בבא מציעא 94a — התלמוד בעברית

כך וכך גברי איכא בהדן,

יש איתנו כך וכך בני אדם, ואם תבא לגזול, תמות.

כך וכך כלבי איכא בהדן, כך וכך זוקתא,

מקלעים של אבן

פסיקא לן,

קבועות לנו שם.

ואזל

הגנב לשם,

ושקל מיניה

[וגנב ממנו],

מאי?

האם חייב הרועה לשלם או לא? שהרי היה לו לרועה שמירה מן הגנב, ואף על פי כן הצליח לגנוב ומה יעשה.

אמר ליה

: חייב הרועה לשלם, ש

הרי

נחשב הדבר כאילו

הוליכן למקום גדודי חיה ולסטים.

כי לא היה לו לספר לגנב כל זה, ומחמת שסיפר לו, הוא בא לשם.

מתניתין:

א.

מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה,

ואם יקרה נזק לפקדון, יהיה נאמן לומר שלא פשע בשמירה ולא יצטרך להשבע.

והשואל,

החייב באונסים, יכול להתנות

להיות פטור מלשלם

את האונסים

נושא שכר והשוכר

יכולים להתנות

להיות פטורין משבועה.

ואם יקרה נזק יהיו נאמנים לומר שהוא מחמת אונס בלא להשבע,

ומלשלם,

להיות פטורים מלשלם על גניבה ואבידה,

ב.

כל המתנה על מה שכתוב בתורה,

לעקור דין תורה,

תנאו בטל.

ובגמרא מפרש באיזה אופן מדובר.

ג.

וכל תנאי שיש מעשה בתחילתו,

שהקדים לאמירת התנאי את אמירת העשיה, וכגון שאמר חפץ זה קנוי לך [שזהו המעשה שהוא נותן לו החפץ], ואחר כך התנה "אם תעשה לי כך וכך",

תנאו בטל.

וגם אם לא נתקיים התנאי, המעשה חל.

ד.

וכל

תנאי

שאפשר לו לקיימו בסופו, והתנה עמו מתחילתו, תנאו קיים.

אבל המתנה על מנת שתעלה לרקיע, שלא יתכן לקיים תנאי כזה, הרי הוא מפליג בדברים, ולכן המעשה חל אף על פי שאי אפשר לקיים את התנאי.

גמרא:

דנה הגמרא:

אמאי

יכולים השומרים להתנות להיות פטורים מן השבועה ומהתשלומים? והרי זה

מתנה על מה שכתוב בתורה,

כי מפורש בתורה חיוב כל שומר, מי בשבועה ומי בתשלומים, ובהתנאה שלא יתחייבו בהם, הרי הם עוקרים דין תורה,

וכל המתנה על מה שכתוב בתורה

לעוקרו, ולהיות פטור ממנו,

תנאו בטל.

ואף השומרים שהתנו כך, לא היתה התנאתם צריכה להועיל!?

ומתרצת הגמרא:

הא מני,

משנתנו, הסוברת שמועילה התנאת השומרים להפטר מדין תורה, בשיטת מי היא אמורה? - בשיטת

רבי יהודה היא, דאמר, בדבר שבממון

[בדיני ממון] האמורים בתורה,

תנאו קיים,

מועילה ההתנאה לעקור את הדין מן התורה, לפי שכל דיני הממון מסורים הם לבני אדם להתחייב בהם כרצונם, וחיובי התורה נאמרו רק במקום שלא פירשו האנשים במפורש את ה התחייבות.

דתניא,

שכך שנינו בברייתא, שלרבי יהודה מועילה התנאה בחיובי ממון:

האומר לאשה "הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי

חיוב של

שאר,

מזונות,

כסות ועונה",

שאלו הם הדברים שחייבה התורה את הבעל לתת לאשתו,

הרי זו מקודשת, ותנאו בטל,

וחייב הוא לה שאר וכסות ועונה, כיון שתנאו בא לעקור דין תורה,

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר

: שאר וכסות הם חיובי ממון, ולכן,

בדבר שבממון, תנאו קיים.

והיא מקודשת, וההתנאה מועילה לפוטרו מחיובי שאר וכסות.

אך תמהה הגמרא:

ומי מצית מוקמת לה

[כיצד אתה יכול להעמיד] למשנתנו

כרבי יהודה?

והרי

אימא סיפא: כל המתנה על מה שכתוב בתורה

לעקור דין תורה,

תנאו בטל.

ובהכרח,

אתאן,

דין זה הולך

ל

דברי

רבי מאיר,

הסובר שאי אפשר לעקור דין תורה בתנאי, ומשנתנו בשיטת רבי מאיר היא אמורה, ולא בשיטת רבי יהודה!

ודוחה הגמרא:

הא, לא קשיא.

לעולם

משנתנו

רבי יהודה היא,

הסובר שמועיל תנאי לעקור דין מהתורה.

וסיפא,

ששנינו בה שאי אפשר לעקור דין תורה בתנאי, מדברת

בדבר שאינו של ממון,

ואילו דינו של רבי יהודה נאמר רק בתנאי של חיוב ממון, שאפשר לעוקרו אפילו נגד דין תורה.

אך עדיין ממשיכה הגמרא להקשות מהמשך המשנה:

אימא סיפא: כל תנאי שיש בו מעשה בתחילתו,

שהקדים את אמירת העשיה, כגון שאמר "הריני מקנה לך חפץ זה" ורק אחר כך המשיך והתנה את הנתינה בתנאי,

תנאו בטל,

ואף בלי קיום התנאי המעשה חל.

מאן שמעת ליה דאית ליה הא סברא? רבי

מאיר.

דתניא, אבא חלפתא איש כפר חנניא אמר משום רבי מאיר: תנאי קודם למעשה, הרי זה תנאי,

ואין המעשה חל אלא אם יתקיים התנאי.

מעשה קודם לתנאי, אינו תנאי,

והמעשה חל אף אם לא יתקיים התנאי.

ושמע מינה, משנתנו בשיטת רבי מאיר היא.

אלא,

כולה

משנתנו, בשיטת

רבי מאיר היא.

ושאני הכא,

מה שמועיל תנאי לשומר לפטור עצמו מחיובים המוטלים עליו בתורה, הוא משום

דמעיקרא,

מלכתחילה, קודם שנטל את הפקדון והתחייב בשמירתו,

לא שיעבד נפשיה.

וכל חיובי השומרים הוא רק מחמת שעל דעת החיובים האמורים בתורה לקחו את הפקדון. וזה, שהתנה מראש, הרי לא קיבל על עצמו את ההתחייבות לשמור באופן כזה, ואין זה עוקר דבר מן התורה

תנא: ומתנה שומר שכר,

שכל חיובו מדין תורה הוא רק בגניבה ואבידה,

להיות כשואל,

להתחייב לשלם אף אם יקרה אונס לפקדון.

ומקשה הגמרא:

במאי

הוא מתחייב, וכי ניתן להתחייב

ב"דברים"?

והרי צריך לעשות קנין כדי להתחייב!

אמר שמואל: בשקנו מידו

בקנין סודר על ההתחייבות הזו.

ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא בשלא קנו מידו,

בכל זאת מועילה התחייבותו, כי

בההיא הנאה

שבעל הפקדון מהנה אותו,

דקא נפיק ליה קלא דאיניש מהימנא הוא,

בזה שהוא מפקיד אצלו וסומך עליו יוצא עליו שם טוב שהוא אדם נאמן, תמורת הנאה זו,

גמיר

גומר השומר בדעתו,

ומשעבד נפשיה

להתחייב אף באונסים.

שנינו במשנתנו:

וכל שאפשר לו לקיימו בסופו, והתנה עליו מתחילתו, הרי זה תנאי.

אמר רב טבלא אמר רב: זו דברי רבי יהודה בן תימא,

הסובר שרק תנאי שיש אפשרות לקיימו הוא תנאי.

