בכורות 14b — התלמוד בעברית

נפדין

הולדות - שנולדו קודם פדיונה של בעלת המום שהוממה קודם הקדשה - אפילו כשהם

תמימין, או אין נפדין

כשהם

תמימין?

תא שמע

מהא דתניא בהדיא:

המתפיס בעלי מומין קבועין לגבי מזבח, וילדו, ימכרו ואין צריכים מום, שאין קדושה חלה עליהן, שלא יהא טפל

[הולדות, שאינם קדושים אלא מכח אמם],

חמור מן העיקר

[האם, שהיא מקור הקדושה]. מדייקת עוד הגמרא מן הברייתא:

טעמא, שלא יהא טפל חמור מן העיקר

[משמע, שדוקא משום סברת "לא יהא טפל חמור מן העיקר" אין הולד טעון מום בפדיונו],

אבל

מי ש

הקדיש זכר

לדמיו

[שימכרנו ויביא בדמיו עולה], הרי הוא

קדוש קדושת הגוף

, ומשום מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף [מתוך שירדה לו קדושת דמים ירדה לו קדושת הגוף], כיון שראוי הוא לקרבן.

מסייע ליה

ברייתא זו

לרבא, דאמר: הקדיש זכר לדמים, קדוש קדושת הגוף

, כי מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף, כיון שראוי הוא לקרבן.

שנינו במשנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן...

והשוחטן בחוץ פטור

:

המקדיש, או השוחט, או הזורק, או המקטיר בעל מום על גבי המזבח הרי זה לוקה.

שנאמר [ויקרא כב יח]: "איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה. לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים. כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם.

ואיש כי יקריב זבח שלמים לה', לפלא נדר או לנדבה, בבקר או בצאן, תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו. עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת לא תקריבו אלה לה', ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'.

ושור ושה שרוע וקלוט, נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה. ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה', ובארצכם לא תעשו. ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה, כי משחתם בהם מום בם, לא ירצו לכם".

ולמדו חז"ל מפסוקים אלו אזהרה למקדיש, לשוחט, לזורק ולמקטיר קרבן בעל מום.

וכתיב עוד: [דברים יז א]: "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע, כי תועבת ה' אלהיך הוא".

זו ששנינו "השוחטן בחוץ פטור", היינו, לפטור את השוחט קדשים אלו - שקדם מומן להקדשן - מחוץ לעזרה מן הכרת, וטעם פטורם משום שאין אלו קדשי מזבח הקדושים קדושת הגוף, אלא קדושת דמים בלבד להם, ואין חייבים עליהם משום "שחוטי חוץ". אבל:

רבי אלעזר מתני

[היה שונה במשנתנו] "והשוחטן בחוץ

חייב

", ומיהו, אין כוונת המשנה לחייבו כרת משום "שחוטי חוץ", שהרי לא קדשו קדושת הגוף, אלא:

ומוקי לה

רבי אלעזר למשנתנו, כשהקריב בהמה זו

בבמת יחיד

[במה שכל אחד ואחד בונה לעצמו, כגון במת מנוח וגדעון ושמואל] בשעת היתר הבמות, ללמד שחייב משום "שוחט בעל מום" כששוחט בהמה זו בבמת יחיד, ו"חייב" ששנינו היינו מלקות.

דאמר רבי אלעזר: מנין לזובח בהמה בעלת

מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות, שהוא בלא תעשה? שנאמר

: "

לא תזבח לה

'

אלהיך שור ושה

אשר יהיה בו מום" -

אם

פסוק זה

אינו ענין לבמה גדולה

[במת ציבור שהיתה בנוב ובגבעון],

ד

הרי

כתיב

כבר "

עורת או שבור

לא תקריבו אלה לה'",

תנהו ענין

לפסוק זה

ל

רבות

במת יחיד

, שהמקריב שם בעל מום בשעת היתר הבמות, עובר בלאו. ומקשינן: מנין שכתוב זה בא להוסיף איסור בבמת יחיד, והרי

אימא

לעולם כתוב זה מיירי בבמה גדולה, ו

אם אינו ענין ל

שאר

קדשים, תנהו ענין לבכור

. והצרכנו לאסור בכור בעל מום, כי

סלקא דעתך אמינא

:

הואיל וקדוש

הבכור ליאסר בגיזה ועבודה אף

כשהוא בעל מום

[וכמבואר במשנתנו "חוץ מן הבכור ומן המעשר"] מעיקרו, אם כן,

ליקרב נמי כשהוא בעל מום

-

קא משמע לן

הכתוב המיותר,

דלא

. ואם כן, מנין שלרבות במת יחיד בא הכתוב!?

אמרי

בני הישיבה לתרץ: אינו צריך לרבות בכור בעל מום, שהרי

בכור בהדיא כתיב ביה

איסור בבעל מום, שהרי הוא אומר בפרשת בכור [דברים טו]: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך וכי יהיה בו מום

פסח או עור

כל מום רע

לא תזבחנו

לה' אלהיך".

