בכורות 12a — התלמוד בעברית

מתניתין:

אין פודין

את פטר החמור:

לא בעגל, ולא בחיה

כגון צבי ואיל, אלא בשה, דהיינו ממין העיזים או ממין הכבשים, ששני מינים אלו קרויים "שה".

לא בשחוטה

ואפילו שה -

ולא בטריפה

ו

לא בכלאים

, היינו שה הבא משני מינים, ואפילו מתיש הבא על הרחל, שהן האב והן האם קרויים שה.

ולא בכוי

.

ורבי אלעזר

מתיר בכלאים

הבאים מן השה -

מפני שהוא שה, ואוסר בכוי מפני שהוא ספק

שה.

נתנו

הישראל לפטר החמור

לכהן, אין הכהן רשאי לקיימו

ברשותו אפילו שעה אחת,

עד שיפריש שה תחתיו

, ובגמרא

יתבאר הטעם.

גמרא:

שנינו במשנה: אין פודין לא בעגל ולא בחיה, לא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי:

מתניתין מני

[כשיטת מי היא משנתנו]?

בן בג בג היא, דתניא

:

בן בג בג אומר: נאמר כאן

בפדיון פטר חמור - "

שה

" ["ופטר חמור תפדה בשה"],

ונאמר להלן

גבי קרבן פסח, שמות יב ה - "

שה

" ["שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם, מן הכבשים ומן העזים תקחו"], ולמדנו:

מה להלן

בקרבן פסח

פרט לכל השמות הללו

שנזכרו במשנתנו, שהרי אמרה תורה "מן הכבשים ומן העזים תקחו", ושחוטה אינה ראויה לקרבן פסח, שהרי צריך שחיטה לשם פסח, וכלאים אינם קרבים כלל לגבי מזבח.

אף כאן

בפדיון פטר חמור -

פרט לכל השמות הללו

שנזכרו במשנתנו.

אי מה להלן

בקרבן פסח צריך שיהא השה

זכר תמים ובן שנה, אף כאן

בפדיון פטר חמור נאמר שיהא השה

זכר תמים ובן שנה?

תלמוד לומר: תפדה תפדה ריבה

.

אי

"

תפדה תפדה

-

ריבה

"

אפילו כל הני

שמות שנזכרו במשנתנו - שפסולים לקרבן פסח -

נמי

יהיו כשרים לפדיון פטר חמור?

אם כן

"

שה שה

" [גזירה שוה פדיון פטר חמור מקרבן פסח],

מאי אהני ליה

[מה הועיל לו], ובהכרח למעט את כל אלו הוא בא.

איבעיא להו

:

מהו לפדות

פטר חמור

בבן פקועה

[שה שנמצא חי במעי אמו השחוטה]?

ומפרשת הגמרא את הספק:

אליבא דרבי מאיר לא תיבעי לך

[אין מקום ספק בזה] שפודין בו,

דכיון דאמר רבי מאיר: בן פקועה טעון שחיטה

, אם כן

שה מעליא הוא

.

אלא כי תיבעי לך אליבא דרבנן, דאמרי: שחיטת אמו מטהרתו;

וצדדי הספק הם:

האם היות וכשחוט הוא, אם כן

כבישרא בדיקולא דמי

[כבשר בקלחת הוא], כלומר, כשחוט הוא, והרי אין פודין בשחוטה.

או דילמא: כיון דהשתא מיהא רהיט ואזיל

[כיון שעכשיו מתרוצץ הוא] "

שה

"

קרינא ביה?

ונחלקו אמוראים בדין פדיון בבן פקועה:

מר זוטרא אמר: אין פודין

בו, וכדמפרש טעמא ואזיל.

ורב אשי אמר: פודין

בו.

אמר ליה רב אשי למר זוטרא: מאי דעתיך, דילפת מפסח

[מה הוא טעמך, הרי ודאי משום שאתה לומד מקרבן פסח], ובקרבן פסח בן פקועה אינו כשר, שהרי יוצא דופן הוא, ויוצא דופן אינו קרב לגבי מזבח,

אי

[אם כן נלמד גם]:

מה להלן

בקרבן פסח

זכר תמים ובן שנה, אף כאן זכר תמים ובן שנה!?

ומשנינן: "

תפדה תפדה

"

ריבה

.

אי

"

תפדה תפדה

-

ריבה

",

אפילו בן

פקועה נמי

יהא כשר.

אם כן

"

שה שה

"

מאי אהני ליה

.

איבעיא להו: מהו לפדות בנדמה

[כגון רחל שילדה מין עז, שהוא בן רחל הדומה לעז]?

ומפרשת הגמרא את הספק:

אליבא דרבי אלעזר לא תיבעי לך

שפודין בו, כי

השתא בכלאים פרקינן

[אם בכלאים פודים, כשיטת רבי אלעזר],

בנדמה מיבעיא

[ודאי שפודין בו].

כי תיבעי לך אליבא דרבנן

: האם

בכלאים הוא דלא פרקינן

לחכמים, אבל

בנדמה פרקינן, או דילמא: לא שנא?

תא שמע

שפודין בנדמה, ממה ששנינו בברייתא:

פרה שילדה מין עז, אין פודין

בו, ומשמע: דוקא כשאמו פרה אין פודין בו, כי אינו שה אלא עגל כמינה של אמו, אף שדומה הוא לשה,

הא רחל

שמין שה הוא -

שילדה מין עז

-

פודין

בו; והרי:

מני

היא ברייתא זו?

אילימא רבי אלעזר

היא, כך אי אפשר לומר, ד

הא בכלאים נמי פרקינן

לרבי אלעזר וכל שכן בנדמה, ולא היה צריך התנא להשמיענו שפודין בנדמה.

אלא לאו רבנן היא

, הרי למדנו שפודין בנדמה לרבנן שלא כמו בכלאים.

ודחינן:

לא

כאשר הכרחת שברייתא זו רבנן היא, אלא

לעולם רבי אלעזר

היא, ודקשיא לך: והרי לרבי אלעזר פשיטא שפודין בנדמה, לא תיקשי, כי חידוש הברייתא אינו הדיוק שבעז הנולד מן הרחל פודין בו, אלא

היא גופה

עיקר דין הברייתא -

קא משמע לן, דפרה שילדה מין עז אין פודין

, ומשום שעגל הוא ולא שה; והחידוש הוא:

לא תימא: זיל אבתריה דידיה והאי עז

מעליא הוא

[בל נאמר: נלך אחר הולד עצמו, ונחשיבנו כעז לפדות בו]

אלא זיל בתר אימיה

[לך אחר אמו]

והאי עגל הוא

ולא עז, ופסול לפדיון.

תא שמע

שאין פודין בנדמה, מהא

דתני רבה בר שמואל

:

איזהו כלאים, רחל שילדה מין עז, ואביו שה

.

ואשר לכאורה אין מובנת הברייתא, כי אם

אביו שה

, וכי

כלאים הוא

, והרי

נדמה הוא!?

אלא

בהכרח שכך היא כוונת הברייתא:

איזהו דמי לכלאים דשויוה רבנן כי כלאים

, כלומר איזהו "נדמה" שהוא דומה לכלאים ואמרו חכמים שהוא פסול כמו כלאים:

רחל שילדה מין עז, ואביו שה

.

והרי

למאי

לענין מה שנינו בברייתא זו שהנדמה פסול:

אי לקדשים

לפוסלו לקרבנות, כך אי אפשר לומר, שהרי:

מהיכא דממעט כלאים מהתם ממעט נדמה

, כלומר, למה לי לדמות נדמה לכלאים, והרי כשם שיש כתוב למעט כלאים, כך יש כתוב למעט נדמה

; ד

הרי

תניא

:

כתיב [ויקרא כב כז] "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", ודרשינן:

"

שור או כשב

"

פרט לכלאים

.

"

או עז

"

פרט לנדמה;

הרי שהכתוב ממעט את הנדמה לענין קדשים בפירוש, ואין צריך לדמותו לכלאים.

אי לבכור

, שמא תאמר שהברייתא עוסקת בפטור מדין בכור בהמה טהורה בנדמה; אף כך אי אפשר לומר, שהרי אין צורך לדמותו לכלאים, כי "

אך בכור שור

"

אמר רחמנא

, ללמדנו:

עד שיהא הוא שור ובכורו שור

, ולמעט את הנדמה מן הבכורה.

אלא

תאמר שהברייתא באה

למעשר

בהמה, למעט את הנדמה מחיוב מעשר בהמה כמו את הכלאים; אף כך אי אפשר לומר, שהרי "

תחת

" ["כל אשר יעבור תחת השבט"]

תחת

["והיה שבעת ימים תחת אמו"]

מקדשים גמר

, ומגזירה שוה זו למדנו למעט הן את הכלאים ואת הנדמה מחיוב מעשר בהמה כמו שהם פסולים לקרבנות, ואם כן למה לנו להשוותו לכלאים, מאחר שמאותו מקור של כלאים אנו ממעטים נדמה.

אלא

ודאי ש

לפטר חמור

, כלומר, לפסול באה הברייתא את הנדמה מלפדות בו את פטר החמור, כמו כלאים - הרי למדנו שאין פודין בנדמה.

ודחינן:

לא

כאשר הכרחת ופירשת שהברייתא עוסקת בפדיון פטר חמור, אלא

לעולם למעשר

לפטור את הנדמה מחיוב מעשר בהמה,

ו

הברייתא עוסקת ב

כגון שיש בו מקצת סימנין

שהוא דומה לאמו, וללמדנו שמכל מקום פטור הוא מן המעשר, ובזה לא תיקשי לך: הרי תחת תחת מקדשים גמר, ולקרבן הרי פסול הנדמה אפילו אם יש בו מקצת סימנין; הא לא קשיא:

כי

מהו דתימא

: אדרבה "

העברה

" ["כל אשר יעבור תחת השבט"]

העברה

["והעברת כל פטר רחם לה'"]

מבכור גמר

, ובבכור הרי שנינו לקמן טז ב [והובא לעיל ג ב]: רחל שילדה מין עז... פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנין חייב; והייתי מחייב במעשר את הנדמה שיש בו מקצת סימנין בהם הוא דומה לאמו, וכמו שחייב הוא בבכורה -

קא משמע לן

הברייתא:

תחת תחת מקדשים גמר

, ולא העברה העברה מבכור, וכשם שהנדמה פסול לקרבן, אפילו אם יש בו מקצת סימנין כאמו, כך הוא פטור ממעשר בהמה.

איבעיא להו

:

מהו לפדות

פטר חמור

בפסולי המוקדשין

[כגון קדשים שהוממו] שנפדו ויצאו לחולין?

ומפרשת הגמרא את הספק:

אליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך

שודאי פודין בהן, שהרי

כיון דאמר

פטר חמור

מותר בהנאה

, אם כן

חולין הוא

פטר החמור, ובודאי יכול לפדותו בפסולי המוקדשין.

כי תיבעי לך אליבא דרבי יהודה, דאמר

פטר חמור קודם פדיון

אסור בהנאה

ולדעתו יש להסתפק

מאי

יהא דין הפדיון בפסולי המוקדשין? וצדדי הספק הם: האם נאמר,

כיון דאסור

פטר החמור

בהנאה

, אם כן

אין איסור

פטר חמור

חל על איסור

של פסולי המוקדשין, שהרי אף לאחר פדיונן יש בהן איסור גיזה ועבודה.

או דילמא: כיון דלא תפיס פדיונו

ואין הפדיון נאסר כמו פטר החמור עצמו, אם כן

אפקועי איסורא בעלמא הוא

, ואין כאן איסור שחל על איסור.

אמר רב מרי בריה דרב כהנא

:

מי זוטר מאי דכתיב בהו

"

כצבי וכאיל

" [וכי מילתא זוטרתא היא מה שדימתה התורה את פסולי המוקדשין לצבי ואיל, וכמאמר הכתוב - דברים יב, גבי פסולי המוקדשין - "הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל"]!? ולמדנו:

מה צבי ואיל אין פודין

בהם,

אף פסולי המוקדשין אין פודין

בהם.

מוסיפה הגמרא:

השתא דאתית להכי

[עכשיו שבאנו לידי המידה הזאת] ללמוד שאין פודין בפסולי המוקדשין משום שדימתה אותם התורה לצבי ואיל]; אם כן: