בבא מציעא 99a — התלמוד בעברית

גמרא:

שנינו במשנתנו: אמר לו השואל: שלח לי ... ביד עבדך ... ושלחה, ומתה - חייב.

ותמהינן:

ביד עבדו

של משאיל -

חייב?

והרי

יד עבד כיד רבו

, והרי זה כמו שהביאה המשאיל, שאפילו עשה כן בהוראת השואל, ומתה בדרך - פטור, לפי שלא יצאה מיד המשאיל!

ומתרצינן:

אמר שמואל

: מדובר במשנה

בעבד עברי, דלא קני ליה גופיה

[שאין גופו קנוי ], ויכול לשמש כשלוחו של השואל.

רב אמר

תירוץ אחר:

אפילו תימא בעבד כנעני

, וכאשר השואל אומר לשלח ביד עבד כנעני, שאין ראוי לסמוך עליו ,

נעשה כאומר ליה

שואל למשאיל:

הכישה במקל והיא תבוא

אלי בעצמה, וכשאומר כך, הרי הוא משעבד את עצמו להתחייב באחריות משעה שהפרה יוצאת מרשות המשאיל .

מיתיבי

[מקשים בבית המדרש] על רב מברייתא:

השואל הפרה, ושלחה לו

המשאיל

ביד בנו

או

ביד שלוחו

מדעת השואל - חייב השואל, כמו שכתוב במשנה.

ואם שלחה

ביד עבדו

-

פטור

, אף שהיה הדבר מדעת השואל.

בשלמא לשמואל

, [לפי שמואל אין להקשות] סתירה מהמשנה לברייתא, כי

מתניתין בעבד עברי

שאין ידו כיד רבו, ואילו

ברייתא כעבד כנעני

שידו כיד רבו.

אלא לרב קשיא

, שלדעתו, אף האומר שלח ביד עבד כנעני, הרי הוא כאומר הכישה במקל, וחייב השואל.

ומתרצינן:

אמר לך רב, לא תימא

[אל תגיד], שהאומר שלח ביד עבד כנעני,

נעשה כאמר ליה

הכישה במקל,

אלא אימא

[אלא תגיד] כך את התירוץ: מדובר במשנה

באמר

ליה: הכישה במקל והיא תבוא

.

ומביאה הגמרא לכך מהא

דאיתמר

: ראובן שאמר לשמעון:

השאילני פרתך

, ואמר לו שמעון:

ביד מי

אשלחנה לך?

ואמר לו

ראובן:

הכישה במקל ותבוא

.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה

-

חייב.

ומשמע מדברי רב, שרק אם ענה לו על השאלה ביד מי? ואמר הכישה במקל, אז מתחייב השואל משעה שיצאה מרשות המשאיל בעצמה.

נימא מסייע ליה

[האם נאמר שיש ראיה] לרב מברייתא זו:

דתניא: ראובו שאמר לשמעון:

השאילני פרתך, ואמר ליה: ביד מי אשלחנה?

ואמר ליה: הכישה במקל והיא תבוא

, הדין הוא:

כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה

-

חייב

.

הרי מפורש בברייתא ממש כדברי רב.

ודחינן:

אמר רב אשי: הכא במאי עסקינן

[הברייתא עוסקת] רק ב

כגון שהיתה חצירו של שואל לפנים מחצירו של משאיל, ולחצר

המשאיל יש פתח לרשות הרבים, ויש לה פתח לחצר הפנימית של השואל,

דכי משלחה לה

משאיל על ידי שמכישה במקל להוליכה לחצר השואל,

ודאי להתם אזלא

[בודאי שתלך לשם], וכאשר אמר השואל הכישה במקל, התכוין באמת שהמשאיל יעשה כך, והשתעבד להתחייב באחריותה משתכנס לרשותו.

אבל במקרה של רב, שמפרידה רשות הרבים בין חצר השואל לחצר המשאיל, אז כשאמר השואל הכישה במקל והיא תבוא, לא נתכוין לכך באמת שיפקירנה המשאיל ויוליכנה ללא שמירה, ולא התחייב באחריותה .

ומקשינן על אוקימתא דרב אשי:

אי הכי, מאי למימרא

[אם כך, מה הברייתא משמיעה], בודאי שבמקרה זה השואל חייב!