ואכתי מקשינן:

ואימא

לא בא הכתוב לרבות במת יחיד, אלא:

אם אינו ענין ל

שאר

קדשים, תנהו ענין למעשר

בהמה - והוצרך הכתוב לאסור מעשר בעל מום, משום

דסלקא דעתך אמינא: הואיל וקדוש

המעשר אף

במומו

שהיה לו בשעת הקדשו - ליאסר בגיזה ועבודה,

ד

הרי

כתיב

בפרשת מעשר בהמה [ויקרא כז]: "וכל מעשר בקר וצאן העשירי יהיה קודש לה'.

לא יבקר

[לא יבדוק]

בין טוב לרע ובין רע לטוב

", והיינו ללמד שלא יהא בורר ומוציא את היפה, ובין תם ובין בעל מום חלה עליו קדושת הגוף, אם כן,

נקרב נמי במומיה

[יקריבנו במומו כמעשר תם],

קא משמע לן דלא

, אלא הבעלים אוכלים אותו. ואם כן, מנין שהכתוב בא לאסור בעל מום בבמת יחיד!?

אמרי

בני הישיבה לתרץ:

מעשר נמי

לא הוצרך כתוב ללמדנו איסור בבעל מום, שהרי

גמר העברה העברה

["כל אשר יעבור תחת השבט". "והעברת כל פטר רחם לה'"]

מבכור

, שאסור כשהוא בעל מום.

ואכתי מקשינן: מנין שבא הכתוב "לא תזבח" ללמד על השוחט בעל מום בבמת יחיד? והרי

אימא: תנהו ענין לתמורת קדשים

לאסור שחיטתה והקרבתה כשהיא בעלת מום. והוצרך כתוב ללמדנו כן, משום

דסלקא דעתך אמינא

:

הואיל וקדושה

התמורה קדושת הגוף אף

כשהיא בעלת מום, ד

הרי

כתיב

[ויקרא כז]: "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה'

לא יחליפנו ולא ימיר אותו

טוב ברע [תם בבעל מום] או רע בטוב, ואם המר ימיר בהמה בבהמה [ובכלל זה טוב ברע] והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", הרי שאף הרע מתקדש על ידי תמורה, ואם כן,

קריבה נמי כשהיא בעלת מום, קא משמע לן

"לא תזבח"

דלא

יקריבנה בעלת מום!?

ומשנינן: לא הוצרך מקרא מיוחד לאסור תמורה בעלת מום, שהרי כבר

אמר קרא

"

והיה הוא ותמורתו

",

מקיש תמורתו לו

[לבהמה שהומרה],

מה הוא

כשהוא

בעל מום לא

נשחט ונקרב,

אף תמורתו בעל מום לא

. ובהכרח לרבות במת יחיד בא הכתוב ד"לא תזבח".

מתקיף לה רבי זירא

למה שנתבאר, ש"לא תזבח" בא לרבות שוחט בבמת יחיד:

והרי

אימא, תנהו ענין

לקרא ד"לא תזבח"

לולדות

בעלי מומין של

קדשים

תמימים, והוצרך הכתוב ללמדנו כן, משום

דסלקא דעתך אמינא, הואיל וקדושים

הולדות קדושת הגוף אפילו

כשהם בעלי מומין

בשעה שנתקדשו

אגב אמן

שהיא קדושה קדושת הגוף, ואם כן,

כשהם בעלי מומין נמי קרבי,

לפיכך

קא משמע לן

הכתוב דלא קרבי. ומנין שבא הכתוב לרבות במת יחיד!?

אמר

תירץ

רבא: כבר פסקה

לדין ולדות קדשים

תנא דבי רבי ישמעאל

. כלומר, כבר למדנו מדבריהם מקור אחר לולדות קדשים שהם אסורים בשחיטה והקרבה במומם.

דתנא דבי רבי ישמעאל

: כתיב [דברים יב כו]: "

רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך

, תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה'", ופירש תנא דבי רבי ישמעאל:

"

רק קדשיך

" -

אלו התמורות

.

"

אשר יהיו לך

" -

אלו הולדות

.

ואם כן, הרי סמך להם הכתוב "

ונדריך

",

הקישן הכתוב לנדר: מה נדר בעל מום

-

לא, אף הני נמי בעל מום לא

. ואם כן, בהכרח שבא הכתוב לרבות איסור לשחוט ולהקריב בעל מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות.

שנינו במשנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן.

ואין עושין תמורה

: שואלת הגמרא:

מאי טעמא?

ומפרשת:

דאמר קרא

[ויקרא כז ט]: "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קודש.

לא יחליפנו ולא ימיר

אותו טוב [תם] ברע [בעל מום] או רע בטוב, ואם המר ימיר בהמה בבהמה, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש". ולמה היה צריך הכתוב לומר שלא יחליף טוב ברע, והרי:

השתא

"

רע בטוב

"

אמרת

[אמר הכתוב] ש

לא

ימירנו, "

טוב ברע

"

מיבעיא

שלא ימירנו!?

אלא,

בא הכתוב ללמד:

טוב מעיקרו

שהקדש תמים ואחר כך הומם ונעשה רע -

עושה תמורה

[וכמאמר הכתוב "רע בטוב"], אבל

רע מעיקרו

שקדם מומו להקדישו וכנידון משנתנו -

אין עושה תמורה

.

