בבא מציעא 90b — התלמוד בעברית

הלין תורי

דגנבין ארמאי,

השוורים הללו ש"גונבים" אותם הגוים [למראית עין] ממכריהם הישראלים,

ומנגחין יתהון,

ומסרסים אותם עבור הישראל [כי לישראל אסור לסרס בהמה], ויודעים אותם הגויים שהם מכירי ישראל כי לישראל אסור לסרס, ולטובת הישראל היו עושים כן, לפי ששור המסורס יפה לחרישה,

מהו?

האם יש בדבר זה עבירה מצד הישראל משום איסור סירוס, כיון שהגוי עושה כן מפני שיודע שהישראל רוצה בזה, וה"גניבה" היא למראית עין בלבד, ויש לקנסו על כך או לא.

שלח להו: הערמה אתעביד בהו

[נעשה בהם איסור בהערמה, שהיה הישראל עושה עצמו כאינו רואה שגונב הגוי את שורו, והיה מניח לגוי לסרסו].

ולכן,

אערימו עלייהו, ויזדבנון!

אף אנו נקנוס את המערים, שיצטרך למכור שורו, ולא יהנה מן העבירה,

ואם באיסור לאו אין איסור אמירה לנכרי, הרי אפילו לצוות לגוי לסרס מותר. ומה איסור עשה המערים? ובהכרח, אסור לצוות לגוי אפילו באיסור לאו. ואלו שהערימו על איסור זה, קנסום.

ודוחה הגמרא:

אמר רב פפא

: לעולם יתכן ומותר לומר לנכרי לעשות עבורו מעשה האסור באיסור לאו. ו

בני מערבא,

ששלחו לאבוה דשמואל לשאול מה דין המערימים ומניחים לסרס בהמותיהם,

סברי לה כרבי חידקא, דאמר: בני נח מצווין על הסירוס, וקא עברי

אלו המערימים ומניחים לסרס בהמותיהם

משום "ולפני עור לא תתן מכשול",

ומשום איסור זה קנסום שלא יהנו מן העבירה.

ובאה הגמרא לדון מהו חומר הקנס שקנסו את המערימים לסרס בהמותיהם.

סבר רבא למימר,

כיון שהסירוס נעשה כדי לעשות את השור טוב יותר לחרישה,

ימכרו לשחיטה,

שמחירו פחות מדמי שור לחרישה, ולא יהנה לקבל יותר דמים עבור השור לחרישה שהושבח מחמת איסור הסירוס.

אמר ליה אביי: דיין שקנסת עליהם מכירה!

ובקנס זה בלבד מספיק בכדי למנוע הערמה, כי הגוי לא יטרח כל כך לסרס אם אין הבעלים יכולים להשתמש בו.

ובאה הגמרא לפרש למי צריך המערים לסרס בהמתו למכור את השור בכדי שלא יהנה ממנו.

פשיטא, בנו גדול

-

כי אחר דמי.

ויכול המערים למכור לו את השור, ומקיים בזה את הקנס שקנסוהו.

בנו קטן

-

מאי?

רב אחי אסר,

כיון שסוף סוף הוא משתמש בנכסי בנו הקטן, ונמצא שהוא נהנה מן הסירוס.

ורב אשי שרי,

ונתקיים הקנס במה שמכר, אף שבסופו של דבר יהנה מן הסירוס.

מרימר ומר זוטרא, ואמרי לה, הנהו תרי חסידי,

כשהיו הגוים מכיריהם מסרסים בהמותיהם, אף שעשו שלא בהערמה ולא ידעו כלל שהגוי גנב בהמותיהם לסרסם, אפילו כך מחמירים היו על עצמם, וקנסו עצמם, והיו

מחלפי אהדדי

[מחליפים שווריהם זה עם זה].

בעי רמי בר חמא: הושיב לה קוץ בפיה,

ודש בה,

מהו?

האם יש בזה משום איסור לא תחסום?

ומקשינן: והרי אם

הושיב לה

בעצמו קוץ,

חסימה מעלייתא

[מעולה]

היא,

ובודאי אסור!

אלא, ישב לה קוץ בפיה,

שמאליו נכנס לה הקוץ בפיה,

מהו?

האם אסור לדוש בה במצב זה, כיון שסוף סוף היא חסומה אז, ומצוה ליטול את הקוץ מפיה אם רוצה לדוש בה. או שמא, כיון שמניעת האכילה באה מאיליה ולא מחמתו, מותר לדוש בה, ואינו מצווה ליטול את הקוץ מפיה .

ועוד הסתפק:

הרביץ לה ארי מבחוץ, מהו?

ומחמת פחד הארי היא מונעת עצמה מלאכול, האם יכול לדוש בה או לא.

ותמהה הגמרא: הרי אם

הרביץ לה

הוא בעצמו,

חסימה מעלייתא היא,

ובודאי אסור!

אלא, רבץ לה ארי

[ומאיליו בא]

מבחוץ, מהו?

האם זה נחשב חסימה האסורה, ואסור לדוש בה באותה שעה, או לא, כיון שאין זו חסימה בגופה,

ואם תמצא לומר שאף באינו חוסם בגופה, אסור לדוש בה,

העמיד בנה מבחוץ,

ומחמת געגועיה אליו היא אינה אוכלת,

מהו?

האם יש בזה איסור חסימה, או לא, כיון שאינה נחסמת כל כך מחמת זה, כי אם תרעב הרבה, היא תאכל על אף געגועיה לבנה.

היתה צמאה למים, מהו?

האם יש בזה איסור חסימה, שאין הוא חוסמה כלל אלא שהיא במצב שאינה אוכלת בו.

פרס לה קטבליא,

עור שלוק

על גבי דישה,

ואינה יכולה לאכול מן הדישה,

מהו?

האם עובר בזה על איסור חסימה, שהרי עתה היא אינה דורכת על התבואה ממש, ואין זה דישה שנאמר עליה לא תחסום שור בדישו, או לא?

ואומרת הגמרא:

פשוט מהא

[מכל הספיקות],

חדא,

את הספק האם מותר לפרוס עור על גבי הדישה.

דתניא: רשאי בעל פרה,

המשכיר פרתו לדוש אצל אחרים,

להרעיב פרתו,

קודם שיתנה לשוכר,

כדי שתאכל מן הדישה הרבה.

אף על פי שמחמת הרעבון היא מרבה לאכול.

ורשאי בעל הבית להתיר פקיע,

את הקשר, של

עמיר,

חבילת קשים של תבואה

, לפני

הבהמה,

לפרוס את הקשים על גבי התבואה הנידושה, ותמלא הבהמה את כריסה מן הקשים

, כדי שלא תאכל מן הדישה

של התבואה

הרבה.

ואף שאיננה יכולה לאכול מן הדישה, כיון שאין היא דשה על גבי התבואה אלא על גבי הקשים, אין איסור בדבר.

ומכאן, שמותר לפרוס עור על גבי הדישה, על אף שהבהמה מנועה מחמת זה מלאכול מן הדישה, כיון שאינה דשה על גבי התבואה,

ודוחה הגמרא:

שאני התם,

בנותן עמיר על הדישה,

דקא אכלה

קצת מן התבואה אף לאחר נתינת העמיר, ואין זה דומה לפורס עור, שמונעה לגמרי מהתבואה.

איבעית אימא,

יש לדחות הראיה מכאן, כי מה ששנינו

רשאי בעל הבית להתיר פקיע עמיר לפני הבהמה,

מדובר במתיר לפניה עמיר

מעיקרא,

קודם הדישה, והיא אוכלת תחילה מן העמיר,

כדי שלא תאכל

לאחר מכן

הרבה מן הדישה,

כיון שתהא שבעה, ומרצונה אינה אוכלת.

מה שאין כן פורס עור על התבואה, אין היא יכולה לאכול מן הדישה אפילו אם תרצה.

בעא מיניה רבי יונתן מרבי סימאי: חסמה מבחוץ

קודם שהכניסה לדוש,

מהו?

האם לא תחסום

שור "בדישו" אמר רחמנא,

ולעשות מעשה חסימה בשעת דישה הוא שנאסר

, והא,

שחסמה קודם שעת הדיש,

לאו "בדישו" הוא,

ומותר לחוסמה בחוץ,

או דלמא,

האיסור הוא "

לא תדוש בחסימה" אמר רחמנא,

ואף החוסמה מבחוץ הרי הוא דש בה במצב שאין היא יכולה לאכול.

אמר ליה: מבית אביך,

מן האיסור האמור אצל אבותיך הכהנים,

אתה למד

:

שנאמר בהם "

יין ושכר אל תשת, אתה ובניך אתך, בבואכם

אל אהל מועד".

וכי דוקא

בבואכם,

לאחר שנכנסו לאהל מועד,

הוא דאסור

לשתות יין?

הא מישתא,

קודם שנכנסו לאהל מועד,

ומיעל

[ואחר כך להכנס]

שרי!?

הרי "

ולהבדיל בין הקדש ובין החול" אמר רחמנא.

והמטרה באיסור השתיה היא כדי שהכהן יבחין בין עבודה כשרה לעבודה פסולה, וכשישתכר לא יוכל להבחין. ואם כן, גם בשתיית יין קודם כניסה, גם לא יוכל להבחין בכשרות העבודות.

אלא,

בהכרח,

מה התם,

זה שנאמר "יין ושכר אל תשת בבואכם" הכונה היא ש

בשעת ביאה

למקדש

לא תהא

הביאה במצב של

שכרות,

בין שכרות מחמת שתיה לפני הכניסה ובין מחמת שתיה לאחר הכניסה.

הכא נמי,

באיסור לא תחסום שור בדישו, הכונה היא ש

בשעת דישה לא תהא

הבהמה במצב של

חסימה,

בין חסימה שהיא מוקדמת לדישה, ובין חסימה לאחר שהתחילה בדישה. ואסור לחסום אף קודם שעת הדישה .

תנו רבנן: החוסם את הפרה,

וחבירו דש בה.

והמזווג בכלאים,

קשר שור וחמור לעגלה, וחבירו הנהיגם יחד,

פטור

הראשון.

ואינו לוקה אלא דש ומנהיג בלבד,

ולא הגורם לכך שהדישה וההנהגה אחר כך תהיה באיסור.

איתמר: חסמה בקול,

כשהיתה שוחה לאכול, היה גוער בה, ועבר על לא תחסום.

והנהיגה בקול,

שהיו שור וחמור בעול אחד, והוליכם על ידי שגער בהם, ועבר על איסור "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו".

רבי יוחנן אמר, חייב

מלקות.

ריש לקיש אמר, פטור

ממלקות, אף שעשה איסור.

ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם:

רבי יוחנן אמר חייב,

ואף שאין עונש מלקות אלא אם כן עשה מעשה,

עקימת פיו,

כשצעק, ומחמת זה נמנעה מלאכול או שהנהיג שור וחמור,

הויא מעשה.

ריש לקיש אמר פטור

ממלקות, כיון שלא עשה מעשה, כי

קלא,

שעיקם שפתיו וגער בבהמה,

לא הוי מעשה

לחייב עליו מלקות.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש,

הסובר שעיקום פיו לצורך דיבור אין זה מעשה שלוקים עליו, ממה ששנינו בתחילת מסכת תמורה [ב א]: