בבא מציעא 41a — התלמוד בעברית

צריך דעת בעלים

עצמם שידעו בהשבתה, אבל אין די בדעתו של השומר, כי מאחר שגנב השומר, שוב אין הבעלים נותנים בו אימון וכלתה שמירתו, ושוב אין דעתו כדעת

הבעלים.

ומקשינן:

אי רבי ישמעאל, מאי איריא

ברישא: "המפקיד חבית אצל חבירו ו

לא יחדו

לה הבעלים מקום", דמשמע: אבל אם יחדו לה הבעלים מקום, כי אז חייב הוא באונסיה אף לאחר שהחזירה!? והרי

אפילו יחדו

לה הבעלים מקום,

נמי

כיון שהחזירה למקום שייחדו - יש לו להיות פטור!?

ומשנינן: אין כוונת המשנה ברישא לומר שאם יחדו לה הבעלים מקום יהא הדין שונה, אלא להיפך:

לא מיבעיא קאמר

התנא של המשנה,

לא מיבעיא יחדו

והחזירו למקומה שהוא פטור

ד

הרי

מקומה הוא

, וכיון שבאותו מקום החזירה, חזרה גמורה היא

; אלא אפילו לא יחדו

לה הבעלים מקום

דלאו מקומה הוא

, מכל מקום השבה היא, ד

לא בעינן דעת בעלים

.

ומקשינן: והרי

אימא סיפא

דמשנתנו, שמבואר בה, שביחדו משתנה הדין, דקתני בסיפא:

יחדו לה הבעלים מקום, וטלטלה ונשברה, בין מתוך ידו בין משהניחה

במקום שייחד לה,

לצורכו חייב, לצורכה פטור

.

ואי הסיפא רבי ישמעאל היא, מה לי יחדו לה הבעלים מקום והשיבה למקומה, מה לי לא יחדו!?

אלא בהכרח שהסיפא אינה דעת רבי ישמעאל, אלא

אתאן לרבי עקיבא, דאמר: בעינן דעת בעלים

.

ומקשינן:

אי

הסיפא

רבי עקיבא

היא,

מאי

איריא יחדו

שהוא חייב, והרי

אפילו לא יחדו נמי

, יש לו להתחייב כיון שהשיבה שלא מדעת בעלים!?

ומשנינן: אין כוונת המשנה בסיפא, לומר שהוא חייב דוקא בשיחדו לה הבעלים מקום, אלא להיפך:

לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא לא יחדו

והחזירה שלא מדעת בעלים שהוא חייב,

דלאו מקומה

המיוחד

הוא, אלא אפילו יחדו

לה הבעלים מקום והחזירה לשם

נמי דמקומה הוא

, מכל מקום

בעינן דעת בעלים

.

ומאחר שמהסיפא מוכח שרבי עקיבא היא, אם כן תיקשי: וכי

רישא רבי רבי ישמעאל

היא,

וסיפא רבי עקיבא

היא!?

ומשנינן:

אין, דאמר רבי יוחנן: מאן דמתרגם לי

את המשנה העוסקת בדין "

חבית

"

אליבא דחד תנא מובלנא מאניה בתריה לבי מסותא

, [מי שיפרש לי את הרישא ואת הסיפא כשיטת תנא אחד, אוביל אחריו את כליו לבית המרחץ].

הגמרא מביאה כאן פירושים שאמרו אמוראים במשנה, כדי לבאר שאין צורך לפרש את המשנה כשיטת שני תנאים, וכולם מכוונים לדבר אחד, וכפי שיתבאר בסוף דבריהם; אלא שהאמוראים חלוקים ביניהם בפרט אחר, והוא כיצד לפרש את תחילת המשנה, שמבואר בה, שאם טלטלה לצורכו חייב הוא באונסיה עד שישיבנה; ובתחילה מפלפלת הגמרא בפרט זה שבדבריהם, ורק לאחר מכן מסיימת הגמרא להביא את הפירוש בסיפא שבו לא נחלקו.

תרגמה

[פירש את משנתנו]

רבי יעקב בר אבא קמיה דרב

: זו ששנינו שאם טלטלה לצורכו הרי הוא חייב באונסיה, היינו

ש

הגביהה ו

נטלה

לחבית

על מנת לגוזלה

כולה; והרי הוא נעשה עליה גזלן משום דין "שליחות יד" שחייבה התורה את השומרים אפילו אם נאנס הפקדון לאחר שליחות ידם, וכמבואר בפרשת השומרים [משפטים כא], שהשומרים - הבאים ליפטר מאוננסים - נשבעים: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו".

תרגמה רבי נתן בר אבא קמיה דרב

למה ששנינו שאם טלטלה לצורכו נתחייב באונסיה, דהיינו בכגון

שנטלה

והגביהה לחבית

על מנת לשלוח בה יד

, כלומר: על מנת ליטול ממנה מקצתה לעצמו, ואף שלבסוף לא נטל; ומדין "שליחות יד" הרי הוא נעשה גזלן על כל החבית.

ומפרשת הגמרא

במאי קמיפלגי

אמוראים אלו:

בשליחות יד

אם היא

צריכה חסרון

הוא דקמיפלגי:

מאן דאמר

רבי יעקב בר אבא - שנטלה על מנת

לגוזלה, קסבר

: אם הגביהה על מנת ליטול ממנה מקצת ולא נטל אינו חייב באונסי הפקדון, כי

שליחות יד צריכה חסרון

, אין השולח יד בפקדון חייב, אלא אם כן נתכוין לחסרה, ואכן חיסרה.

ומאן דאמר

רבי נתן בר אבא - שנטלה על מנת

לשלוח בה יד, קסבר: שליחות יד אינה צריכה חסרון

, וכל שהגביהה על מנת לחסרה, הרי הוא חייב אף על פי שלא חיסרה בפועל -

ולכן: רבי יעקב בר אבא הסובר שהיא צריכה חסרון, אינו יכול לפרש שמשנתנו עוסקת כשלא נתכוין לגזול את כולה אלא רביעית ממנה, שאם כן הרי לא יתחייב אלא אם כן חיסר את הרביעית ונטלה לעצמו, ומשנתנו הרי לא משמע שהיא עוסקת באופן זה; ובהכרח שטלטלה ונתכוין לגזול את כולה, ואז הוא אכן חייב מדין "שליחות יד", שהרי יש כאן חסרון, כיון שנטל את כולה לעצמו.

מתקיף לה רב ששת

לשני הפירושים שנאמרו:

מידי נטלה קתני

, דמשמע שנטלה על מנת לגזול הימנה את כולה או את מקצתה!? והרי "

טלטלה

"

קתני!?

ולשון זו אין במשמעה שרצה לגזול הימנה את כולה או את מקצתה, אלא שנטלה לתשמיש בעלמא.

אלא אמר רב ששת: הכא

במשנתנו

במאי עסקינן: כגון שטלטלה

והגביהה

להביא עליה

גוזלות

, ובזה לבד נעשה עליה גזלן,

ו

משום ד

קא סבר

התנא של משנתנו:

שואל שלא

מדעת גזלן הוי

. וכאן מסיימת הגמרא את דברי האמוראים כולם, שהם מפרשים את הסיפא באופן שתהא כל המשנה כשיטת תנא אחד:

וכולה

[כל משנתנו, הן הרישא והן הסיפא]

רבי ישמעאל היא

, הסובר: לא בעינן דעת בעלים, ולכן מבואר ברישא שאם לא יחדו לה הבעלים מקום, הרי הוא נפטר משהחזירה, וכל שכן כשייחדו לה הבעלים מקום, והחזירה למקומה

; וסיפא

המבואר בה שאם יחדו לה הבעלים מקום הרי הוא חייב אפילו אם הניחה, היינו בכגון

שהניחה

לחבית

במקום שאינה מקומה

[לא במקום שיחדו הבעלים], כי היות ולא הניחה במקום שייחדו לה הבעלים אין זו השבה כלל, ואין זה תלוי במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

ופרשינן:

ורבי יוחנן

שנדחק לפרש את משנתנו כשני תנאים, לפיכך לא יישב כפירושי האמוראים האלו, משום דלשון המשנה בסיפא: "

הניחה

",

במקומה משמע

.

איתמר

: נחלקו

רב ולוי

:

חד

מהם

אמר: שליחות יד צריכה חסרון

.

וחד

מהם

אמר: שליחות יד אינה צריכה חסרון

.

תסתיים דרב הוא דאמר: שליחות יד אינה צריכה חסרון

, מהא

דתניא: רועה, שהיה רועה עדרו, והניח עדרו

בשעה שדרך הרועים להכנס לעיר

ובא לעיר, ובא זאב וטרף

שה מן העדר ונשאה לחורו לאוכלו [כדרך הזאבים],

ובא ארי ודרס

שה בעדר ואכלו [כדרך האריות]:

אומדין אותו: אם יכול היה להציל אילו לא היה מניח את עדרו הרי זה חייב.

ואם לאו שלא היה יכול להציל אפילו אם לא היה מניח את עדרו -

פטור

.

אבל אם

הניח

הרועה

מקלו ותרמילו עליה

[על שה אחת מן העדר],

חייב

הוא על מעשי הזאב והארי, כי על ידי הנחת המקל והתרמיל נעשה הוא עליה גזלן - כדמפרש ואזיל - וגזלן חייב באונסים.

והוינן בה

: וכי

משום דהניח תרמילו ומקלו עליה

, הוא

חייב!?

הא שקלינהו

[והרי נטלם ממנה]!? כלומר: אפילו אם תמצי לומר שהנחת מקלו ותרמילו עליה חשובה שליחות יד [ואף שלא משכה ועשה בה קנין], מכל מקום הרי מיד כשנטל ממנה את מקלו ותרמילו הרי זה כאילו החזירה.

ו

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב

ליישב את הברייתא: אין הברייתא מחייבתו, אלא

בעודן עליה

, ששליחות יד היא, ושליחות יד מחייבתו באונסין שיארעו לה לאחר מכן, מאחר שלא נטלן מעליה ולא השיבה.

ואכתי הוינן בה:

וכי עודן עליה מאי הוי

[מה בכך]!?

הא לא משכה

, וכל שלא עשה קנין כגון משיכה, אין זו שליחות יד להתחייב עליה!?

ואמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב

: הברייתא מחייבתו רק כ

שהכישה במקל ורצתה לפניו

ומשיכה היא זו, והיות ועודן עליה הרי הוא חייב באונסיה.

ומדברי רב בפירוש ברייתא זו, מוכיחה הגמרא שרב סובר: שליחות יד אינה צריכה חסרון, שאם לא כן תיקשי:

והא לא חסרה!?

אלא לאו

, בהכרח

שמע מינה

ד

קסבר

רב:

שליחות יד אינה צריכה חסרון

.

דוחה הגמרא את הראיה:

אימא

, כך תאמר בדברי רב: "

שהכחישה במקל

ורצתה לפניו", ואם כן היה כאן חסרון.

דיקא נמי

מלשונו של רב, שאכן הכחישה, מ

דקתני

בדברי רב:

שהכישה במקל

, ואם אין כוונתו לומר שהכחישה, למה לו להזכיר מקל.

ומסקינן: אכן

שמע מינה

שהכחישה, ואדרבה מוכח שסובר רב: שליחות יד צריכה חסרון, שאם לא כן הכחשה למה לי.

ומוסיפה הגמרא:

ומדרב סבר: שליחות יד צריכה חסרון

, בהכרח ש

לוי סבר: שליחות יד אינה צריכה חסרון

.

ומפרשינן:

מאי טעמא דלוי?

כתיב בפרשת שומר חנם: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, וגונב מבית האיש [יטעון השומר שנגנב ממנו, ופטור הוא לשלם] אם ימצא הגנב, ישלם [הגנב] שנים. אם לא ימצא הגנב [כפי שטען השומר], ונקרב [וכבר נקרב] בעל הבית [השומר] אל האלהים [בית הדין, לשבועה] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו [כלומר: נשבע השומר שלא שלח ידו בפקדון קודם הגניבה, כי אילו שלח ידו, נתחייב בכל האונסין ואינו פטור כשטוען טענת גנב; כי אז:] על כל דבר פשע [שימצא שקרן בשבועתו] על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה, אשר יאמר [העד] כי הוא זה [שנשבעת עליו שנגנב ממך, הרי הוא בידך שאתה גנבתו], עד האלהים [בית הדין] יבא דבר שניהם [העד והשומר, ו] אשר ירשיעון אלהים [מי שיחליטו בית הדין שהוא השקרן העד או השומר] ישלם [העד או השומר] שנים לרעהו".

וכתיב בפרשת שומר שכר: "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה, וכל בהמה לשמור, ומת או נשבר או נשבה [אונסים הם] אין רואה [אין עדים בדבר, כי אז]. שבועת ה' תהיה בין שניהם, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", ומשום שאם שלח ידו הרי הוא חייב אפילו באונסין.

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן נהוראי

:

משונה שליחות יד האמורה בשומר שכר, משליחות יד האמורה בשומר חנם

, כלומר: אין דומה שליחות יד האמורה בשומר שכר לזו שבשומר חינם, כי זו שבשומר חינם נאמרה כדי ללמדנו את דין השולח יד בפקדון שהוא חייב באונסיה, אבל זו שבשומר שכר, לא נצרכה ללמד על עיקר דין שליחות יד, וכפי שיתבאר; אלא ללמד דין מחודש בשליחות יד, וכפי שיתבאר.