בבא מציעא 56a — התלמוד בעברית

ולפיכך הזקיקוהו לכל זה, לחלל תחילה את הסלע במעות, ולחזור ולחלל את המעות בסלע היפה, ולא אמרו, שיטול תיכף את הסלע היפה שבהן ויאמר: "אם זו של מעשר, הרי טוב, ואם זו של חולין, הרי של מעשר מחוללת על סלע זו".

מפני שאמרו

חכמים:

מחללין אותו כסף על נחשת מדוחק

בשעת הדוחק, כשאין לו דרך אחרת, מותר לחלל כסף על נחושת, אבל כסף על כסף אין מחללים אפילו מדוחק , שאין זה דרך חילול.

לכן מחלל תחילה את הסלע שבתערובת על מעות נחושת, וכיון שלא התירו לחלל מעות של כסף על מעות של נחושת אלא בשעת הדחק, לכן

לא שיקיים כן

להשאיר את מעות הנחושת להיות מעשר שני,

אלא שחוזר ומחללן

את מעות הנחושת

על הכסף,

כי להשאיר את מעות הנחושת כמעשר שני, בזיון מעשר הוא, ועוד, שהפרוטות מחלידות .

עד כאן דברי המשנה.

קתני מיהת

גבי מעשר ודאי: כי

מחללין

מעות של כסף על מעות של נחושת

מדוחק.

משמע כי רק

מדוחק

-

אין

[כן], מחללין, אבל

שלא מדוחק

-

לא

מחללין אפילו על של נחושת.

ואילו גבי דמאי נתבאר ששיטת רבי מאיר כי מחללין מעות של כסף אפילו על מעות של כסף, אם כן מבואר שרבי מאיר מקל במעשר שני של דמאי שהוא רק מדרבנן, ואינו סובר כי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כמו חיוב של תורה.

אמר רב יוסף: אף על פי שמיקל רבי מאיר בפדיונו

של מעשר שני של דמאי, מכל מקום

מחמיר הוא באכילתו

לחייבו חומש כמו באוכל מעשר שני של תורה, ומשנתינו מדברת רק לענין אכילה.

והראיה שרבי מאיר מחמיר במעשר של דמאי לענין אכילה,

דתניא

לא התירו

ללוקח תבואה פירות מעם הארץ

למכור דמאי

בלא לעשר את התבואה והפירות

אלא לסיטון

[סיטונאי] חבר המוכר בכמויות גדולות לחנוונים, רק לו

בלבד

התירו למכור בלא לעשר את הדמאי, והלוקח ממנו יפריש מעשרותיו, כי כולם יודעים שהסיטון לוקח מכמה עמי הארץ, שדרך הסיטון לקנות פירות מרובים מהרבה בעלי שדות.

אבל

ובעל הבית

חבר שיש לו גם יבול של עצמו, אם לוקח מעם הארץ,

בין כך ובין כך

בין אם בא למכור בכמויות גדולות לחנוונים כמו הסיטון, ובין אם בא למכור בכמויות קטנות כמו חנווני,

צריך לעשר

את הדמאי קודם שימכור, כי הלוקחים ממנו סבורים שהם מפירות ארצו, וכיון שהוא חבר - מחזיקים אותו בחזקת שעישר, ואוכלים בלא לעשר,

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אחד הסיטון ואחד בעל הבית

שבא למכור בכמויות גדולות כדרך הסיטונאים -

מוכר, ושולח לחבירו, ונותן לו במתנה, ואינו חושש,

שיש חזקה על כל המוכרים והנותנים בכמויות גדולות, שהם בחזקת שלא עישרו דמאי, והלוקח ומקבל מהם מעשר ואוכל.

רואים מהברייתא כי רבי מאיר מחמיר גבי אכילה, שבעל הבית צריך להפריש מעשר מדמאי כמו במעשר מן התורה, אף אם מוכר בכמויות גדולות, מחשש שמא יאכלו הלוקחים בלא לעשר.

מתיב

מקשה

רבינא

:

שנינו במשנה בדמאי [פ"ה מ"ג]:

הלוקח מן הנחתום

ככרות של דמאי,

מעשר

מפריש מעשרות דמאי

מן

הככר

החמה על

הכיכר

הצוננת,

כלומר מפת שנאפתה היום על פת שנאפתה אתמול,

ומן הצוננת על החמה,

ומפת שנאפתה אתמול על פת שנאפתה היום, ואף על פי שאסור לתרום מן הרע על היפה, היינו לכתחילה, אבל בדיעבד סובר התנא שהתורם מן הרע על היפה תרומתו תרומה [כמו שתבאר הגמרא בהמשך], ובדמאי התירו אף לכתחילה לתרום מן הרע על היפה.

ואפילו

אם הככרות שהוא מעשרן זו על זו היו עשויות

מדפוסים הרבה,

בצורות שונות, ויש מקום לחשוש שמא קנה הנחתום את הככרות מאנשים שונים, ואחד עישר ואחד לא עישר, ונמצא מעשר מן הפטור על החייב או מן החייב על הפטור, ולא חל שם מעשר על מה שהפריש, מכל מקום אין חוששים לכך בדמאי, ותולים לומר שהנחתום קנה את כל החיטים מאדם אחד,

דברי רבי מאיר.

ואם אנו אומרים כי לדעת רבי מאיר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה [לענין אכילה], אם כן

בשלמא

במפריש מעשרות דמאי

מן

הפת

הצוננת

שנאפתה אתמול

על

הפת

החמה

שנאפתה היום - אף על פי שהפת החמה יפה מן הצוננת, לא חוששים לכך,

כדרבי אילעאי.

דאמר רבי אילעאי: מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה

-

שנאמר

[במדבר יח לב]:

"ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו",

ו"חלבו" הכוונה מן היפה [כמבואר בתמורה ה א], כלומר אם תרימו מן היפה לא תשאו חטא, אבל אם תרימו מן הרעה על היפה תשאו חטא, ו

אם

מה שהרים תרומה מן הרעה על היפה

אינו קדש

והתרומה לא חלה - אם כן

נשיאת חטא למה

? מכאן אנו לומדים

לתורם מן הרעה על היפה

כי אף על פי שאסור לתרום,

שתרומתו תרומה.

אלא

מה שאמר רבי מאיר, כי

אפילו

אם הככרות היו עשויות

מדפוסים הרבה,

יכול לעשרן מזו על זו, קשה, כי אם לדעתו חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה,

ליחוש דלמא אתי לאפרושי,

נחשוש שמא יבוא להפריש

מן החיוב על הפטור, ומן הפטור על החיוב,

ובאופן זה לא חל שם מעשר על מה שהפריש? ומדוע רבי מאיר לא חשש לכך בדמאי, כמו שחוששים לכך גבי מעשר ודאי.

אמר אביי: רבי אלעזר

בן פדת שהקשה לעיל על המשנה, שחייבה בתוספת חומש את האוכל תרומת מעשר של דמאי - שהיא תרומה רק מדרבנן, וכי חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה,

שפיר קא קשיא ליה.

ושמואל

שתירץ לו כי משנתינו דעת רבי מאיר היא שסובר כי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה, והביא ראיה משליח שמסר את הגט ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם כתקנת חכמים, שלדעת רבי מאיר הגט לא חל, ונחשבת עדיין אשת איש,

לא שפיר קא משני ליה,

לא תירץ תירוץ טוב על הקושיא שהקשה רבי אלעזר בן פדת.

משום

דקשיא ליה

שהיה קשה לו

לרבי אלעזר

וכי עשו חכמים חיזוק בתרומת מעשר של דמאי שהיא קלה, שהרי אפילו תרומה ודאית אם אכלה זר אינו נענש אלא

מיתה דבידי שמים, ומשני ליה שמואל,

ושמואל תירץ לו, שחכמים עשו חיזוק לדבריהם גבי אשת איש, שעל איסור תורה שבה חייב

מיתת בית דין,

והיא חמורה.

וכיצד הוכיח שמואל ממה שעשו חכמים חיזוק גבי אשת איש, שחכמים עשו חיזוק גם בתרומת מעשר של דמאי,

דלמא שאני

אולי שונה אשת איש שהחמירו בה חכמים כיון שיש באיסור שבה חיוב

מיתת בית דין דחמירא.

ורב ששת

שהקשה לשמואל מחילול מעשר שני של דמאי, כי מוצאים אנו שרבי מאיר הקל לחלל מטבע כסף על מטבע כסף, אף על פי שגבי מעשר שני ודאי אין מחללין מטבע כסף אפילו על מטבע נחושת אלא בשעת הדחק, ולא עשו חכמים חיזוק בחילול של דמאי,

לא שפיר קא מותיב ליה,

לא יפה הקשה לו.

דקאמרי אינהו מיתה,

שהרי הם [רבי אלעזר ושמואל] שאמרו כי לדעת רבי מאיר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה, דיברו על אופנים שעונשם בדאורייתא הוא מיתה [רבי אלעזר דיבר על זר האוכל תרומה, שעונשו מיתה בידי שמים, ושמואל דיבר על גט המתיר אשת איש, שעל איסור תורה שבה יש חיוב מיתה].

ומותיב

והקשה

רב ששת

מחילול מעשר שני, [שלדעת רבי מאיר חכמים לא עשו בו חיזוק כשל תורה], שאיסורו איסור לאו - שאם לא חילל כדין, האוכלו חוץ לירושלים עובר רק על איסור

לאו, דכתיב

[דברים יב יז]:

"לא תוכל לאכל בשעריך".

ויש מקום לחלק ולומר כי רק בדברים שעונשם בדאוריתא הוא מיתה, עשו חכמים חיזוק לדבריהם.

ולמאי דמותיב

ולפי מה שהקשה

רב ששת

מחילול מעשר שני, שחכמים לא עשו בו חיזוק כשל תורה -

רב יוסף שפיר קא משני ליה,

יפה תירץ לו, שאף על פי שהיקל רבי מאיר בפדיון מעשר שני של דמאי, החמיר באכילתו לחייבו חומש כמו במעשר שני של תורה.

אלא רבינא,

שהקשה ממה שאמר רבי מאיר כי יכול הנחתום לעשר מכיכר אחת של דמאי על השניה אפילו היו עשויות מדפוסים הרבה, ולא עשו חכמים חיזוק כשל תורה לחשוש שמא הכיכרות הם מאנשים שונים, ואחד עישר ואחד לא, והוא מפריש מן על הפטור על החייב במעשר.

קשים דבריו, כי

עד דמותיב

שמקשה

מנחתום

שלדעת רבי מאיר לא עשו בו חכמים חיזוק כשל תורה.

לסייע ליה

שיביא לו ראיה, כי חכמים עשו לדבריהם חיזוק כשל תורה, מהמשנה שאחרי המשנה של נחתום,

מפלטר,

שהוא סיטונאי של ככרות, שקונה כמויות גדולות של כיכרות, ומוכרן לחנוונים ונחתומים.

דתנן

שם [דמאי פ"ה מ"ד]:

הלוקח

פת של דמאי

מן הפלטר

אם קנה כיכרות מדפוסים שונים,

מעשר

הוא

מן כל דפוס ודפוס

בנפרד,

דברי רבי מאיר.

מבואר, כי רבי מאיר חושש במעשר דמאי שיבוא להפריש מן החיוב על הפטור, כמו במעשר של תורה.

אלא מאי אית לך למימר,

אלא מה יש לך לומר, מדוע רבי מאיר חושש בפלטר שמא יבוא להפריש מן הפטור על החיוב, כי

פלטר

מתרי תלתא גברא זבין,

משנים שלושה אנשים קונה.

אם כן

נחתום נמי

שרבי מאיר לא חשש בו שיפריש מן הפטור על החיוב לא קשה, כי יש לומר שרבי מאיר סובר כי נחתום, כיון שאינו קונה הרבה יחד, אנו תולים שרק

מחד גברא הוא זבין,

מאדם אחד הוא קנה, ואותו אדם שקנה ממנו עשה ככרות בדפוסים שונים .

רבא אמר: שמואל שפיר קא משני ליה,

יפה תירץ לו לרבי אלעזר בן פדת להוכיח מגט לזר האוכל תרומה של דמאי, שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ואף על פי שבגט יש איסור אשת איש שחיובו מיתה בידי אדם, ובתרומה, זר האוכלה חייב מיתה רק בידי שמים, מכל מקום

שם מיתה בעולם,

ואם מצינו שחכמים עשו חיזוק לדבריהם בדבר שחייבים על איסור תורה שלו מיתה, יש לומר שעשו חיזוק בכל הדברים שחייבים על איסור תורה שלהם מיתה, ואפילו בדבר שאין מיתתו אלא בידי שמים.

מתניתין:

אלו דברים שאין להם

דין

אונאה

במקחם, ואם נתאנה המוכר או הלוקח אפילו ביותר מששית מן המקח, אינם יכולים לתבוע את האונאה.

ואלו הם:

העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות

גיזבר המוכר הקדש, או המוכר עולתו שנפל בו מום.

ובגמרא יתבאר מנין לומדים שבדברים אלו אין אונאה.

אין להן

לעבדים, שטרות, קרקעות והקדשות,

תשלומי כפל

אם נגנבו.

ולא תשלומי ארבעה וחמשה,

אם גנב שור או שה של הקדש וטבחו או מכרו, אינו חייב לשלם ארבעה צאן תחת השה וחמישה בקר תחת השור, שהואיל ופטור מכפל הרי אין כאן אלא שלושה וארבעה, והתורה אמרה ארבעה וחמישה, ולא שלושה וארבעה. [וגבי עבדים, שטרות וקרקעות, לא שייך כלל תשלומי ד' וה', כי תשלום זה נאמר רק בשור ושה שגנבו וטבחו או מכרו].

שומר חנם

שנמסרו לו עבדים או שטרות או בהמת הקדש לשמירה ואבדו, או שנמסרה לו קרקע לשמור ונתקלקלה,

אינו נשבע

עליהם שלא פשע בשמירתם ,

ונושא שכר,

ושומר שכר

אינו משלם

אם נגנבו או אבדו.

רבי שמעון אומר

: