן:

צריכא,

יש צורך בשני המקראות:

דאי מהתם

, אם מ"או עז" לחוד,

הוה אמינא: הני מילי היכא דלא נחת לדרי, אבל היכא דנחת לדרי

-

כלומר, אין פסול נדמה אלא כשאינו דומה לאמו, אבל אם דומה הוא לאמו, ואינו דומה לאם אמו, דהיינו, עז בת עז בת רחל

אימא לא

יפסל אפילו בשעירי ראש חודש ושעירי הרגלים שנאמר בהם "שעיר אחד" -

קא משמע לן "אחד", שבאלו פסול אפילו עז בת עז בת רחל.

ואי מהכא

, אם לא היה כתוב אלא "שעיר אחד"

הוה אמינא: הני מילי לגבי קרבן חובה

פסלה תורה את הנדמה,

אבל

בקרבן

נדבה

-

לא

ייפסל אפילו נדמה ממש שאינו דומה לאמו -

צריכא

.

אמר רבי אחא בר יעקב: הכל,

רבי מאיר וחכמים,

מודים, שאין לוקין על צמרו

של כבש שנשתנה מששת ימי בראשית

משום כלאים

[שעטנז],

שנאמר

[דברים כב יא]: "

לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו

", הקיש הכתוב צמר לפשתים ללמד:

מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה

.

אמר רב פפא: הכל מודים שצמרו

של כבש שנשתנה מששת ימי בראשית,

פסול לתכלת

של ציצית,

שנאמר

"

לא תלבש שעטנז

צמר ופשתים יחדיו,

גדילים

[ציצית]

תעשה לך

על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה", הקיש הכתוב מצות ציצית לפשתים, כדי ללמד:

מה פשתן שלא נשתנה, אף צמר

של ציצית

שלא נשתנה

.

אמר רב נחמן בר יצחק

:

הכל מודים שאין צמרו מטמא בנגעים, שנאמר

[ויקרא יג] גבי נגעים: "

בבגד צמר או בבגד פשתים

",

מה פשתים שלא נשתנה, אף צמר שלא נשתנה

.

אמר רב אשי

:

אף אנו נאמר: הדלה הגפן על גבי תאינה יינו פסול לנסכים, מאי טעמא?

משום שנאמר "

זבח ונסכים

", הקיש הכתוב נסכים לזבח כדי ללמד:

מה זבח שלא נשתנה

, שהרי הנדמה פסול לקרבן,

אף נסכים שלא נשתנו

.

מתקיף לה רבינא

לרב אשי הסובר שאם הדלה גפן על גבי תאינה חשיב שינוי:

והרי

הדלה פשתן על גבי היגא,

שיח קוץ,

הכי נמי דלישתני

, והרי גם בפשתן מוצא אתה שדינו כעין זה כשהדלהו על דבר אחר, ו

אם כן, לא מצית אמרת: מה פשתן שלא נשתנה דהא פשתן נמי משתני

, ולא מצאנו שפסלה אותו התורה.

אמר ליה

רב אשי לרבינא:

זה

גפן המודלה על גבי תאינה -

נשתנה ריחו

ולכן חשיב שינוי,

ו

אילו

זה

פשתן על גבי היגא -

לא נשתנה ריחו

מחמת כן, ואין זה שינוי.

מתניתין:

רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחת

:

רבי יוסי הגלילי אומר

: כיון שיצאו כאחד הרי

שניהן לכהן

כי תורת בכור לשניהם,

שנאמר

"וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך

הזכרים

[לשון רבים]

לה

'", הרי למדנו שאף שנים מתקדשים בבכורה.

וחכמים אומרים: אי אפשר לצמצם

שיצאו שני ראשיהן כאחד, אלא האחד יצא תחילה ואנו אין יודעים מי הוא זה שיצא תחילה.

אלא: אחד לו, ואחד לכהן

. ומפרש ואזיל איזה לו ואיזה לכהן.

רבי טרפון אומר: הכהן בורר לו את היפה

, כי סברא היא שהבריא הוא זה שיצא תחילה.

רבי עקיבא אומר

:

משמנין ביניהן

, היינו שהכהן נוטל את הכחוש, ומשום שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

והשני

שנטל הישראל - שהוא ספק בכור -

ירעה עד שיסתאב

[יפול בו מום] ויאכלנו הישראל.