ומתרצינן:

לא צריכא, דאיכא גזייתא

[מדובר כשיש זויות] בחצר המשאיל, שיכולה הבהמה לסור ולהתחבא שם.

מהו דתימא, לא סמכא דעתיה

[היה מקום לומר, שאין דעת השואל סמוכה ובטוחה] במקרה זה, וחושש

דלמא קיימא התם, ולא אזלא להדיא

[שמא תלך לזויות, ולא תלך ישר] אליו, ואולי לא נתכוין באמת למה שאמר.

קא משמע לן

הברייתא

דסמכא דעתיה

בכל זאת .

עתה, הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים, ממתי מתחילה השאלה לענין מסוים.

אמר רב הונא: השואל קרדום מחבירו

, אם

בקע בו

-

קנאו

לזמן השאלה,

לא בקע בו

אף שמשכו -

לא קנאו

.

ומבררינן:

למאי

, לאיזה ענין תלויה השאלה בהשתמשות בקרדום?

אילימא לאונסין

, אם לענין זה, שהשואל לא חייב באונסין כל זמן שלא בקע בקרדום?

מאי שנא

[מה שונה] קרדום מ

פרה דמשעת שאילה

השואל חייב באונסיה, שהרי מבואר במשנה, שאם שלח לו המשאיל את הפרה מדעתו, הוא חייב באונסין, ואף שלא השתמש בפרה.

ומסקינן:

אלא

דברי רב הונא נאמרו

ל

ענין

חזרה

, שרוצה המשאיל לחזור בו מההשאלה ולקחת את הקרדום, ואז אם

בקע בו

השואל,

לא מצי הדר ביה

[לא יעול לחזור בו]

משאיל, לא בקע בו, מצי משאיל הדר ביה

, לפי שהשואל קונה את זכות ההשתמשות על ידי ההשתמשות בעצמה, ולא על ידי משיכה .

ו

מימרא דרב הונא

פליגא דרבי אמי

. [רב הונא חולק על רבי אמי].

דאמר רבי אמי: המשאיל

לחבירו

קרדום של הקדש

בשוגג,

מעל

המשאיל, וצריך לשלם להקדש

לפי טובת הנאה שבו

, ולא ישלם את ערך הקרדום, שהרי לא הוציאו לגמרי מהקדש, אלא אומדים כמה שווה למשאיל אומה הנאה שהשואל מחזיק לו טובה, ואת זה ישלם.

וחבירו

ששאל הקרדום,

מותר לבקע בו לכתחילה

, אף אחרי שנודע לו שהקרדום של הקדש, שכן הדין שהמעילה מוציאה את ההקדש לחולין, ואף שהקרדום עצמו לא נתחלל, מאחר שלא הוציאו מההקדש, מכל מקום, זכות ההנאה מהקרדום נתחללה.

ו

שמעינן מדרבי אמי, שהמשאיל קרדום של חולין לחבירו קנאו במשיכה, שהרי

אי לא קנאו

במשיכה,

אמאי מעל

המשאיל? הרי יכול לחזור בו, ועדיין לא הוציאו מרשות ההקדש.

ו

כן אם היה סובר רבי אמי שהבוקע בקרדום קונה,

אמאי חבירו מותר לבקע בו לכתחילה?

ניהדריה ולא ליקניה ולא למעול

. [הרי יש לו להחזירו ולא לקנותו ולא תהיה מעילה].

ומדברי רבי אמי יוצא, שהשואל קונה את החפץ השאול במשיכה מן התורה . ומביאה עתה הגמרא עוד דעה, החולקת על רב הונא , וסוברת שהשואל קונה במשיכה מדרבנן.

ופליגא דרבי אלעזר

[רב הונא חולק על רבי אלעזר].

דאמר רבי אלעזר

: מהתורה, הקונה חפץ מחבירו, נקנה לו הדבר על ידי כסף, וחכמים תקנו שרק משיכה קונה במטלטלין. וכ

דרך שתקנו משיכה בלקוחות, כך תקנו משיכה בשומרים

.

ומביאה הגמרא ברייתא כרבי אלעזר: תניא נמי הכי: כשם שתקנו משיכה בלקוחות, כך תקנו משיכה בשומרים

.