בבא מציעא 78a — התלמוד בעברית

אמר ליה: תתרגם שמעתיך

שקונה, דוקא

במוכר שדהו

מפני רעתה,

ומוכיחים הדברים שחפץ למוכרה אף אם לא יקבל מעותיו מיד, שהרי לא מכרה מחמת שהיה דחוק במעות.

ועתה הגמרא דנה, באלו מקרים מעשיו מוכיחים שאכן דחוק הוא, ובאלו מקרים הוא מסכים למוכרה אפילו שלא נתן לו מעותיו מיד.

פשיטא,

אם

בעי לזבוני

שדה קטנה המוערכת

במאה

זוז,

ולא אשכח

קונה לשדהו,

וזבין

שדה גדולה המוערכת

במאתיים

זוז, ונתן לו מאה, ונשאר חייב לו עוד מאה,

וקא עייל ונפיק אזוזי,

ודאי

לא קני.

שהרי על כרחו מכר שדה זו, מחמת שלא מצא קונה לשדה הקטנה יותר, ויכול לומר שרוצה את מעותיו בכדי לקנות לכל הפחות שדה אחרת קטנה במקומה.

אלא, אי בעי לזבוני

שדה המוערכת

במאה

זוז,

ולא אשכח

קונה לשדהו,

ואי טרח הוה משכח, ולא טרח, וזבין

שדה גדולה המוערכת

במאתים, וקא עייל

המוכר

ונפיק אזוזי, מאי?

האם הוא

כמוכר שדהו מפני רעתה, דמי,

משום שאומדים אנו את דעתו שאם היה חפץ להותיר שדה זו ברשותו היה טורח ומוצא קונה לשדהו הקטנה. ואם לא טרח, ודאי חפץ הוא למוכרה אף בלא שהיה זקוק למעות,

או לא?

ומסקינן:

תיקו.

שנינו במשנה:

שכר את החמר ואת הקדר וכו' שוכר עליהן או מטען

:

והוינן בה:

עד כמה מעות שוכרו עליהן,

ועליהם לשלם שכרם?

אמר רב נחמן: עד כדי שכרן

שקצב עמהן בתחילה.

ומקשה הגמרא:

איתיביה רבא לרב נחמן

ממה ששנינו: שוכר עליהן

עד ארבעים וחמישים זוז

, והוא סכום גדול בהרבה משכרן?

אמר ליה: כי תניא ההיא,

ששוכר עליהן עד ארבעים וחמישים זוז

, כגון שבאתה חבילה,

כלי אומנותן,

לידו

, ומהם הוא רשאי לגבות את שכר הפועלים האחרונים עד ארבעים וחמישים זוז.

מתניתין:

החלק הראשון של משנתנו עוסק בשוכר בהמה אשר מפיר את תנאי השכירות שלו:

השוכר

מחבירו

את החמור,

אם שכרו על מנת

להוליכו בהר

, כלומר בראש ההר, ושינה מתנאי השכירות,

והוליכו בבקעה

, שהוא מקום נמוך ומוקף הרים, או להיפך, ששכרו על מנת להוליכו

בבקעה והוליכו בהר, אפילו

אם

זו

[הדרך שבהר] אורכה

עשר מילין, וזו

[הדרך שבבקעה] אורכה

עשר מילין

, ואפילו אם הדרך שבראש ההר חלקה וישרה כמו אותה שבבקעה,

ומתה

החמור

, חייב

השוכר לשלם למשכיר את שווי הנזק שנגרם לחמור.

וממשיכה המשנה:

השוכר את החמור

על מנת

להוליכה בהר

, ושינה מתנאי השכירות,

והוליכה בבקעה

, אזי,

אם

החמור

החליקה

וניזוקה, השוכר

פטור

מלשלם את הנזק, לפי שלא פשע בשמירתה. והטעם, שאם היה מוליכה בהר, הסבירות שהבהמה תחליק היתה רבה יותר, שהרי ההר חד ומשופע לצדיו.

ואם

הבהמה

הוחמה,

ניזוקה מחמת החום וההבל, השוכר נחשב פושע בשמירת החמור, כי אפשר שאם היה מוליכה בהר היא לא הייתה מתחממת, שהרי אוויר ההר קר מאוויר הבקעה, ולכן הוא

חייב

לשלם את הנזק.

ואם שכר את החמור על מנת

להוליכה בבקעה

, ושינה מתנאי השכירות,

והוליכה בהר

, אזי להיפך,

אם החליקה חייב.

משום שפשע בשמירתה, לפי שהסיכוי להחליק בהר, שהוא חד ומשופע, רב יותר מאשר בבקעה.

ואם הוחמה, פטור.

שהרי אם היה מוליכה בבקעה, האפשרות שהבהמה תתחמם היתה רבה יותר, ולכן אין הוא נחשב פושע בשמירתה.

אלא, ש

אם

החמור התחממה

מחמת המעלה

, דהיינו מקושי העליה לראש ההר,

חייב

השוכר, לפי שהעלאת החמור להר, היא שגרמה להתחממות החמור.

החלק הבא של המשנה עוסק בחמור שניזוק בתוך זמן השכירות, אימתי חייב המשכיר להעמיד לשוכר חמור אחר:

השוכר את החמור

לזמן מסויים

, והבריקה

התעוורה,

או שנעשית אנגריא,

שנלקחה לעבודת המלך, והשוכר תובע מהמשכיר להעמיד לו חמור אחרת, במקומה, למשך הזמן שנותר עד תום תקופת השכירות,

אומר לו

המשכיר לשוכר:

הרי שלך לפניך!

טול את החמור [שעדיין ראויה למלאכה] כפי שהיא, כי כשם שמזלי הרע גרם לי להפסיד, כך גם מזלך הרע הוא שגרם לך להפסיד, ואין אני חייב להעמיד לך חמור אחרת.

אבל אם החמור

מתה או נשברה

רגלה, ואינה ראויה עוד למלאכה כלל, שנמצא השוכר מפסיד את כל דמי השכירות,

חייב

המשכיר

להעמיד

[

לו

]

חמור

, דהיינו, למכור את עור החמור ואת נבלתו [להאכילה לכלבים], ולהוסיף כסף, ולקנות חמור עבור השוכר, או ישכור עבורו חמור, למשך הזמן שעד תום תקופת השכירות.

גמרא:

מקשה הגמרא:

מאי שנא רישא, דלא קא מפליג,

שאינה מחלקת בין המקרים, אם החליקה החמור או שהוחמה [בהר ובבקעה],

ומאי שנא סיפא,

סוף המשנה,

דקא מפליג

שמחלקת בין אם החליקה לבין אם הוחמה.

כלומר, הרי מתחילת דברי המשנה נראה שאין חילוק בין אם החליקה לבין אם הוחמה, ומשמע שבשני המקרים השוכר חייב. ואילו בהמשך המשנה מבואר שיש חילוקים בדבר. ויש להבין מה ההבדל ביניהם.

ומביאה הגמרא ארבעה הסברים לדברי המשנה ברישא.

ההסבר הראשון:

אמרי דבי רבי ינאי, רישא

עוסקת בבהמה שלא החליקה ולא הוחמה, אלא שהמשכיר יכול לטעון ולומר,

שמתה

הבהמה

מחמת

ששהתה ב

אויר

שאינה מורגלת בו. ולכן, אם שכר את הבהמה על מנת להוליכה בבקעה, והוליכה בהר ומתה, חייב.

דאמרינן: אוירא דהר קטלה!

אנו אומרים שאויר ההר גרם למותה, ונמצא שפשע בשמירתה.

וכן אם שכר את הבהמה על מנת להוליכה בהר, והוליכה בבקעה ומתה, חייב. היות

ואמרינן: אוירא דבקעה קטלה,

אויר הבקעה הוא זה גרם למותה, ונמצא שפשע בשמירתה. לכן, השוכר חייב בשני המקרים שבראש משנתנו.

ומביאה הגמרא הסבר נוסף:

רבי יוסי בר חנינא אמר

: המקרה שבו עוסקת הרישא של המשנה הוא ב

כגון שמתה

הבהמה

מחמת אובצנא,

העייפות והמאמץ מסחיבת המשא.

וגם לפי הסבר זה, הבהמה לא החליקה ולא הוחמה, אלא מתה משום שהתאמצה יותר מכפי כוחה, ולכן, אם שכרה על מנת להוליכה בבקעה, ושינה והוליכה בהר, יכול המשכיר לטעון כי בגלל השינוי היא מתה, מכיוון שהתאמצה לעלות לראש ההר, ולא נותר בה עוד די כוח לעבודת הסחיבה, וזה גרם למותה.

ואם שכרה על מנת להוליכה בהר, ושינה והוליכה בבקעה, יכול המשכיר לטעון כי בגלל השינוי מתה, מכיוון שאין די אויר בבקעה, לא היה לה כוח לעבודת הסחיבה [אפילו שלא הוחמה, כי אם הייתה בהר, היה האוויר שם נותן בה כוח]. והואיל ומחמת פשיעת השוכר [ששינה] מתה, יש לחייבו בשני המקרים שבראש משנתנו.

ההסבר השלישי:

רבה אמר

: המקרה שבו עסקינן בתחילת המשנה, הוא

כגון שהכישה נחש

, ומתה. [גם לפי הסבר זה הבהמה לא החליקה ולא הוחמה].

לפי רבה, טענת המשכיר היא, אם השוכר לא היה משנה, ומוליכה רק במקום שעליו סוכם ביניהם, לא הייתה הבהמה מוכשת, ומשום ששינה והוליכה למקום אחר [שבו היה נחש], הוכשה ומתה. לפיכך יש לחייב את השוכר בשני המקרים שבראש משנתנו.

ההסבר האחרון:

רבי חייא בר אבא אמר

בשם

רבי יוחנן: הא מני?

[הרישא של המשנה] בשיטת מי היא אמורה? בשיטת

רבי מאיר היא, דאמר

: