בבא מציעא 89b — התלמוד בעברית

ודוחה הגמרא: לגרום לאכילה מרובה כדי

לאכשורי גברא,

להביא את גופו למצב שבו הוא אוכל הרבה,

לא קמיבעיא לן

שמותר. ולכן אכילת הפת המטובלת בציר מותרת היא, כי היא מכשירה את גופו של הפועל לאכילת ענבים מרובה, כי לאחר שיאכל פת בציר, גדל תאבונו.

אבל

כי קמיבעיא לן

[ספיקנו הוא], האם מותר

לאכשורי פירא.

וההבהוב גורם לאכילת יתר מפני ששינה את הפרי מכמות שהוא,

מאי?

האם דוקא לגרום להרבות באכילה יחד עם אכילת דבר אחר ממש אסור, או שמא אסור אף השבחת הפרי עצמו, לפי שהוא תיקון בפרי, ואיננו כמות שהוא, ולכן אסור?

תא שמע,

מוכיחה הגמרא לפשוט הספק, ממה ששנינו:

פועלין

מתר להם למנוע עצמם מלאכול בתחילת ליקוט הפירות, כדי שיהיו

אוכלין ענבים בראשי אומניות

[ראשי שורות האילנות]

שלהם.

שהפירות שם חשופים לשמש והם מתוקים יותר משאר הפירות. ומותר לעשות זאת, אף על פי שהם מרעיבים עצמם כדי שיאכלו יותר מן הפירות המשובחים,

ובלבד שלא יהבהבו באור,

למתק את הפירות באש אסור להם.

ומפורש בברייתא זו, שהמתקת הפרי על ידי האש אסורה.

ודוחה הגמרא:

התם,

שאסרה הברייתא למתק באש, הוא

משום ביטול מלאכה,

שהפועל משועבד למלאכת בעל הבית, ואין לו רשות להתפנות להבהב באש.

ו

כי קא מיבעיא לן

[הספק שהתסתפקנו, הוא]

היכא דאיכא אשתו ובניו,

שאיננו מתפנה ממלאכתו, אלא נותן לאשתו ובניו שעמו, שהם ימתקו עבורו באש,

מאי?

תא שמע,

מוכיחה הגמרא לפשוט את הספק, ממה ששנינו:

לא יהבהב

הפועל פירות

באור, ויאכל.

ולא יכמור,

לא יטמין פועל פירות

באדמה

להמתיקם על ידי חום האדמה,

ויאכל.

ולא יפריך,

לא ירסק הפירות

על גבי הסלע

שיהיו מרוסקים ונוחים לאכול

ויאכל.

אבל מפריך

[מרסק] ריסוק מועט,

על יד על יד,

מיד אל יד,

ואוכל.

ואם כן, שנינו במפורש שאסור למתק הפירות על ידי האש.

ודוחה הגמרא:

התם, משום ביטול מלאכה,

שאסור לו להפסיקה בשביל למתק את הפירות.

ומוכיחה הגמרא:

הכי נמי מסתברא,

שהברייתא אסרה למתק מצד ביטול מלאכה:

דאי סלקא דעתך

שהברייתא אסרה זאת

משום מתוקי פירא,

שעל ידי זה הוא מרבה באכילתו, אם כן, מרסק הפרי על גבי

סלע, מאי מתוקי פירא איכא?

ומדוע אסור, והרי אין הם מתמתקים בכך. ובהכרח, שהאיסור הוא מחמת ביטול מלאכה.

ודוחה הגמרא: גם מרסק פרי על גבי סלע,

אי אפשר דלא ממתיק פורתא,

וגם מיתוק זה נאסר, לפי שהוא מרבה באכילה על ידו.

תא שמע,

מביאה הגמרא לפשוט הספק מברייתא, ששנינו בה:

פועלין שהיו עודרים

לוקטים

בתאנים, וגודרים

לוקטים

בתמרים, ובוצרים בענבים,

ומוסקין בזיתים, הרי אלו אוכלים, ופטורים

מלעשר את מה שאוכלים, ואין דינם כקונה פירות החייב לעשר, מפני

שהתורה זיכתה להם.

אכילתם היא מכח זכות של פועל, שהיא מדין התורה, ולא קנו הפועלים את הפירות מבעל הבית עד שנחייבם במעשר מדין לוקח.

אבל לאכול ענבים

בפיתם, לא יאכלו,

משום איסור ענבים ודבר אחר, לפי שעל ידי הפת הוא מרבה באכילה,

אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית.

ולא יספות

לא יספיג את הפירות

במלח ויאכל.

שעל ידי המלח מרבה הוא באכילת הענבים.

וסברה הגמרא, שתיקון הפרי על ידי מלח נחשב כמו הבהוב, שהוא משפר את הפרי עצמו.

ומוכח, שאסור לפועל לתקן את הפרי באופן שמחמת זה הוא מרבה באכילתו.

ודוחה הגמרא: לא כמו שעלה בדעתך, אלא

מלח, ודאי כענבים ודבר אחר דמי.

שהספיגה במלח איננה שיפור הפרי עצמו, אלא הוספה על הפרי, המאפשרת לאכול ממנו הרבה. וזה ודאי אסור. אבל עדיין יתכן שהבהוב, שהוא שיפור הפרי עצמו, יהיה מותר.

שנינו בברייתא:

ולא יספות

[יספיג] הפועל את הפירות

במלח, ויאכל.

ורמינהו

סתירה לדין זה, ממה ששנינו:

השוכר את הפועל לעדר ולקשקש

[לכסות שרשים מגולים]

תחת הזיתים, הרי זה לא יאכל,

היות ועדיין הפרי במצב הצריך גדילה, ופועל אוכל רק בפירות שכבר גמרו גידולם.

שכרו לבצור, שכרו למסוק, שכרו ללקט,

הרי זה אוכל, ופטור

מלעשר. ואין דינו כקונה פירות, החייב לעשר את פירותיו שקנה, מפני

שהתורה זיכתה להן,

והם אוכלים מזכות שזיכתה להם התורה, ואינם קונים מבעל הבית את הפירות.

קצץ

[התנה] הפועל עם בעל השדה שבשכרו יהיה גם רשאי לאכול מן הפירות אף שלא זיכתה לו תורה לאכול, וכגון פועל העודר בפירות -

הרי רק אם ליקט מן הפירות

אחת אחת, יאכ ל.

אבל ליקט

שתים שתים

בבת אחת,

לא יאכל.

וסופת במלח,

רשאי הפועל להספיג את הפירות במלח,

ויאכל.

ומקשה הגמרא:

אהייא?

על איזה סוג פועל הוצרכה הברייתא ללמדנו שרשאי הוא לספות במלח?

אילימא

אם תאמר

אסיפא,

על פועל האוכל בזכות התנאתו, האמור בסיפא.

אין זה נכון. כי,

כיון דקצץ,

שהתנה לאכול מהפירות, והפירות הם שלו בשכרו,

כל היכי דבעי, ליכול!

בודאי שמותר לו למתק את הפירות, ולאכול ככל שיחפוץ.

אלא לאו,

על כרחך, ההיתר לאכול על ידי המתקה במלח האמור בברייתא, הוא

ארישא,

על הפועל האמור ברישא, והוא פועל האוכל מזכות שזיכתה לו תורה.

הא למדת שמותר לפועל למתק הפירות במלח ולאכול.

וזה סותר לברייתא לעיל, שאסרה על הפועל לספות במלח ולאכול.

ומתרצת הגמרא:

אמר אביי

: באמת ההיתר לספות במלח נאמר רק בפועל האוכל בזכות שהתנה עם בעל הבית לאכול, והסתירה בין הברייתות,

לא קשיא,

כאן,

הברייתא שאסרה לפועל לספות במלח, מדברת

בארץ,

כאן,

הברייתא שהתירה לפועל לספות במלח, מדברת

בחוצה לארץ,

במקומות הסמוכים לארץ ישראל, שחייבים לעשר את פירותיהם.

וההבדל בין הארץ לחוץ לארץ, הוא:

בארץ,

שפירותיה חייבים להתעשר מדין תורה,

קבעא ספיתא.

מליחת הפירות קובעת גמר מלאכה לחיוב מעשר, ופועל שמלח את הפירות אסור לו לאכול אותם משום איסור טבל.

אבל

בחוצה לארץ,

שפירותיה מחוייבים להתעשר רק מדרבנן,

לא קבעה ספיתא,

לא החמירו בה חכמים לחייב במעשר מחמת מליחת הפירות, ולכן, מותר שם לפועל למלוח ולאכול ללא הפרשת מעשרות.

ועל דינו של אביי, האומר שמליחת הפירות בארץ מחייבת לעשרם, ובחוץ לארץ לא,

אמר

הקשה

רבא: מי איכא מידי

[היכן מצינו],

דבארץ,

שפירותיה חייבים להתעשר מדין תורה,

קבעא ספיתא,

מליחת הפירות קובעת חיוב לעשר

מדאורייתא. ובחוצה לארץ,

במקומות שפירותיה חייבים להתעשר רק מדרבנן [במקומות הסמוכים לארץ ישראל]

לא קבעא ספיתא

לחייב לעשר,

ומותר לכתחילה

לאכול מן הפירות אף לאחר שמלחם ללא מעשר!?

והרי את הדינים שהם מדרבנן, תקנום חכמים כעין דאורייתא. ואם בדאורייתא המליחה קובעת, גם בדרבנן היא תקבע.

בין הדברים הקובעים למעשר, יש שני אופנים של קביעות למעשר, מקח ומלח, אשר יש דמיון ביניהם.

אם נעשה בפירות אחד משניהם, חייבים הם במעשר.

ושניהם אינם קובעים למעשר אלא אם כן נעשה הדבר בקיבוץ של פירות [שהוא לכל הפחות שני פירות], ולא בפרי יחיד.

מקח

פועל האוכל מדין תורה, אין חייב לעשר.

פועל האוכל מחמת תנאי שהתנה עם בעל הבית, דינו כלוקח, וחל על הפירות שהוא אוכל קביעות מקח, וחייב לעשרם.

ומשום כך, פועל האוכל מדין תורה, יכול ללקוט בבת אחת שני פירות, ולאכול.

אבל פועל האוכל בתנאי שהתנה עם בעל הבית, אם ילקוט שני פירות כאחת, יחול בהם קביעות המקח, ויהיה חייב לעשר. ולכן, אין לו ללקוט ולאכול אלא אחת אחת.

מלח

פועל האוכל מחמת תנאי, שאינו אוכל אלא אחת אחת, יכול גם למלוח.

אבל פועל האוכל מדין תורה, שמותר לו ללקט ולאכול גם שתים יחד, הרי אם ימלחם, המליחה תקבעם למעשר, כי בשתים המליחה קובעת.

ולכן, אם ברצונו למלוח, ילקוט ויאכל רק אחת אחת.

אלא, אמר רבא: בין בארץ בין בחוצה לארץ

:

לגבי מלח:

חדא,

הנוטל פרי אחד בלבד ומולחו,

לא קבעא ספיתא

[המליחה] לחייב במעשר.

תרתי,

הנוטל שני פירות, ומולחם,

קבעא ספיתא.

מליחתו קובעת בפירות גמר מלאכה, לחייבם במעשר.

ואילו לגבי פועל שאינו אוכל מדין תורה,

אם

קצץ

[התנה] עם בעל הבית לאכול בשכר מלאכתו, הרי

בין ספת,

שהספיג במלח,

ובין לא ספת

שלא הספיג במלח, רק אם ליקט מן האילן

אחת אחת, אוכל.

אבל אם ליקט

שתים שתים

בבת אחת,

לא יאכל.

שהאוכל מחמת התנאה מיוחדת ולא מדין התורה, הרי הוא קונה את הפירות בשכר מלאכתו, והקונה פירות טבל חייב לעשר, כי בשעת חלות המקח נקבעו הפירות למעשר.

ואם

לא קצץ

[לא התנה] הפועל לאכול, ואכילתו היא מדין תורה, שזיכתה לפועל לאכול,

ולא ספת

[ולא סיפג במלח],

אוכל

אפילו במלקט מהאילן,

שתים שתים,

בבת אחת, לפי שאינו כקונה פירות שאסור לו לאכול בלי לעשר.

אבל, אם פועל האוכל מדין שזיכתה לו תורה,

ספת

סיפג במלח, אם סיפג רק

אחת אחת

בנפרד,

אוכל.

שאין מליחת פרי יחיד קובעת בו חיוב מעשר.

אבל אם מלח

שתים שתים

בבת אחת,

לא יאכל,

כיון שמליחת הפירות כשהם שנים יחד, קובעת בהם חיוב להתעשר קודם לאכילה.

ולפועל האוכל בזכות שזיכתה לו תורה, שבאפשרותו לאכול גם שנים יחד אסרה הברייתא למלוח, שהמליחה קובעת לאסור את הפירות באיסור טבל.

ואף על גב שנטל רשות מבעל הבית

לאכול עם מלח, אף שבזה הוא אוכל הרבה מהרגיל, אף על פי כן אסור לו למלוח שתים יחד, מפני

דאיטביל להו למעשר,

ואסורים באיסור טבל,

וקבעא ספיתא,

שהמליחה קובעת את הפירות בחיוב מעשר.

ומקשה הגמרא:

ותרתי,

מה ששנינו דוקא בשני פירות יחד

דקבעא ספיתא,

שקובעת המליחה בהם גמר מלאכה לחייב במעשר,

מנא לן

שכל קביעות גמר מלאכה איננה בפחות משני פירות?

אמר רב מתנא: דאמר קרא

[מיכה ד]

"כי קבצם כעמיר גורנה".

גורן, שהוא גמר מלאכה, נעשה על ידי קיבוץ. והוא הדין למליחה, העושה גמר מלאכה בפירות, שאיננה חשובה כגמר מלאכה אלא אם כן נעשית בקיבוץ של פירות, שהוא לכל הפחות שני פירות.

תנו רבנן: פרות המרכסות,

הדשות

בתבואה

בפעם השניה [כי לאחר שהיו דשים את התבואה פעם אחת, והיו מפרידים את גרעיני התבואה מן הקשים, היו שורים את גרעיני התבואה במים, ומיבשים אותם בתנור, ודשים את הגרעינים פעם נוספת, כדי להסיר את קליפתם].