בכורות 15b — התלמוד בעברית

איכא דאמרי

: "

תזבח ואכלת

":

אין לך בהן היתר אכילה

אלא משעת זביחה ואילך

, ללמד: שהגיזה העבודה והחלב - שהם הנאות מחיים - אסורים.

אבל פודין את הקדשים להאכילם לכלבים

, כי תיבת "ואכלת" אינה מיותרת ללמד שלא ייפדו להאכילם לכלבים.

שנינו במשנה: וכל שקדם הקדשן את מומן...

וולדן אסור לאחר פדיונן

: שואלת הגמרא:

היכי דמי

[באיזה ולדות שנינו שהם אסורים]?

אילימא, דאיעבר ואיתיליד לאחר פדיונן

[ולדות שנתעברה בהם אמם והולידתם לאחר פדיונה]. כך אי אפשר לומר, כי:

אמאי

יהיו ולדות אלו אסורים, והרי

ולד צבי ואיל נינהו

. כלומר, הרי ולדות חולין הם, שכבר נפדתה אמם.

אלא

מפרשת הגמרא את משנתנו, שהיא עוסקת בכגון

דאיעבר לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן

, ואסורים הם מדרבנן, וכפי שיתבאר בהמשך הסוגיא. אבל מדאורייתא אינם אסורים, כי כבר נפדו בפדיון אמם, שהעובר ירך אמו הוא.

מדייקת הגמרא:

הא

אם נולדו

לפני פדיונן, מיקדש נמי

קדשי

[קדושים הם].

מנא הני מילי?

דתנו רבנן

:

כתיב בפרשת שלמים [ויקרא ג א]: "ואם זבח שלמים קרבנו, אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו לפני ה'", ולא הוצרך הכתוב לפרש שהשלמים באין מן הזכר ומן הנקבה, כי אף אם היה הכתוב סותם היה הדין כן, מדלא אמר הכתוב שיהא זכר, כמו שאמר בפרשת עולה. ודרשינן:

"

זכר

"

לרבות את הולד

.

ו

"

נקבה

"

לרבות את התמורה

.

ואין לי אלא ולד

של

תמימין, ותמורת תמימים

, אבל

ולד בעלי מומין

שקדם הקדשם את מומן

ותמורת בעלי מומין, מנין?

כשהוא אומר

: "

אם זכר

", באה תיבת "אם"

לרבות ולד

של

בעלי מומין

, ואמר "

אם נקבה

"

לרבות תמורת בעלי מומין

.

כאן שבה הגמרא לדין ולדות שנתעברה בהם אמם לאחר שהוממה וקודם פדיונה, וילדה אותם לאחר פדיונה, שהן הולדות בה עוסקת משנתנו. ושואלת:

אותן ולדות ש

נולדו

לאחר פדיונן

ועיבורן קודם לפדיונן,

מה תהא עליהן

, שהרי אינם ראויים לא ליקרב ולא ליפדות, כדמפרש רב הונא ואזיל?

ומקדימה הגמרא: באותן ולדות שאף נולדו

לפני פדיונן

דדרשינן לרבותם מ"אם זכר",

מיפלג פליגי בהו

[נחלקו בדבר אמוראים במסכת תמורה יז ב] מה יהא דינם:

איכא למאן דאמר: קדשי ליקרב

.

ואיכא למאן דאמר: קדשי לרעייה

עד שיפול בהם מום ויפדו. כלומר, אין קדושתם לענין הקרבה, אלא שאי אפשר לפדותם בלי מום.

והספק הוא: באותן

ד

נולדו

לאחר פדיונן

ועיבורן קודם לפדיונן

מה תהא עליהן?

אמר רב הונא

:

כונסן לכיפה

[לחדר],

והן מתין

מאליהן ברעב. ומשום:

דהיכי ליעביד

[מה אפשר לעשות בהם]?

שמא תאמר

לקרבינהו

[יקריבם על המזבח], כך אי אפשר, שהרי

מכח קדושה דחויה קאתו

[מכח קדושה דחויה שאין ראויה להקרבה הם באים].

שמא תאמר

ליפרקינהו

[יפדם] ויוסר מהם אותו איסור שאסרוהו חכמים, אף כך אי אפשר, כי

לא אלימי למיתפס פדיונן

, אין בכח אותה קדושה מדרבנן להתפיס לה פדיון שתצא לחולין.

אך

אמרי במערבא משמיה דרבי חנינא

, שכך יעשה:

סמוך לפדיונן, מתפיסן לשם אותו זבח

שאמו קדושה, וממתין עד שיומם ופודה.

ותמהינן עלה:

סמוך לפדיונן!?

למימרא דבני פדייה נינהו

עד שאתה אומר להתפיסו קודם לאותו פדיון, והרי אין להם פדיון כלל, ומשום שאין בכח קדושתם לתפוס פדיונם!?

אלא אימא

כך אמר רבי חנינא:

סמוך לפדיון אמם, מתפיסן

לולדות

לשם אותו זבח

ופודה את הולדות עצמן, ומותרים.

מוסיפה הגמרא לבאר את משנתנו, שפירשנוה בולדות שנתעברה בהם אמם קודם לפדיונם ונולדו אחר פדיון אמם ושנינו שהם אסורים:

ו

טעמא מאי?

מה טעם אסורים הם, והרי כיון שנפדית אמו פדויים הם אגב אמם כי עובר ירך אמו הוא!?

אמר רבי לוי

:

הטעם שאסרום חכמים, הוא משום שהרי האם אסורה בגיזה ועבודה ואפילו לאחר שנפדית, ואם נתיר את הולדות

גזירה שמא יגדל מהן

[מאימותיהם פסולי המוקדשין לאחר שנפדו]

עדרים עדרים

ויבוא לידי גיזה ועבודה באמם.

נתבאר לעיל משמו של רבי חנינא, שאותן ולדות שבמעי אמן, מתפיסן קודם פדיון אמם לאותו זבח.

בעא מיניה רבינא מרב ששת: מהו שמתפיסן

לולדות שבמעי פסולי המוקדשין

לכל זבח שירצה

, או דוקא לאותו זבח שקדשה אמו?

אמר ליה

רב ששת לרבינא:

אין מתפיסן

אלא לאותו זבח בלבד.

אמר ליה רבינא לרב ששת:

מאי טעמא?

אמר ליה

רב ששת לרבינא: כי

גמר בשעריך

בשעריך ["אשר נתן לך בכל שעריך" - "וכי יהיה בו מום, בשעריך תאכלנו"]

מבכור, מה בכור אין מתפיסן לכל זבח שירצה, דכתיב

[ויקרא כז]: "

אך בכור אשר יבוכר לה

'

בבהמה, לא יקדיש איש אותו

", הרי שאי אפשר להקדישו לקדושה אחרת,

אף הני

ולדות פסולי המוקדשין,

אין מתפיסן לכל זבח שירצה

.

תניא כוותיה דרב ששת

:

קדשים שקדם מום קבוע להקדישן

וקדשו קדושת דמים,

ונפדו: חייבין בבכורה ובמתנות

.

בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן, הגוזז והעובד בהן אינו סופג את הארבעים

, כי אף לפני פדיונן אין כאן אלא איסור ולא מלקות, ולאחר פדיונן מותרים הם לגמרי.

בין לפני פדיונן

ו

בין לאחר פדיונן אין עושין תמורה

.

ולפני פדיונן מועלין בהן

שהרי קדשו קדושת דמים,

ולאחר פדיונן אין מועלין בהן

שהפדיון מוציאן לחולין לגמרי.

ולדותיהן

שנולדו להם לאחר פדיונם, ואפילו נתעברו מהם קודם לפדיונם -

חול

, כמבואר במשנתנו שהם מותרים.

ונפדין

הולדות שנולדו להם קודם פדיונם

תמימין

ואין צריכים מום, כמבואר לעיל דף יד תחילת עמוד ב, ומשום שלא יהא טפל חמור מן העיקר.

ומתפיסן

לולדות

לכל זבח שירצה

.

כללו של דבר: הרי הן

כחולין לכל דבריהם, אין לך בהם אלא מצות עילוי בלבד

, שמעלין אותן בדמים.

אבל קדם הקדישן את מומן, או

אפילו קדם

מום עובר להקדישן

שהוא אינו מעכב בחלות קדושת הגוף,

ולאחר מכאן נולד מום קבוע, ונפדו

[וכל שכן קודם שנפדו]: הרי אלו

פטורין מן הבכורה ומן המתנות

, וכמבואר במשנתנו.

בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן, הגוזז והעובד בהן סופג את הארבעים

, שעבר על "לא תעבוד בבכור שורך, ולא תגוז בכור צאנך".

ובין לפני פדיונן ובין לאחר פדיונן עושין תמורה

.

לפני פדיונן מועלין בהן, ולאחר פדיונן אין מועלין בהן

.

וולדותיהן

שנתעברה מהם אמם קודם לפדיונם ונולדו לאחר פדיונם -

קודש

מדרבנן כמו שנתבאר לעיל.

ואין נפדין תמימין

הולדות שנולדו אחר הפדיון.

ואין מתפיסן

לולדות שבמעי אמם

לכל זבח שירצה

, וכדרב ששת, וזו היא שאמרנו "תניא כוותיה דרב ששת".

כללו של דבר: הרי הן

הקדשים שקדם הקדישן את מומן ונפדו -

כהקדש לכל דבריהם, ואין לך בהן אלא היתר אכילה בלבד

.

מבארת הגמרא מה בא לרבות "כללו של דבר, הרי הם כחולין לכל דבריהם" האמור ברישא גבי קדשים שקדם מום קבוע להקדשן, ו"כללו של דבר הרי הן כהקדש לכל דבריהם, האמור בסיפא גבי קדשים שקדם הקדשן את מומן:

"

כללו של דבר

"

דרישא, לאתויי שוחטן

לקדשים שקדם מומן את הקדישן קודם שנפדו -

בחוץ, ד

הוא

פטור

[כמבואר במשנתנו], כיון שלא קדשו קדושת הגוף.