ביצה 36b — התלמוד בעברית

אלא אימא: ובלבד שלא יעשנה

מצודה

. שלא יכסה את חלון הכוורת ויהפכנה ל"מצודה" שהדבורים ניצודות בו.

ותמהה הגמרא על פירוש זה:

והרי

פשיטא

שלרבי יהודה הסובר דבר שאין מתכוין אסור, אין לעשותה מצודה, שהרי הצידה אב מלאכה היא, ולשם מה הוצרכה הברייתא להשמיענו שלא יעשנה מצודה?!

ומשנינן: חידוש הוא שאסור לצוד את הדבורים.

כי

מהו דתימא

דבר ש

במינו נצוד

[דרך לצוד את בני מינו] הוא ש

אסור

לצודו, אבל דבר

שלא במינו נצוד

[אין דרך לצוד את בני מינו] כגון דבורים,

מותר

לצודן.

קא משמע לן

שאסור.

וכאן שבה הגמרא לקושייתו של רב עוקבא ממישן על תירוץ הגמרא בעמוד א, שלכן מטלטלין את המחצלת בשביל הכוורת ואף שאינו דבר הניטל, משום הדבש שבו, שהוא דבר הניטל, והקשה: תינח בימות החמה דאיכא דבש, בימות הגשמים מאי איכא למימר, ובברייתא כתוב: בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.

רב אשי אמר

מתרץ:

מי קתני

בברייתא

"בימות החמה ובימות הגשמים

"?! והרי

"בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים" קתני

.

ויש לפרש:

ביומי ניסן וביומי תשרי, דאיכא

שיש בהם לפעמים

חמה ואיכא

בהם לפעמים

גשמים, ו

בימים אלו

איכא

תמיד

דבש

.

שנינו במשנה:

ונותנין כלי תחת הדלף בשבת

:

תנא

בברייתא:

אם נתמלא הכלי

הרי זה

שופך

את הדלף שבכלי לחוץ

ושונה

מחזירו שוב למקומו תחת הדלף

ואינו נמנע

מלעשות כן כל היום אם צריך הוא לכך.

בי רחיא דאביי דלוף

, ריחיים של אביי היו עשויין בטיט ונמוחים מפני הגשמים שדלפו עליהם, ולא היו לו די כלים כדי לקבל את הדלף שלא יפול על הריחיים, ואף לא היה יכול להזיז את הריחיים שהרי מוקצה הן. ולפיכך

אתא

אביי

לקמיה דרבה

[בא לפני רבה] שישיאו עצה.

אמר ליה

רבה לאביי:

זיל עייליה לפוריך להתם

[לך והבא את מיטתך ליד הריחיים]

דלהוי כגרף של רעי

[ויהיו הריחיים לגביך כאילו היו כלי שמטילין בו צואה], כלומר, יהיו מאוסים עליך כמו גרף של רעי,

ואפקיה

[תוציא את הריחיים ממקומם שליד המטה] שכל דבר המאוס על האדם מותר לטלטלו ולהוציאו כדי לסלקו ממנו מפני כבודו, ואף שהוא מוקצה, וכמתבאר בהמשך הגמרא.

יתיב אביי וקא קשיא ליה

על דברי רבה:

וכי עושין גרף של רעי לכתחילה

, וכי מותר לגרום שיהא הדבר מאוס לו כדי שיוציאנו?! ומתוך שפקפק בהיתירו של רבה נמנע מלעשותו.

אדהכי נפל בי רחיא דאביי

, בינתיים נפל בית הריחיים של אביי.

אמר

הגיב על כך אביי:

תיתי לי דעברי אדמר

[רבה], תבואני זאת בשכרי שעברתי על דברי רבי.

אמר שמואל: גרף של רעי ועביט של מימי רגלים

[כלי חרס הן שנפנין עליהן, והכלי שמטילין בו רעי נקרא "גרף", והכלי שמטילין בו מי רגלים נקרא "עביט"], הואיל ומאוס הוא ואין זה כבוד האדם שיהיו שם ויימאסו עליו, לפיכך

מותר להוציאן לאשפה

.

וכשהוא מחזירו

לכלי הריק, אין יכול לטלטלו כמות שהוא שהרי מוקצה מחמת מיאוס הוא [רש"י], ואף שהתירו לו לטלטלן כדי להוציא את מה שיש בו לאשפה, הרי שלהחזירו למקומו אינו יכול, ולפיכך:

נותן בו מים ומחזירו

, שאגב המים שאינם אסורין הרי זה מטלטל אף את הכלי.

