בבא מציעא 96b — התלמוד בעברית

בעי רמי בר חמא: בעל

שאוכל פירות של נכסי מלוג

בנכסי אשתו

,

שואל הוי

, ואם נפסדו הנכסים באונס חייב לשלם עליהם לאשה.

או שוכר הוי

ואינו חייב באונסין?

וצדדי הספק הם:

האם אכילת פירות היא כשכירות, מפני שהבעל חייב לפדותה תמורת אכילת פירות.

או שאין פירקונה שכר אכילת הפירות, שהרי אף אם אין לאשה נכסים - חייב הבעל בפרקונה, וכל השייכות בין אכילת פירות לפרקונה הוא רק ביסוד התקנה שתקנו חכמים, אבל עכשיו אין פרקונה שכר הפירות .

אמר רבא: לפום חורפא שבשתא

, מתוך חריפותו של רמי בר חמא, טעה ולא הרגיש שאין מקום לשאלה.

מה נפשך, אי שואל הוי, שאלה בבעלים היא

, שהרי השאילה מתחילה מזמן הנישואין , ואז האשה מתחילה לעסוק במלאכת בעלה.

אי שוכר הוי, שכירות בבעלים היא

מהטעם הזה, ובין כך ובין כך הוא פטור!

והגמרא מנסה להעמיד את הבעיא במקרה מסוים, כדי לתרץ את קושית רבא. לפי אוקימתא זו יוצא שדוקא אם בעל בנכסי אשתו שואל הוא, אז נפטר אפילו בגניבה ואבידה משום שאילה בבעלים. ואם הוא שוכר, לא נפטר מפני שאין זו שכירות בבעלים.

אלא, כי קמיבעיא ליה לרמי בר חמא, דאגר מינה פרה, והדר נסבה

.

[בעיתו של רמי בר חמא היא באופן ששכר מהאשה פרה, ואחר כך נשאה], ולא היתה האשה עמו במלאכתו כששכר ממנה.

מאי?

האם בעל, בנכסי מלוג של אשתו, בגדר

שואל הוי, או שוכר הוי?

ומפרשת הגמרא את הבעיה:

האם בעל בנכסי מלוג של אשתו בגדר

שואל הוי, ו

לכן

אתיא "שאלה בבעלים",

ו

מפקעא

את ה"

שכירות שלא בבעלים",

והיינו, היות ומשעת הנישואין הוא משתמש בפרה בתורת נכסי מלוג, ואינו זקוק לשכור אותה מאשתו, לכן נגמר השימוש בתורת שכירות, ומתחיל השימוש בתורת שאילה , והרי השאילה שמתחילה משעת הנישואין, היא שאלה בבעלים, וכפי שהתבאר למעלה, ולפי זה פטור הבעל מגניבה ואבידה.

או דילמא

, כל בעל בנכסי אשתו

שוכר הוי

, מפני שתקנת האכילה של נכסי מלוג היתה כדי שיתחייב הבעל לפדות את אשתו בדמים, אם יישבו אותה, ונמצא שהיא מקבלת שכר מבעלה תמורת זכות אכילת הפירות.

ו

לפי צד זה,

שכירות

ששכר ממנה הפרה לפני הנישואין, שהיא היתה שלא בבעלים,

כדקיימא קיימא

[נשארת קיימת כמקודם], מפני שלא נהיה בזמן הנישואין דין חדש על השימוש בפרה. וכיון שממשיכה השכירות הקודמת, הרי זו שכירות שלא בבעלים, על אף שעתה האשה היא במלאכתו. שהרי מבואר במשנתנו, שדין בעלים תלוי בזמן השאלה או השכירות. ואם כן, הבעל חייב בגניבה ואבידה.

אך הגמרא דוחה אוקימתא זו, בטענה שעדיין אין נפקא מינה בין אם נגדיר את הבעל כשואל או כשוכר.

ומקשינן:

ומאי שנא

[מה שונה]

דאי

בעל

שואל הוי, דאתי שאלה בבעלים

לאחר הנישואין,

ומפקעא

את ה

שכירות

הקודמת, שהיתה

שלא בבעלים?

והרי

אי שוכר נמי הוי

[גם אם הוא נחשב כשוכר],

תיתי

שכירות בבעלים, תיפוק שכירות שלא בבעלים

[תבוא שכירות בבעלים, ותפקיע את השכירות שלא בבעלים], שהרי השכירות הראשונה היתה תלויה בזמן, ועתה יש שכירות אחרת, של בעל בנכסי אשתו, שאינה תלויה בזמן !

אלא,

בהכרח,

כי קא מיבעיא לרמי בר חמא, כגון דאגרא איהי פרה מעלמא, והדר נסבה

. ראובן השכיר פרה לאשה, ואחר כך, תוך זמן השכירות, נישאה האשה לשמעון. ולכן, קיבל שמעון מהאשה זכות השתמשות בפרתו של ראובן, כמו בשאר נכסי מלוג של האשה. ואותה פרה מתה באונס ברשות שמעון, וראובן תובע ממנו את תשלומיה.

אם שמעון, הבעל, מוגדר כשוכר, אין הוא חייב באונסין, אך אם הוא מוגדר כשואל, הוא חייב באונסין, ואין כאן פטור של שאלה בבעלים, מפני שראובן הוא התובע, והוא לא היה במלאכתו .

ואומרת הגמרא, שאין מקום לבעיה זו אלא לפי דעת רבי יוסי.

כי בפרק המפקיד [ב"מ לה ב] נחלקו רבנן ורבי יוסי בשוכר פרה מחבירו, והשוכר השאילה לאחר, ומתה הפרה באונס:

דעת רבנן היא, שהשואל, החייב באונסין, ישלם לשוכר שהשאיל לו, ואילו השוכר פטור מלשלם למשכיר, לפי ששוכר פטור מאונסין.

רבי יוסי אומר, השואל משלם את דמי הפרה לבעליה, כי לא יתכן, שירויח השוכר את פרת המשכיר.

ולכן, אומרת הגמרא:

ואליבא דרבנן, דאמרי שואל משלם

לשוכר

, וגם בנידון שלנו, אם הבעל חייב, הרי הוא חייב לאשה שהשאילה לו,

לא תיבעי לך

, [אין מקום לבעיה],

דודאי שאילה בבעלים היא

, כי האשה עסוקה במלאכת הבעל.

כי תיבעי לך אליבא דרבי יוסי, דאמר תחזור

פרה לבעלים הראשונים

, ולדעתו, ראובן יכול לתבוע את הפרה משמעון ,

מאי?

האם שמעון

שואל הוי, או שוכר הוי?

אמר רבא

תשובה זו על הבעיה:

בעל

בנכסי אשתו,

לא שואל הוי

, ואין הוא חייב באונסין,

ולא שוכר הוי

, ואין הוא חייב בגניבה ואבידה,

אלא לוקח הוי

, כקונה את נכסי אשתו הוא נחשב, והקונה אינו מתחייב באחריות החפץ שקנה, אף שקנה רק את הפירות ולא את הגוף .

ורבא לומד שהבעל מוגדר כלוקח,

מדרבי יוסי ברבי חנינא.

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות

.

כבר נתבאר, שגוף נכסי מלוג שייך לאשה. לפיכך יכולה האשה למכור את הגוף. אבל אין לקונה יכולת להשתמש בנכסים, כל זמן שהאשה נשואה, ויש לבעל זכות אכילת פירות בהם.

אמנם, אם מתה האשה, היה הדין לפני תקנת אושא, שהלקוח יזכה בנכסים ויאכל פירותיהם מעתה, שהרי זכות הבעל בפירות כבר נגמרה עם מות אשתו, ואף שהבעל יורש את אשתו, אבל נכסים שמכרה, אינו יורש אותם.

ובאושא התקינו, שלא יהיה הדין כן. אלא אם מתה האשה, יכול בעלה להפקיע את המכר של הקונה, ואין למכר תוקף אלא רק אם נתאלמנה או נתגרשה האשה.

גדר התקנה הוא, שעשו את הבעל כאילו היה "לוקח ראשון" בנכסי אשתו, והגוף קנוי לו משעת הנישואין, על הצד שתמות האשה בחייו .

ואגב הדיון בנכסי מלוג, הגמרא מביאה בעיא אחרת בענין מעילה בנכסי מלוג. גם בעיא זו נשאלה על ידי רמי בר חמא, ורבא השיב עליה.

"מעילה" משמעותה הנאה מהקדש, או הוצאתו מרשות הקדש. ונאמר בתורה [ויקרא ה יד - טז] שהמועל בשגגה, חייב לשלם להקדש קרן וחומש, ולהביא קרבן אשם.

כל דבר שקדוש קדושת דמים, כגון קדשי בדק הבית, או קרבנות מזבח שהוממו, כשמעול בהם אדם בשוגג - הם יוצאים לחולין.

גם הוצאה מרשות הקדש נחשבת למעילה, אף שלא נהנה מהחפץ של הקדש. לכן הלוקח חפץ של הקדש לעצמו או שנתנו לחבירו - מעל.

אדם שהקדיש מעות, ומת, ויורשיו לא ידעו שמעות אלו הקדש הם, לא מעלו היורשים בעצם ירושתם, כי אין ירושתם במעות נחשבת כהוצאה מרשות הקדש לרשות אחרת, עד שיתנו את הכסף לאחרים.

אמנם אשה נשואה שירשה את המעות מאביה, כיון שהמעות עוברים לרשות בעלה להשתמש בהם על ידי תקנת חכמים, היה פשוט לרמי בר חמא, שיש בכך משום הוצאה מרשות הקדש, אף שלא נגעה בהם יד, והמעות יוצאות לחולין.

בעי רמי בר חמא: בעל בנכסי אשת

ו שירשה מאביה, והיו שם הקדשות שלא היו ידועים להם,

מי מעל

וחייב קרבן? הבעל או האשה?

או שמא, בית הדין, שכתוצאה מתקנתו נכנסו המעות לרשות הבעל, הם שמעלו?

אמר רבא

תשובה:

מאן לימעול?

[מי ימעול?] והרי לכל הנוגעים בדבר, יש סיבה שלא ימעלו!

למעול בעל

, שהוא קנה את ההקדש? לא יתכן, כי רק דבר

דהיתרא ניחא ליה דליקני

, אך דבר

איסורא, לא ניחא ליה דליקני!

והרי הבעל לא רוצה לקנות את ההקדש, כיון שהוא אסור, ומסתמא מסתלק מזכותו בנכסי ההקדש .

תמעול איהי

, האשה שהכניסה את ההקדש לבעלה?

אי אפשר לומר כן, שהרי אפילו נכסים

דהיתרא, נמי לא ניחא לה דליקני

בעל, אלא היתה מעדיפה שכל הנכסים ישארו אצלה!

נמעלו בית דין

של אותו דור, שכל התקנות שנתקנו במשך הדורות תלויים בידם, ויכולים לבטל אותם או לקיימם, ונחשב הדבר שהם תקנו את התקנה, והם הקנו לבעל את נכסי ההקדש?

אי אפשר לומר כן, שהרי,

כי עבדו רבנן תקנתא, ואמרו בעל לוקח הוי

-

להיתרא, לאיסורא לא עבוד רבנן תקנתא!

[חכמים תקנו תקנתם, ואמרו שהבעל הוא לוקח, דוקא בדברים מותרים, אמנם בדברים אסורים לא עשו את התקנה!]

אלא,

מפני הטענות האלו

אמר רבא

: בעודם צרורים ומונחים, לא קנה בעל את המעות, ולא יצאו לחולין, ואין כאן מעילה, ו

בעל מעל לכשיוציא

את המעות ויתנם לאדם אחר .

מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין

[כמו כל מוציא מעות הקדש לחולין] ומועל.

הסוגיא הבאה עוסקת בדין "מתה מחמת מלאכה"

איבעיא להו

[נשאלה שאלה בבית המדרש]: השואל פרה ו

כחש בשר

שלה

מחמת מלאכה, מאי

, האם חייב השואל לשלם על פחת זה ?

אמר ליה ההוא מרבנן

-

ורב חלקיה בריה דרב אויא שמיה

לשואל השאלה:

מכלל

דבריך יש ללמוד, שפשוט לך,

דכי

מתה מחמת מלאכה

-

מחייב.

שהרי מסברא יש יותר לחייב במתה מחמת מלאכה, מאשר כחשה מחמת מלאכה, שהכחש מצוי יותר, והמשאיל השאיל לו את הבהמה על דעת כן, והמיתה מחמת מלאכה אינה מצויה. והמסופק בדין כחשה מחמת מלאכה, הרי שבמתה מחמת מלאכה פשוט לו שחייב.

והרי אין הדבר כן, שהרי,

נימא ליה

שואל למשאיל:

לאו לאוקמא

[לא להעמידה]

בכילתא

[אהל קטן שהיו נותנים על המטה]

שאילתה

, אלא כדי להעביד אותה, ומכיון שמתה מחמת מלאכה, איני מתחייב עליה . [עיין תוספת ביאור בהערה].

ומסקינן:

אלא, אמר רבא: לא מיבעיא

[אין להסתפק באם]

כחש בשר מחמת מלאכה, דפטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה נמי פטור

, דאמר ליה לאו לאוקמא בכילתא

שאי לתה

.

ומביאה הגמרא עובדא:

ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה איתבר

[אדם שאל מחבירו קרדום ונשבר]

אתא לקמיה דרבא, אמר ליה, זיל, אייתי סהדי דלאו שנית ביה, ואיפטר

[לך הבא עדים, שלא עשית דבר שאין רגילים לעשות בו ותפטר]. כי השתמש בקרדום במקום שמצויים עדים, ובמקום כזה חייב השומר להביא עדים על טענתו, ולא נפטר בשבועת השומרים. וכן הדין בכל טענה שטוען שומר, אם קרה דבר במקום שמצויים עדים .

ואי ליכא סהדי

, ואז הוא צריך לשלם על הקרדום,

מאי

, האם הוא צריך להחזיר לו קרדום שלם , או להשיב לו את השברים ולשלם את הפחת?

ומביאה הגמרא עובדה אחרת לפשוט ממנה את הבעיה.

תא שמע, דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה, ואיתבר

בפשיעה.

אתא לקמיה דרב, אמר ליה: זיל שלים ליה נרגא מעליא

[שלם לו קרדום שלם].