שנינו במשנה: כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן...

ואם מתו יפדו

:

כתיב [ויקרא כז יא]: "ואם כל בהמה טמאה [כלומר, בעלת מום] אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע, כערכך הכהן כן יהיה".

ושנינו במסכת תמורה לב א: אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית... ואם מתו ייקברו. רבי שמעון אומר: קדשי בדק הבית אם מתו ייפדו.

ונחלקו שם בביאור מחלוקתם רבי יוחנן וריש לקיש:

דעת רבי יוחנן: לרבנן אחד קדשי מזבח [שנפל בהם מום] ואחד קדשי בדק הבית בכלל העמדה והערכה, "ואם מתו יקברו" עולה הן על קדשי מזבח והן על קדשי בדק הבית, שהם צריכים העמדה והערכה, ולכן אם מתו - שאינם בני העמדה והערכה - ייקברו. ולרבי שמעון: קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה, ואילו קדשי בדק הבית אינם צריכים העמדה והערכה, וכמו שמשמע לשונו של רבי שמעון, שאין דבריו אמורים אלא בקדשי בדק הבית. ובקדשים שקדם מומן להקדישן לכולי עלמא אין צריך העמדה והערכה.

דעת ריש לקיש: לרבנן קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, ואילו קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, [ומה ששנינו "ואם מתו ייקברו" לא קאי אלא על קדשי בדק הבית]. ולרבי שמעון קדשי מזבח בכלל, וקדשי בדק הבית אינם צריכים העמדה והערכה. ובקדשים שקדם מומן להקדישן לכולי עלמא אין צריך העמדה והערכה.

ובהמשך הסוגיא מתבאר, כדעת מי סובר רב בעל המימרא שלפנינו.

אמר רב יהודה אמר רב: זו

ששנינו במשנתנו בקדשים שקדם מומן להקדישן שהם נפדים אפילו לאחר מיתה,

דברי רבי שמעון

היא,

דאמר: קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה

, אבל

קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה

, ונפדים הם אפילו מתים שלא יתכן להעמידם לפני הכהן.

דתנן

במסכת תמורה [לב א]:

רבי שמעון אומר: קדשי בדק הבית אם מתו יפדו

-

ומדאמר רבי שמעון שקדשי בדק הבית ייפדו בלי העמדה והערכה, למדנו שהכתוב מדבר בקדשי מזבח בעלי מומין, ומצריכם העמדה והערכה,

ו

מכל מקום

מודה רבי שמעון בבעל מום מעיקרו שנפדה

אפילו מת ואף על פי שקדשי מזבח הוא, ומשום שדין בעל מום מעיקרו כיון שאינו קדוש אלא קדושת דמים כקדשי בדק הבית שהם נפדים בלי העמדה והערכה. והיינו ששנינו במשנתנו בקדשים שקדם מום קבוע להקדישם שאם מתו - ייפדו.

מאי טעמא

דרבי שמעון הסובר שקדשי בדק הבית וקדשים שהוממו קודם הקדשם אינם טעונים העמדה והערכה?

משום

דאמר קרא

: "והעריך הכהן

אותה

". "

אותה

"

למעוטי בעל מום מעיקרא

, ולמעוטי קדשי בדק הבית.

אבל חכמים אומרים

: קדשים שקדם מום קבוע להקדישן

אם מתו

-

יקברו

, ומשום שאינם בני העמדה והערכה.

מאן חכמים

, מי הם החכמים הסוברים בקדשים שקדם מומן להקדישם שהם טעונים העמדה והערכה?

תנא דבי לוי הוא!

דתנא דבי לוי:

הכל

בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית -

היו בכלל העמדה והערכה, ואפילו בעל מום מעיקרו

. ולשיטתו, אם מתו - יקברו.

וכן תנא דבי לוי במתניתיה

[וכך שנה לוי בברייתא שלו]:

אפילו חיה

שאינה קריבה למזבח, ו

אפילו עוף

שאין המום פוסל בו, ופדייתו היא משום שמתחילה הקדש כדי לימכר לצורך מזבח או לבדק הבית, כל אלו נפדים בלי העמדה והערכה.

ומקשינן לדעת תנא דבי לוי:

והכתיב

"

אותה

" דמשמע מיעוט, ומה בא "אותה" למעט, כיון שהכל צריכים העמדה והערכה.

ומסקנת הגמרא: אכן "

אותה

" -

לתנא דבי לוי קשיא

.

ומקשינן: מדאמרינן שהחכמים החולקים על דין משנתנו היינו תנא דבי לוי, משמע,

אבל רבנן

[במשנה בתמורה לב א]

דפליגי עליה דרבי שמעון

בדין העמדה והערכה,

מאי

הם סוברים בקדשים שקדם מומן להקדישן!?

הכי נמי דאם מתו ייפדו

[אף הם מודים שאם מתו ייפדו], ולפיכך לא מוקמינן למשנתנו כמותם!?

אי הכי

: