בבא מציעא 64b — התלמוד בעברית

ומקשינן:

אמר ליה רב שרביא לאביי

: איך מותר לסכם כך, והרי

האי קרוב לשכר

הוא, שהרי אם יתייקר ירויח הלוקח,

ורחוק להפסד,

שהרי אם יחמיץ היין, הלוקח אינו מפסיד, אלא מרחיק מעצמו את ההפסד.

וכיון שהלוקח אינו מקבל עליו את אחריות היין, נמצא שאין כאן מקח, אלא הלואה שנתן הלוקח למוכר. וקריבת השכר, שהלוקח מקבל יין ששוה יותר אם יתייקר , זהו בשכר ההלואה, ויש כאן ריבית,

ומתרצינן:

אמר ליה

אביי:

כיון דמקבל עליה

הלוקח

זולא,

יש כאן גם חלק מהאחריות על הלוקח, ובאופן כזה

קרוב לזה ולזה הוא,

ואין בזה איסור ריבית. כי דוקא בקרוב לשכר ורחוק להפסד נאמר לקמן [ע א] שרשע הוא, שאוכל ריבית.

המשנה הבאה עוסקת באיסור קבלת הנאה מלווה למלוה.

מתניתין:

המלוה את חברו, לא ידור

המלוה

בחצרו

של הלווה ב

חינם,

מפני שהסיבה שמסכים הלוה לתת לו לדור בחצרו חינם היא בגלל ההלואה, ואסור משום ריבית.

וכן

ולא ישכור

המלוה

ממנו

את חצרו

בפחות,

מפני

שמחמת ההלואה הפחית לו הלווה משכירות החצר ואסור

מפני שהוא ריבית.

גמרא:

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: " אף על פי שאמרו

[במס' ב"ק כא א, צז א]

הדר בחצר חברו שלא מדעתו,

באופן שבעל החצר ממילא לא עומד להשכירה, אבל האדם שבא לגור, מחפש לשכור חצר, ואם לא שהיה לו את החצר הזו, היה שוכר חצר אחרת, ונכנס לחצר חברו בלי שהודיעו, ואם כן הוא נהנה מחמת שצריך בית לדור בו, ובעל החצר לא חסר, שהרי בין כה וכה לא חשב להשכיר את חצרו, והדין כאשר זה נהנה וזה לא חסר ש

אינו צריך להעלות לו שכר,

ואין לבעל החצר זכות לתבוע את שכר החצר כיון שלא הפסידו. אבל במקרה ש

הלוהו ודר

המלוה

בחצרו,

אם הנכנס לחצר לגור נתן לבעל החצר הלואה, אסור למלוה להתגורר בחצר הלוה חינם, ו

צריך להעלות לו שכר.

ומקשינן:

מאי קא משמע לן? תנינא,

מה חידש רב יוסף? והלא משנתנו בפירוש אמרה, ש

המלוה את חברו לא ידור בחצרו חינם, ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא ריבית,

וא"כ כתוב מפורש שאסור לגור בחצר חברו בחינם, אם הלוהו?

ומתרצינן:

אי ממתניתין, הוה אמינא,

אילולי דינו של רב יוסף בר מניומי היה אפשר לומר, שהאיסור במשנה הוא,

הני מילי,

מדובר רק

בחצר דקימא לאגרא

שבעליה רוצים להשכירה ,

וגברא דעביד למיגר,

והנכנס לגור רוצה לשכור חצר [ובלי שהיה לו את החצר הזו היה שוכר חצר אחרת]. ואם דר בחצר בלא דעת הבעלים, נמצא שבעל החצר חסר - שמפסיד שהיה יכול להשכירה בשכר, והמתגורר נהנה - שלא צריך לשלם את שכר החצר, שהיה משלם בשביל חצר אחרת, וא"כ המתגורר נהנה, ובעל החצר חסר, ובאופן הזה חייב עפ"י דין להעלות לו שכר [כפי ששנינו למעלה]. וא"כ מרויח המלוה - המתגורר, ריוח מחמת הלואתו, שהרי מתגורר שם חינם, ובלי ההלואה היה מחויב לשלם, ולכן באופן הזה אסור.

אבל חצר דלא קימא לאגרא,

שבעל החצר ממילא לא עמד להשכירה - והוא לא חסר,

וגברא דלא עביד למיגר,

והמתגורר לא צריך לשכור חצר [שיש לו חצרות אחרות] - והוא לא נהנה, ועפ"י דין פטור מלשלם על שכירות החצר,

אימא, לא

יהיה אסור למלוה להתגורר בחצר הלוה חינם כיון שאינו מרויח מכך כלום,

קא משמע לן

רב יוסף בר מניומי שאסור, מפני שמחזי כריבית.

איכא דאמרי, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, אף על פי שאמרו הדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר,

אבל אם אמר לו

הלויני ודור בחצרי

חינם,

צריך להעלות לו

שכר.

כיון שאומר בעל החצר למלוה: תלוה לי, ואני אתן לך לדור בחצרי חינם, וקצץ לו את דמי השכרת החצר כריבית להלואה שמקבל ממנו, אם כן היא רבית קצוצה, וכדי למנוע זאת חייב המלוה להעלות לו את דמי השכירות.

והנפקא מינה בין שתי הדעות בדעת רב יוסף היא:

למאן דאמר

שרב יוסף סבר שחייב לשלם את השכירות

בהלוהו

כבר ודר בחצירו, ואפילו בלא שקצץ את הבית בריבית, הרי

כל שכן הלויני,

באופן שקצץ שבגלל ההלואה ידור בחצירו חינם, שחייב להעלות שכר.

ולמאן דאמר

שרב יוסף דבר ב

הלויני,

רק אז צריך להעלות לו שכר,

אבל הלוהו לא

צריך להעלות שכר, כי האיסור הוא רק כשקצץ מפורש שמחמת ההלואה יתן לו את החצר,

מאי טעמא? כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אוזפיה, לית לן בה,

והטעם שמותר בלי קציצה מראש הוא, שהמלוה לא הלוהו בשביל שיקבל את החצר, ומה שגר אחר כך בחצר בחינם, לא חוששים שהוא בגלל ריבית. ולפי מאן דאמר זה, צריך להעמיד את משנתנו שאוסרת, באופן שכן קצץ לו את דירת הבית, או בשעת מתן מעות או לאחר מכן.

רב יוסף בר חמא תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי,

רב יוסף היה לוקח את העבדים של בעלי חובותיו,

ועביד בהו עבידתא,

וחייב את העבדים לעשות את מלאכתו.

אמר ליה רבא בריה: מאי טעמא עביד מר הכי,

מאיזה טעם מותר לקחת את העבדים של בעלי החובות שלו, והרי זה נראה כריבית.

אמר ליה: אנא כרב נחמן סבירא לי, דאמר רב נחמן, עבדא נהום כרסיה, לא שוי.

שאני סובר כרב נחמן, שאמר עבד לא שוה אפילו את מאכלו ומזונותיו, ואני הרי נותן לעבדים הללו את מאכלם ביום שעובדים אצלי, ואין אני נהנה מהעבד חינם, ולכן לא חששתי לריבית.

אמר ליה: אימור דאמר רב נחמן

מה שרב נחמן סבר שעבד לא שוה אפילו את מזונותיו, רק

כגון "דארי" עבדיה

[דארי היה שם העבד של רב נחמן],

דמרקיד בבי כובי,

שהיה ליצן ורוקד בחנויות בשביל לשתות יין, ועבד כזה באמת לא שוה אפילו לא את מזונו, אבל

עבדי אחריני,

שעושים מלאכה אחרת,

מי אמר

רב נחמן שאינם שוים את מזונותיהם?

אמר ליה

רב יוסף בר חמא:

אנא, כי הא דרב דניאל בר רב קטינא אמר רב, סבירא לי, דאמר, התוקף

המחזיק ב

עבדו של חברו

ללא ידיעתו,

ועשה בו מלאכה, פטור

המחזיק בעבד מתשלום לבעלי העבד.