אבל חכמים אומרים: אף על פי שאי אפשר לו לקיימו בסופו, והתנה

עליו מתחילתו, תנאו קיים,

והמעשה לא חל, כיון שהוא מותנה בתנאי, ואי אפשר לקיימו.

דתניא,

האומר לאשה "

הרי זה גיטך על מנת שתעלי לרקיע",

או "

על מנת שתרדי לתהום",

או "

על מנת שתבלעי קנה של מאה אמה",

או "

על מנת שתעברי את הים הגדול ברגליך",

שכל אלו תנאים שאי אפשר לקיימם, אם

נתקיים התנאי, הרי זה גט. לא נתקיים התנאי, אינו גט.

והיינו, כיון שאי אפשר לקיים את התנאי, הגט בטל.

רבי יהודה בן תימא אומר

: גט

כזה

הרי הוא

גט,

אף על גב שאי אפשר לקיים את התנאי.

כלל אמר רבי יהודה בן תימא: כל

תנאי

שאי אפשר לו לקיימו בסופו,

לאחר ההתנאה,

והתנה עליו מתחלתו,

בשעת מעשה,

אינו אלא כמפליגה

ומקניטה, שתהא סבורה שלא יועיל גט זה לגרשה.

וכשר

הגט, ומתגרשת בו.

אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כרבי יהודה בן תימא,

שתנאי שאי אפשר לקיימו, אינו תנאי.

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא

שהלכה כרבי יהודה בן תימא, ממה שסתמה לנו כדעתו.

דקתני: כל שאפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו, תנאו קיים.

הא אי אפשר לו לקיימו, תנאו בטל.

ומסקינן: אכן

שמע מינה.

הדרן עלך פרק השוכר את הפועלים

--- title: "חברותא - בבא מציעא — פרק שמיני - השואל את הפרה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02358.html#HtmpReportNum0007L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0007L5" --- פרק שמיני - השואל את הפרה

Оригинал главы פרק שמיני - השואל את הפרה

פרק זה מבאר את דיני אדם השואל חפץ מחבירו, והוא אחד מ"ארבעת השומרים" האמורים בתורה.

חידשה התורה פטור מיוחד של השומרים, כאשר השמירה נעשית באופן של "שמירה בבעלים". והיינו, שאם בעלי החפץ, נשכרו או נשאלו יחד עמו, פטור השומר מלשלם את הנזקים שאירעו לחפץ, כיון שגם הבעלים היו יחד עמו אצלו.

פטור זה נאמר במפורש בפרשת שואל [שמות כב יג - יד], ומשם הוא נלמד לשומר שכר ולשוכר:

"וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת, [אם] בעליו אין עמו, שלם ישלם.

[אך]

אם בעליו עמו, לא ישלם".

הפטור של "בעליו עמו" נוהג אף באופן שהמשאיל אינו עוסק באותה מלאכה שבהמתו המושאלת עוסקת בה, ואף אם אינו יכול לשמור עליה בשעת עבודתו.

מתניתין:

השואל את הפרה, ו

באותו זמן

שאל בעליה עמה

, שבקש השואל מהמשאיל שיעסוק עמו במלאכתו בחינם.

או

שבאותו זמן

שכר בעליה עמה

, שלקח אותו שיעבוד אצלו עבור שכר.

וכן אם הקדים השואל, ותחילה

שאל

את

הבעלים

של הפרה,

או שכרן, ואחר כך שאל את הפרה

מהבעלים,

ומתה

הפרה -

פטור

השואל מלשלם למשאיל את דמי הפרה, בכל האופנים הללו. משום

שנאמר

"

אם בעליו עמו, לא ישלם

".

וכן הדין בשוכר פרה, ושאל בעליה עמה או שכרם, ונגנבה הפרה, שפטור השוכר מלשלם. אלא שהמשנה דברה בשואל, מפני שהתורה כתבה את הדין הזה בשואל.