בבא מציעא 69a — התלמוד בעברית

אי

רצה רב עיליש לקבל על עצמו בעסקא זו

פלגא בהפסד,

ויהיה נחשב החצי אצלו במלוה שהרי קיבל אחריות על חצי, יקבל בשכרו

תרי תלתי באגר,

והשישית ברווח, שהיא נוספת על ההלואה, היא שכרו על התעסקותו בחצי הפקדון של חבירו.

אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא

זו של רבא שאמר במעשה עם בני רב עיליש, שמפרשים השטר או שהמתעסק יקבל לעצמו יותר ברווחים, או שישא המתעסק בפחות אחריות בשכר התעסקותו,

קמיה דרב זביד מנהרדעא, ואמר לי

שאין לפרש במעשה זה שרב עיליש היתה כוונתו להתנות על כזה שכר.

אלא,

דלמא, רב עיליש

-

טובל עמו בציר הוה,

והיה שכרו מנותן העסקה בטבילה זו שטובל פתו.

ואמר רב נחמן, הלכה כרבי יהודה,

שטבילת ציר מספיקה להחשב שכר על עבודת המתעסק.

אמר ליה

רב כהנא:

לאו הלכתא

כרבי יהודה

אתמר.

אלא,

כולם התכוונו לאותה

שיטה איתמר.

הכי נמי מסתברא

שאין כוונת הגמרא שהלכה כרבי יהודה, אלא שרבי יהודה ורבי יוסי ברבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל, כולם בדרך אחת הלכו.

דאי לא תימא הכי, למה ליה למיחשב ולמימר: הלכה, הלכה,

שהלכה גם כרבי יהודה וגם כרבי יוסי ברבי יהודה וגם כרשב"ג,

לימא הלכה כרבי יהודה, דמיקל מכולהו,

ומתיר בשכר של טבילת ציר, וכל שכן שמספיק שכר של מריטת הצמר או גללים, ולא היו צריכים לומר שהלכה כשלשתם.

ואם בכל זאת נאמר הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה והלכה כרשב"ג, כוונת הגמרא היא לומר, שכולם לשיטה אחת נתכוונו.

אמר רב

: אם אמר נותן העסקה למתעסק, אנו נחלוק בהפסד וכן בשכר שהבהמה תשביח עד שליש מדמיה, ו

מותר שליש

בשכרך,

ובחלק שתשביח הבהמה יותר משליש דמיה תקבל לעצמך, ונמצא ששכרו במה שאינו חולק עם הנותן, בשבח היותר משליש שהשביחה הבהמה .

הרי זה מותר,

ואין לחוש לאיסור ריבית.

ואף על פי שפעמים שלא תשביח הבהמה יותר משליש ולא ישתכר כלום, מכל מקום כיון שאם תשביח יותר משליש יקבל לעצמו השבח, הרי זה מותר .

ושמואל אמר

: לא יתכן לומר כך, כי אם

לא מצא

המתעסק

מותר שליש,

אלא השביחה הבהמה רק עד שליש, יוצא שהוא

ילך לביתו ריקן,

ונמצא שלא השתכר כלום, ומה שעסק בחלק הנותן חנם, מחמת שהלוהו החצי, ויש כאן משום איסור ריבית.

אלא, אמר שמואל

:

קוצץ לו דינר

בשכרו, כדי שיהיה למתעסק שכר בין ירויח ובין כשלא ירויח .

ומקשינן:

ו

כי

סבר רב

ש

אין קוצצין לו דינר,

אלא מספיק שיקבל שכר אשר יהיה תלוי על הספק אם ירויח.

והאמר רב,

אם נתן אדם עגל לחברו לפטמו, ויחלקו בשכרו בשוה, יטול המתעסק בשכרו

ריש עגלא, לפטומא.

שיטול המתעסק בפיטום את ראש העגל בשכר טרחתו [מלבד מחצית הרווח].

מאי לאו,

מדובר באופן

דאמר ליה

הנותן למתעסק,

מותר שליש בשכרך,

וכיון שלא ברור שיגיע לו שכר, לכן צריך ליתן לו את ראש העגל כולו בשכרו, על הצד שהבהמה לא תשביח יותר משליש, כדי שיהיה לו שכר ודאי. ומוכח שסבר רב שצריך לקצוץ לו דינר.

ומתרצינן:

לא

באופן כזה אמר רב.

אלא באופן

דקאמר ליה

הנותן למפטם: יש לך ברירה לבחור בין שני סוגי תשלום עבור טרחתך:

אי

או שיהיה שכרך "

מותר שליש".

ובאופן זה לא ברור שיהיה לך שכר.

אי

או שיהיה שכרך "

ריש עגלא לפטומא".

ובזה שכרך ברור וקצוב, שגם אם לא תשביח הבהמה שליש, תקבל בכל ענין את ראש העגלן.

נמצא, שלרב אין צריך ליתן למתעסק שכר ודאי, אלא מספיק ליתן לו אפילו ספק שכר כדי להמנע מאיסור ריבית.

איבעית אימא,

לעולם יש לשלם למתעסק שכר ודאי, וזהו מה שאמר רב שצריך ליתן ראש העגל בשכר הפיטום.

ו

כי קאמר רב

שאפילו שכר מסופק, של

מותר שליש בשכרך, מותר, הוא כגון דאית ליה בהמה

למתעסק, שיש לו לטרוח בבהמותיו גם בלי עסקה זו , ובשביל בהמה נוספת אין כאן עוד טורח.

דאמרי אינשי: גביל לתורא,

בטורח שמגבל שעורים לפני שור אחד,

גביל לתורי,

יכול לגבל בלי תוספת טורח עבור שני שוורים.

רבי אלעזר מהגרוניא זבין

קנה

בהמה,

ולא רצה לטרוח בה בעצמו, אלא ליתנה לאדם אחר שיטרח בה בתורת עסקה.

ויהיב ליה לאריסיה

נתנו לאריסו בעסקא, שהוא יפטמו ויחלקו שניהם בשבח.

מפטים ליה,

פיטמו האריס,

ויהיב ליה רישיה באגריה,

את ראש הבהמה כולו נתן לאריס, בשכר שטרח בחלק הפקדון של רבי אלעזר.

ו

כמו כן

יהיב

נתן רבי אלעזר,

פלגא רווחא

לאריס, כיון שחצי הבהמה בתורת מלוה היא אצלו, והריוח מגיע לו כאילו היתה הבהמה של האריס.

רצתה אשתו של האריס שירויח יותר,

אמרה ליה דביתהו,

אשתו של האריס, לבעלה:

אי משתתפת בהדיה,

אם היית משתתף עם רבי אלעזר בקניית הבהמה, וחצי הבהמה היתה שלך, בבעלות גמורה כשותף, ולא בתורת מלוה,

יהיב לך

רבי אלעזר

נמי אליתא,

את כל האליה, בחלקך .

אזל

האריס,

זבין בהדיה,

קנה עם רבי אלעזר בהמה אחרת בשותפות גמורה. והיה האריס טורח בחלקו ובחלק רבי אלעזר. וכשבאו לחלוק ברווחים,

פליג ליה

רבי אלעזר

מאליתא,

כמו שחלקו את כל הבהמה.

אמר ליה

רבי אלעזר:

תא נפלגיה לרישא,

ותקח את חלקך המגיע לך, שהוא חצי הראש.

אמר ליה

האריס:

השתא, כמעיקרא נמי לא!

נמצא שעתה, כאשר נעשיתי שותף בבהמה, נעשה שכרי גרוע ממה שהיה לי בעבר, כשהייתי מקבל עיסקא גרידא.

אמר ליה

רבי אלעזר, אמת הדבר שאיני צריך לשלם לך עכשיו שכר אפילו כבתחילה.

כי

עד האידנא, זוזי

של חלק הפקדון,

דידי הוו,

ואתה טרחת במעות שלי.

אי לא הוה יהיבנא לך טפי פורתא

על חלק הרווחים שמגיע לך מכח המלוה שלך, היה נראה שאתה טורח בחלק הפקדון שלי בשכר מה שהלויתי לך, ואסור, משום

מיחזי כריבית.

אבל

השתא,

שהשתתפת אתי בקנית הבהמה, אין כאן שום מלוה, ואין לחוש לריבית, אלא

שותפי אנן.

מאי קאמרת, טרחנא טפי פורתא,

ומגיע לך שכר במה שאתה טורח בחצי שלך להכניס ולהוציא יחד עם החצי שלך, וכדין כל פועל, איני צריך לשלם לך מעט שכר זה, כיון שאתה אריס שלי בשדותי.

וכמו ש

אמרי אינשי: סתם אריסא, למרי ארעא קמשעבד נפשיה לאתויי ליה רעיא,

וכמו שסתם אריס מביא מרעה לצאן חינם, כך פה שכר מועט על תוספת הטרחה שלך בחלקי, איני צריך לשלם.

תנו רבנן

: אדם שקיבל מעות מחבירו להתעסק בהם, עד מתי מתקיימת העסקה ביניהם?

השם בהמה לחבירו,

שיעסוק בה ויהיו חצי הרווחים למתעסק, וגם חצי מהאחריות עליו,

עד מתי חייב לטפל בה,

ואינו יכול לומר לנותן איני רוצה להתעסק בה יותר .

סומכוס אומר: באתונות שמונה עשר חדש, בגודרות

שהם בהמה דקה וטיפולה מרובה יותר,

כ"ד חודש.

ואם בא

המתעסק

לחלוק בתוך זמנו,

כשעדיין לא עברו י"ח או כ"ד חודש,

חברו מעכב עליו

מלחלוק עד שיגיע הזמן.

אבל אינו דומה טיפולה של שנה זו

הראשונה

לטיפולה של שנה אחרת.

ומקשינן:

מאי "אבל" דקאמר!?

אדרבה זהו הטעם שמעכב בעל הבהמה על המתעסק מלחלוק. ומלשון "אבל", משמע שבאים לסייג את הדין הקודם.

ומתרצינן:

אלא,

טעם הדין שהמתעסק אינו יכול לבטל את העסקה קודם סיום זמנה,

לפי שאינו דומה טיפולה של שנה זו

הראשונה

לטיפולה של שנה אחרת.

וכיון שמנהג המדינה שהמקבלים מטפלים עד זמן זה, אינו יכול להפסיק קודם לכן.

תניא אידך,

שהנידון עד מתי מחוייב להתעסק לא מדובר על הבהמה עצמה שקיבל, אלא על הוולדות שנולדו ממנה, לפי ששנינו:

השם בהמה לחבירו

והולידה,

עד מתי חייב

המתעסק

לטפל בוולדות,

שהרי חצי הוולדות שייכים לנותן העסקה מרווחי חלק הפקדון, והמקבל אינו רוצה להתעסק בחצי זה שאינו מרויח ממנו כלום.

בדקה ל' יום ובגסה נ' יום,

כמו שמצאנו שהתורה הטילה על הישראל לטפל בבכור לפני שמוסרו לכהן, כך הוא הטיפול של ל' יום ונ' יום הוא חלק מהעסקה לפני שמוסר את הוולדות לבעלים.

רבי יוסי אומר: בדקה, ג' חודשים, מפני שטיפולה מרובה.

ודנה הגמרא:

מאי טיפולה מרובה?

מפני ששיניה דקות,

ואינה יודעת לאכול לבדה, וצריכה לאמה ולאדם שיטפל בה.

מכאן ואילך,

שעבר זמן זה שהיה צריך לטפל בוולדות עבור הנותן,

נוטל

המתעסק לעצמו בוולדות,

מחצה שלו,

שהרי החצי מגיע לו, שהרויח מחצי המלוה של העסקה,

וחצי מחצה בשל חבירו.

ועוד רבע מקבל המתעסק שהוא החצי מחלק חבירו, כיון שאנו רואים את חלק חבירו שהוא מתעסק בו מעבר לזמן העסקה הקודמת, כעסקה חדשה ויש לחלק את החצי של בעל הבית רבע למתעסק ורבע לבעל הבית .

רב מנשיא בר גדא

היה עוסק בבהמה בעיסקה, והולידה וולדות.

שקל,

נטל

מחצה שלו

ברווחים שהגיעו מהוולדות, כיון שחצי הבהמה היתה מלוה, מגיע למתעסק חצי הוולדות רווחי המלוה, ובנוסף לזה

וחצי מחצה בשל חבירו,

לקח עוד רבע מתוך החצי שהרויח הפקדון של בעל הבית, כיון שעכשיו עוסק בחצי זה של בעל הבית בתורת עיסקה, ומגיע רבע לו ורבע לחבירו.

אתא לקמיה דאביי

לברר אם נהג כדין,

אמר ליה

אביי:

מאן פלג לך!?

וכיון שחלקת בעצמך בלי שומה, ואולי היה מגיע לחלק חברך יותר, השומה בטלה , והעסקה של הבהמה הראשונה נמשכת, וממילא מגיע לו רק חצי מהוולדות, ומהרווחים של הוולדות כדין, העסקה של הבהמה .

ועוד

טעם למה לא מגיע לך ברווחים יותר מחצי, שהרי

מקום שנהגו לגדל הוא, ותנן, מקום שנהגו לגדל, יגדילו.

ועדיין לא הגיע כלל זמן החלוקה, שהרי מדין העסקה הקודמת, עדיין מחובתך לגדל את הוולדות.

מעשה ב

הנהו תרי כותאי,

כותים,

דעבוד עסקא

של שותפות

בהדי הדדי.

אזיל חד מינייהו,

רצה האחד מהם לסיים את השותפות ביניהם.

פליג זוזי,

חילק לשניים את מעות השותפות

בלא דעתיה דחבריה,

ונטל את מחצית המעות לעצמו.

אתו לקמיה דרב פפא,

שיפסוק להם, האם החלוקה בטלה, מאחר ונעשתה בלא דעת השותף, או שהיא קיימת.

אמר ליה

רב פפא למי שטען נגד החלוקה:

מאי נפקא מינה

לך במה שחלק שותפך לבדו? והרי

הכי אמר רב נחמן: זוזי, כמאן דפליגי דמו.

כיון שהמעות קיימות בעין, הרי הן כאילו הן חלוקות בין שניכם, כי אין צורך בשומה כדי לחלוק מעות [כמו בשאר חפצים], אךא כל אחד מהשותפים יכול ליטול את מעותיו, בלי צורך בשומה.

לשנה

אחרת, עשו ביניהם שוב עסק בשותפות, ו

זבון חמרא

קנו שניהם יין

בהדי הדדי,

בשותפות ביחד כדי למוכרו במחיר יקר.

קם אידך,

השני, שבשנה הקודמת טען אצל רב פפא נגד חלוקת השותפות שלא בשומה, ועתה הוא לא רצה עוד את השותפות ביין,

פליג ליה,

חלק את היין לשניים,

בלא דעתיה דחבריה.

אתו

שוב

לקמיה דרב פפא

לדין, כשהחולק את הכסף בשנה הקודמת טוען עתה נגד חלוקת היין שלא בשומה.

אמר ליה

רב פפא למי שחלק את היין לעצמו:

מאן פלג לך!?

מי הוא הבר סמכא שחלק לך את היין!? אולי לא היתה השומה שלך כראוי, והרי היא בטלה.

אמר ליה

אותו שותף שחלק עתה את היין, ובשנה החולפת טען נגד חלוקה שכזאת:

קא חזינא

רואה אני,

דבתר דידיה

קא אתי מר!

נוכח אני לדעת כי אתה פוסק תמיד לטובת זה שכנגדי. כיון שכבר פעמיים פסקת לטובתו, בשנה שעברה, כשהוא חלק המעות לבדו, פסקת שחלוקתו חלוקה, ואילו השנה, כשאני חלקתי את היין לבדי, פסקת שהדין עמו, וחלוקתי בטלה.