בבא מציעא 74b — התלמוד בעברית

אמר

מתרץ

רבא

:

ימות הגשמים איכא בינייהו.

ושלש מחלוקות בדבר:

א

תנא קמא סובר: שפוסק עמו על הזבל כל ימות השנה, בין בימות החמה ובין בימות הגשמים, אף על פי שאין לו למוכר זבל, מפני שהוא מצוי תמיד [וחשוב "יש לו"].

ב

רבי יוסי חולק על תנא קמא וסובר: שאינו רשאי לפסוק בין בימות החמה ובין בימות הגשמים אלא אם כן היתה לו למוכר זבל [צבור] באשפה [מקום שצוברין בו את הזבל].

ג

חכמים מתירים בימות החמה, שכולם יש להם זבל, שכבר נרקב ונישוף [משתפשף ברגלי אדם הדורסים עליו] בימות הגשמים ונעשה זבל, ואפילו אין לו, יש לאחרים. אבל בימות הגשמים אינו פוסק, הואיל ואינו נישוף עדיין, חשוב כ"אין לו"

שנינו במשנה:

ופוסק עמו כשער הגבוה

:

ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא

[תכשיטי הבנות]

דבי חמוה,

כלומר: אדם שמינהו חמיו שליח, לפסוק ולקנות תכשיטין, [וכבר יצא השער], ונתן השליח המעות למוכר כדי שיתן לו לכשיטין לזמן פלוני.

לסוף

כשהגיע הזמן שצריך המוכר ליתן לו התכשיטין

זל נדוניא

הוזלו התכשיטין [משער שיצא], ורוצה השליח לחזור בו, משום שאין חמיו רוצה לקנותם כשער שיצא, אלא כשער הזול.

אתו

באו, השליח וחמיו והמוכר לדין

לקמיה דרב פפא,

אמר ליה

רב פפא לשליח:

אי פסקת עמו

עם המוכר

כשער הגבוה

כלומר: שנינו במשנה "ופוסק עמו כשער הגבוה" [היינו שער הזול], שמותר לפסוק [אם יצא השער] שאם יוזל יותר משער שיצא, יתן לו כשער הזול, ולכן אמר לו רב פפא אם פסקת במפורש עם המוכר "כשער הגבוה",

שקיל כהשתא

טול הנדוניא מהמוכר כשער של עכשיו שהוא שער הזול, שהרי כך פסקת עמו,

ואי לא

ואם לא פסקת עמו במפורש על שער הגבוה,

שקיל כי מעיקרא

טול הנדוניא מהמוכר כשער הקודם, לפני שהוזל.

אמרו ליה

הקשו לו

רבנן

בני הישיבה

לרב פפא

[על מה שאמר רב פפא]

"ואי לא פסק שקיל כמעיקרא"

: וסברו בני הישיבה שכונת רב פפא שנוטל השליח כשער הקודם, ואינו יכול לחזור בו ולכן הקשו - הרי לא משך השליח את הנדוניא, אלא

מעות נינהו

מעות נתן למוכר,

ומעות לא קנו

וכסף בלא משיכה אינו קונה במטלטלין, ואם כן יכול השליח לחזור בו.

אמר להו

ענה לבם רב פפא:

אנא נמי

אף אני סובר כמותכם, ואין המקח קנוי, אלא

לקבולי מי שפרע קא אמינא

וכל דברי היו רק לענין שהחוזר זו מקבל עליו קללת מי שפרע. ואפרש את דברי:

אי פסק

השליח במפורש עם המוכר

כשער הגבוה, והמוכר קא הדר ביה

וחוזר בו המוכר מהתנאי, ואינו רוצה ליתן כשער הזול,

מקבל עליה מוכר

קללת

מי שפרע.

אמר

הקשה

ליה רבינא לרב פפא,

על מה שאמר רב פפא שאם לא פסק השליח במפורש עם המוכר על "שער הגבוה", יכול הלוקח לחזור בו ולקבל קללת מי שפרע, ומסתמך על המשנה שרק אם התנה השליח במפורש על "שער הגבוה" צריך המוכר ליתן "כשער הגבוה",

ועל זה הקשה רבינא:

וממאי

מנין לך שהמשנה שהצריכה לפסוק במפורש על "שער הגבוה",

דרבנן

[לעיל מד א, מז ב]

היא, דפליגי עליה דרבי שמעון, דאמרי

רבנן:

מעות לא קנו,

שהנותן מעות לקנות מקח, ולא משך, לא קנה, ויכולים הלוקח והמוכר לחזור בהם, ומקבל עליו החוזר קללת מי שפרע,

ואפילו הכי

סוברת משנתנו שאם הוזל השער בינתיים, דוקא

אי פסק

הלוקח עם המוכר במפורש

כשער הגבוה, שקיל

נוטל הלוקח

כדהשתא

כשער הזול, אבל

אי לא פסק

הלוקח עם המוכר במפורש עם המוכר "כשער הגבוה",

שקיל

נוטל הלוקח,

כדמעיקרא,

כשער הקודם, או יקבל מי שפרע,

דלמא,

הרי אפשר לומר, שמשנתנו רק אליבא ד

רבי שמעון היא, דאמר: מעות קונות,

שהנותן מעות לקנות מקח, ולא משך, קנה, ואין הלוקח יכול לחזור בו אפילו יקבל עליו מי שפרע, ורק המוכר יכול לחזור בו ויקבל מי שפרע

ולכן אף במשנתנו, שמדובר שנתן מעות על מנת לקבל לאחר זמן, ובינתיים הוזל השער, דוקא

כי פסק

אם פסק הלוקח עם המוכר במפורש

כשער הגבוה, שקיל

נוטל הלוקח

כי השתא

כשער הזול, שהרי פסק כן במפורש, אבל

אי לא פסק

הלוקח במפורש "כשער הגבוה",

שקיל

נוטל הלוקח

כמעיקרא

כשער הקודם.

משום דקני להו זוזי.

הואיל ומעותיו קנו לו, אינו יכול [הלוקח] יכול לחזור בו אפילו יקבל מי שפרע.

אבל לרבנן,

יש מקום לחלק ולומר, שכל מה שאמרו רבנן מעות לא קונות, והחוזר בו [בין הלוקח בין המוכר] מקבל מי שפרע, זה רק באופן שלא נתן הלוקח מעותיו על מנת לקבל לאחר זמן ולא נשתנה השער, אבל משנתנו, שמדובר בה שלא נתן המעות על מנת לקבל עכשיו, אלא על מנת לקבל המקח לאחר זמן, ובינתיים הוזל השער, יש לומר, כי

בין פסק

הלוקח במפורש עם המוכר "כשער הגבוה",

בין לא פסק

הלוקח אם המוכר כ"שער הגבוה",

שקיל,

נוטל הלוקח

כי השתא,

כשער הזול.

והטעם:

דדעתיה דאיניש אתרעא זילא.

כי הנותן מעות, סתם, על מנת לקבל המקח לאחר זמן, על "שער הגבוה" הוא פוסק [ליטול בזול, אם יוזל בינתיים]. ואפילו לא התנה כן במפורש. ולכן אם המוכר מסרב ליתן לו כשער הזול, יכול הלוקח לחזור בו, ואפילו מי שפרע אין עליו [כדעת רבי יהודה במשנה [עב ב ], ואם כן קשה על רב פפא, שאמר אם לא פסק במפורש כ"שער הגבוה" וחזר בו הלוקח, מקבל הלוקח מי שפרע.

אמר ליה,

תירץ רב פפא את קושית רבינא:

אימור דאמר,

מתי מצינו שאמר

רבי שמעון

שקנה הלוקח במעותיו ואינו יכול לחזור בו, דוקא

בחד תרעא

בשער אחד, כגון שלא נשתנה השער, או אפילו שנשתנה אלא שפסק הלוקח על מנת לקבל המקח מיד, והמתין, ובתוך כך הוזל השער, כי היות ופסק על מנת לקבל מיד, ודאי הוא שלא פסק על דעת שיוזל השער, אלא על שער שיצא.

אבל

בתרי תרעא,

בשני שערים, כגון: שיצא השער ופסק הלוקח עם המוכר על מנת לקבל המקח לאחר זמן, ובינתיים הוזל השער, שזהו האופן שדיברה בו המשנה, לא מצינו שאמר רבי שמעון שמעות קונות ואינו יכול לחזור בו, אלא מודה הוא לרבנן שיכול הלוקח לחזור בו, ואין עליו אלא מי שפרע, ואם פסק במפורש "כשער הגבוה" אין עליו אפילו מי שפרע [ואם חזר בו המוכר יש עליו מי שפרע], נמצא שמשנתנו אליבא דכולי עלמא היא, בין רבי שמעון ובין רבנן [שהרי לא מצינו מחלוקת בין רבנן לרבי שמעון "בתרי תרעא"].

ומוסיף רב פפא לחזק את דבריו:

דאי לא תימא הכי,

שאם לא תאמר כן [כדברי] שמודה רבי שמעון "בתרי תרעי" שיכול הלוקח לחזור בו ואין עליו אלא מי שפרע, אלא תאמר [כדבריך] שגם ב"תרי תרעי" סובר רבי שמעון שקנה הלוקח במעותיו, ואינו יכול לחזור כלל, נמצא [לדבריך]

מי שפרע בלוקח, לרבי שמעון, לית ליה?!

כלומר: וכי אפשר לומר שלרבי שמעון אין אופן שבו יכול הלוקח לחזור בו ואין עליו אלא מי שפרע?!

וכי תימא

ואם תעמוד בסברתך ותאמר,

הכי נמי!

אי אפשר לומר כן:

והתניא

שהרי שנינו בברייתא [מח א] שרבי שמעון עצמו אמר:

מכל מקום, כך הלכה

[שמהתורה מעות קונות].

אבל אמרו חכמים מי שפרע

וכו'

ומפרש רב פפא:

מאי מכל מקום?

מהי כוונת רבי שמעון בברייתא שאמר "מכל מקום", שדברים אלו נראים שכוונתו לריבית,

לאו,

בהכרח, שכוונת רבי שמעון לומר

דלא שנא לוקח ולא שנא מוכר!

לרבות הלוקח, שדינו כמוכר [כי במוכר אין מחלוקת בין רבי שמעון לרבנן] שיכול לחזור בו, ויקבל עליו מי שפרע,

ואם כן, לכאורה נראים דברי רבי שמעון בברייתא שהם סותרים למה שאמר במשנה [מד א] שאין הלוקח יכול לחזור בו כלל, ואפילו אם יקבל עליו מי שפרע.

אלא

בהכרח,

כי קאמר רבי שמעון

במשנה, רק

בחד תרעא,

אבל

בתרי תרעי לא אמר

[ודבריו בברייתא יתפרשו בתרי תרעי].

ומוסיפה הגמרא להקשות על דברי רב פפא, שאמר, אם לא פסק השליח במפורש עם המוכר "כשער הגבוה", וחזר בו הלוקח, מקבל עליו הלוקח מי שפרע, -

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ותיפוק ליה דשליח שוייה!

כלומר, במעשה זה שעשאו חמיו שליח לפסוק ולקנות נדוניא, ונתן השליח מעות ולא פסק "כשער הגבוה", והוזלה הנדוניא, אין על החוזר בו מי שפרע.

כי על השליח אין קללת מי שפרע, שהרי הוא רוצה לעמוד בדיבורו, אלא שהמשלח [חמיו] מעכבו, וחוזר בו.

וגם על המשלח אין קללת מי שפרע - מפני שיכול לטעון כנגד השליח: רק לתקן שלחתיך, ולא לעוות, וכיון שהיית יכול לפסוק "כשער הגבוה", ולא פסקת כן, אין אתה שלוחי במקח זה.

ואם כן קשה על רב פפא, שאמר, הלוקח חוזר בו מקללת מי שפרע.

אמר ליה,

תירץ לו רב אשי לרב אחא [ליישב דברי רב פפא]:

בתגרא

בסוחר,

דזבין ומזבין

שקונה ומוכר, כלומר, לא נעשה החתן שליח של חמיו , אלא חמיו פסק לקנות מחתנו, וחתנו, שהוא סוחר, פסק עם אחרים [כדי למכור לחמיו], ובזה [החתן] משתכר.

מתניתין:

אף על פי שאסור להלוות סאה בסאה, אם לא יצא השער,

מלוה אדם את אריסיו

מותר לבעל שדה להלוות לאריסיו

חטין, בחטין.

על מנת שיחזירו לו חטין [אפילו אם יתייקרו].

לזרע, אבל לא לאכול.

הלואה זו מותרת רק במלוה לאריס לצורך זריעת השדה, אבל אסור להלוותו חטין לאכול [על מנת שיחזיר לו חטין].

והוצרך התנא לשנות משנה זו, משום

שהיה רבן גמליאל

מחמיר בדבר, והיה

מלוה את אריסיו חטין בחטין לזרע, ביוקר,

אם בשעת הלואה חטין ביוקר, כגון שעמדה סאה בשני סלעים, והלוה להם סאה,

והוזלו

החטין בשעת פרעון ועמדה סאה בסלע.