סבור מינה

, היו סבורים התלמידים לפרש דברי שמואל שהזכיר את הכלים בהיתר ההוצאה לאשפה, שטלטול

גרף של רעי אגב מנא

[טלטול הרעי ומימי רגלים אגב הכלי שבה הם מונחים]

אין

אכן מותר לטלטלן, אבל טלטולן

בפני עצמו לא

.

תא שמע

שלא כהבנתם:

דההוא עכברתא דאשתכח בי אספרמקי דרב אשי

[נמצא עכבר בין הבשמים של רב אשי].

אמר להו רב אשי: נקטה בצוציתא ואפקוה

[תפשו את העכבר בזנבו והוציאוהו], שהרי הוא כגרף של רעי שמותר לטלטלו; הרי למדנו שמותר להוציא דבר מאוס אף שלא אגב כלי.

מתניתין:

כל שחייבין עליו

, כל איסורים שאסרום חכמים

משום שבות

או

משום רשות

או

משום מצוה בשבת

.

יש מן האיסורים שאין סיבה להתירם משום איזה צורך מצוה, והן הנקראים "משום שבות".

ויש מן האיסורים שיש מקום להתירם מפני מצוה גמורה שיש בהם, אלא שמכל מקום אסרו חכמים והם הנקראים "משום מצוה".

ויש מן האיסורים שהיה מקום להתירם משום שהן קרובים למצוה ומכל מקום אסרום חכמים, ונקראים "משום רשות", ואע"ג שקצת מצוה יש בהם, נקראים הם "רשות" ביחס ל"מצוה".

כל איסורים אלו שאסרום חכמים בשבת -

חייבין עליו

שלא לעשותו אף

ביום טוב

.

ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן, ולא רוכבין על גבי בהמה, ולא שטין על פני המים, ולא מטפחין

ביד בשעת השיר,

ולא מספקין

היא הכאת הכף על הירך,

ולא מרקדין;

וטעם כל האיסורים המפורטים במשנתנו מתבאר בגמרא.

ואלו הן משום רשות: לא דנין

דין,

ולא מקדשין

אשה,

ולא חולצין ולא מיבמין

.

ואלו הן משום מצוה: לא מקדישין

הקדשות,

ולא מעריכין

את עצמו או את אחרים שאומר "ערכו עלי" וחייב לתת כפי הערך שקצבה תורה לפי שנות הנערך,

ולא מחרימין

שאומר: הרי דבר זה חרם, ונותנן לבדק הבית שסתם חרמים לבדק הבית,

ולא מגביהין תרומה ומעשר

.

כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת

אין בין יום טוב לשבת אלא

מלאכת

אוכל נפש בלבד

.

גמרא:

שנינו במשנה:

לא עולין באילן

: ומפרשת הגמרא טעם האיסור:

גזירה שמא יתלוש

מן האילן.

ולא רוכבין על גבי בהמה: גזרה שמא יצא חוץ לתחום

, כי מתוך שאינו מהלך ברגליו אלא על גבי בהמה, אינו רואה את הסימנים שעושים בגבול התחום.

ותמהינן: אם כן

שמע מינה

ממשנתנו כדעת התנא הסובר:

תחומין

אסורים מ

דאורייתא

, שאם לא כן לא היו חכמים אוסרים דבר אחר שמא יעבור על איסור תחומין שאף הוא אינו אסור אלא מדרבנן, כי גזירה לגזירה אין גוזרים חכמים?!

אלא

טעם איסור הרכיבה הוא:

גזרה שמא

יחתוך זמורה

כדי להכות את הבהמה, והרי זה חייב משום "קוצר".

ולא שטין על פני המים: גזרה שמא יעשה חבית של שייטין

, כלי של גומא שאורגין אותו ועושין אותו כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט.

ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין: גזרה שמא יתקן כלי שיר

.

שנינו במשנה:

ואלו הן משום רשות, לא דנין

: ותמהינן: וכי למה נקרא איסור זה "משום רשות"

והא מצוה קעביד?!

ומשנינן:

לא צריכא דאיכא דעדיף מיניה

, יש בית דין בעיר גדול הימנו, ואין מוטלת עליו חובה לדון.

עוד שנינו במשנה בכלל האיסורים שהם משום רשות:

ולא מקדשין

:

ותמהינן:

והא מצוה קעביד

, ולמה קוראת אותו המשנה "משום רשות"?!