או בזול

אם בשעת הלואה חטין בזול, כגון: שעמדה סאה בסלע והלוה להם סאה,

והוקרו

חטין

בשעת פרעון ועמדה סאה בשני סלעים,

נוטל

רבן גמליאל

מהן

מאריסיו

כשער הזול.

כלומר: [באופן א'] כשהוזלו החטין, נטל מהן רק סאה כשער הזול של שעת פרעון [אע"פ שבשעה שהלוה להן עמדה סאה בשני סלעים, ובשני סלעים אפשר לקנות עכשיו שתי סאין].

[ובאופן ב'] שהוקרו החטין, נטל מהן רק חצי סאה כשער הזול של שעת הלואה, שעמדה סאה בסלע, וחישב להן כאילו הלוה להן רק סלע [ולא סאה], ועכשיו, שהוקרו חטין, אפשר לקנות בסלע רק חצי סאה בלבד.

ומשמיעה המשנה:

ולא

עשה רבן גמליאל

מפני שהלכה כן, אלא שרצה להחמיר על עצמו.

גמרא:

תנו רבנן

: שנינו בברייתא.

מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע. במה דברים אמורים

שמותר לבעל השדה להלוות לאריסיו חטים לזרע,

שלא ירד

עדיין האריס לשדה לעובדה, בשום עבודה.

אבל

אם כבר

ירד

האריס לשדה לעובדה,

אסור

לבעל השדה להלוותו אפילו לזרע.

שואלת הגמרא:

מאי שנא,

מה טעמו של ההבדל, ש

תנא דידן

[במשנתנו]

דלא קא מפליג,

שאינו מחלק ומתיר להלוותו,

בין ירד ובין לא ירד, ומאי שנא

[ומדוע]

תנא ברא

[בברייתא]

דקא מפליג,

שהוא כן מחלק

בין ירד

האריס לשדה לעובדה, שאז מותר להלוותו,

ובין לא ירד

[שאסור].

אמר רבא: רב אידי אסברה

[הסביר]

ניהלי

[לי] את ההבדל בין משנתנו לבין הברייתא:

באתרא

[במקומו]

דתנא דידן

נהגו ש

אריסא יהיב

נותן

ביזרא

הזרע [כדי לזרוע את השדה], ולכן לא חילקה המשנה, ומותר

בין ירד ובין לא ירד,

והטעם:

כמה

כל זמן

דלא יהיב

[האריס]

ביזרא, מצי מסליק ליה.

אפילו "ירד" האריס וחרש, יכול בעל השדה לסלקו, משום שאין לאריס זרע לזרוע, ומנהג המקום שהאריס נותן הזרע, ולכן כשנתן לו בעל השדה חיטין לזרע, אין זו הלואה [שאסורה משום שמא יתייקרו החטין], אלא תנאי בחלוקת התבואה בין בעל השדה לאריס,

ולכן,

כי קא נחית,

כשיורד האריס עכשיו לזרוע,

לבציר

[לפחות]

מהכי קא נחית,

כלומר: הרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו, על מנת שיטול פחות משאר אריסין, כשיעור הזרע שנתן לו בעל השדה, ובעל השדה נוטל בנוסף לחלקו, גם את הזרע שנתן לאריס.

באתרא

[במקומו]

דתנא ברא

נהגו, כי

מרי ארעא,

בעל השדה, הוא זה ש

יהיב ביזרא,

ובעל שדה זו שהיתה קרקע שלו יפה, שינה ממנהג העיר, והתנה עם האריס שהוא יתן את הזרע, ולכן מחלק תנא ברא:

אי לא ירד

עדיין, והתנה עמו כן, מותר, משום

דמצי מסליק ליה,

שיכול בעל השדה לסלקו [אם אין לאריס זרע], אם כן

כי קא נחית

[האריס],

לבציר מהכי קא נחית

[על דעת כן ירד] ואין זה הלואה אלא תנאי.

אבל

אי ירד

האריס על דעת מנהג המקום שבעל השדה נותן הזרע, ואחר כך התנה עמו כן, ונתרצה האריס [משום שנתן בעל השדה וכד'],

דלא מצי מסליק,

שלאחר שירד שוב אין בעל השדה יכול עכשיו לסלקו, הרי זו הלואת סאה בסאה,

ואסור.

תנו רבנן: אומר אדם לחבירו

: