בבא מציעא 39a — התלמוד בעברית

ומפרשינן: "

נטושים

" היינו נכסים שננטשו

על כרחן

של הבעלים, שהרי נשבו, וכמו שמצינו לשון זה בשביעית,

דכתיב

: "

והשביעית תשמטנה ונטשתה

", והרי שביעית

אפקעתא דמלכא

היא, ובעל כרחו של בעל השדה.

רטושים

היינו נכסים שננטשו

מדעתן

של הבעלים, וכ

דכתיב

: "

אם על בנים רוטשה

" דהיינו נעזבה מדעת בעלה.

תנא

בברייתא:

וכולם

שירדו לנכסי קרוביהם

שמין להם

בשכר עבודתם

כאריס

.

שואלת הגמרא:

אהייא

על מי משלשת מיני היורדים שנשנו בברייתא, אומרת ברייתא זו ששמין להם כאריס?

אילימא א

יורד לנכסי

שבויין

[ששמעו בהם שמתו], וכוונת הברייתא לומר, שאם באו הבעלים ועדיין לא אכל את כל הפירות כפי שהיה אוכל עד עכשיו, מכל מקום שמין לו כאריס על הפירות האלו -

כך הרי אי אפשר לומר, כי:

השתא

כששמע שהבעלים באים וקידם ואכל, אמרו בברייתא ש"

זריז ונשכר

"

הוה

, ואינו צריך להחזיר כלום ממה שאכל -

אם כן

מאי דאשבח מיבעיא

, כלומר: פשיטא שעל כל פנים יתנו לו שכר טרחו אם לא אכל קודם שבאו הבעלים, ומה צריך להשמיענו זאת!?

אלא

תאמר ש

א

יורד לנכסי

רטושים

הוא דאמר בברייתא זו ששמין לו כאריס -

אף כך אי אפשר לומר, כי:

והא

"

מוציאין אותן מידו

" של יורד זה

קתני

בברייתא.

אלא א

יורד לנכסי

נטושים

[שבויים שלא שמעו בהם שמתו] אמרו בברייתא זו ששמין לו כאריס על כל זמן עבודתו.

תמהה הגמרא:

למאן

, לדעתו של מי מהתנאים - שנחלקו בדין יורד לנכסי נטושין - אומרת ברייתא זו ששמין להם כאריס!?

אילימא לרבנן

, כך הרי אי אפשר לומר, ד

הא אמרי

רבנן:

מוציאין אותו מידו

.

אי

לדעת

רבן שמעון בן גמליאל

אומרת ברייתא זו שהיורד לנכסי נטושין שמין לו כאריס, הלוא תיקשי:

הא אמר

רבן שמעון בן גמליאל

שמעתי: שהנטושים כשבויין

, ובשבויין הרי שנינו ש"זריז ונשכר" הוא, ויש לומר: "מאי דאשבח מיבעיא"!?

ומשנינן: לעולם הברייתא היא לדעת רבן שמעון בן גמליאל, ודקשיא לך: והרי דינם כשבויין כמבואר בברייתא, לא קשיא:

כי מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל שנטושין כשבויין, אינו לכל דבר, אלא יש דין שהנטושין

כשבויין ו

יש דין שהנטושים

לא כשבויין

המה:

כשבויין

הם, לענין

דאין מוציאין אותן מידו

.

ולא כשבויין

הן, לענין

דאילו התם

בשבויין

זריז ונשכר, ואילו הכא

בנטושין

שיימינן ליה כאריס

.

ומקשינן:

מאי שנא

דין היורד לנכסי שבוי ששמין לו כאריס,

מהא דתנן

במסכת כתובות:

המוציא הוצאות על נכסי

מלוג של

אשתו

[קרקע שמכניסה האשה לבעלה, שהקרן שלה והוא אוכל פירות], ומת או גירשה, והוא מחזיר את הקרקע לאשה: בין ש

הוציא

הבעל

הרבה

הוצאות על הקרקע

ואכל

פירות

קימעא

, ובין שהוציא

קימעא, ואכל

פירות

הרבה, מה שהוציא

עד שלא גירש את אשתו -

הוציא, ומה שאכל

עד אז -

אכל

, ומחזיר לה את הקרקע כמות שהיא ואינו נוטל כלום.

ומאי שנא דין יורד לנכסי שבוי ששמין לו כאריס!?

ומשנינן:

הא

היורד לנכסי שבוי -

לא דמיא, אלא להא דאמר רבי יעקב אמר רב חסדא

:

המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה

שהשיאוה אחיה ואמה וקידושיה דרבנן, ואמרו שיוצאת במיאון בעלמא - ומיאנה בו,

כמוציא

הוצאות

על נכסי אחר, דמי

, שאם הוציא ולא אכל כדי הוצאתו, שמין לו כאריס.

אלמא

הרי מוכח,

כיון ד

בשעה שהוציא הוצאות

לא סמכא דעתיה

של הבעל שתהא הקרקע מוחזקת בידו, כי חושש שמא תמאן, לפיכך

תקינו ליה רבנן

שיטול על כל פנים כאריס,

כי היכי דלא לפסדינהו

, כדי שלא יפסיד את הקרקע שבידו, שיזרעם תמיד ולא יעבוד ולא יעדור כרמים.

הכא

ביורד לנכסי שבוי -

נמי תקינו ליה רבנן

שיטול כאריס,

כי היכי דלא לפסדינהו

.

אמר מר:

וכולן שמין להם כאריס

:

ומפרשינן: "

וכולן

"

לאיתויי מאי

, מה בא לרבות לשון "וכולן" מלבד את היורד לנכסי שבוי?

לאיתויי

, להביא את

הא דאמר רב נחמן אמר שמואל

[כלומר: את מה שאמר רב נחמן עצמו, בהקשר למימרתו בשם שמואל] בבורח מחמת מרדין [רצח]: דאמר רב נחמן אמר שמואל:

שבוי שנשבה, מורידין קרוב לנכסיו

.

אבל

יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו

, כי היות ודעתו מיושבת היתה עליו בשעת יציאה, ולא ציוה שיורידו לשדהו, שמע מינה לא ניחא ליה.

רב נחמן דידיה אמר

[תוספת של עצמו היא, ולא משמו של שמואל]:

בורח

שאין דעתו מיושבת עליו כיון שבהול הוא,

הרי הוא כשבוי

שמורידין קרוב לנכסיו!

ומפרשינן

בורח מחמת מאי

[מה הניעו לברוח]?

אילימא

בורח

מחמת כרגא

[מס המלך], שאין לו ממה לפרוע את מס גולגולתו למלך, ובורח לפני בוא הזמן -

כך הרי אי אפשר לומר, כי היות ואין כאן בהלה הרי

היינו

"יצא

לדעת

" שכבר אמר רב נחמן משמו של שמואל, שאין מורידין קרוב לנכסיו, ולא היה צריך רב נחמן להוסיף את דין ה"בורח".

אלא בורח מחמת מרדין

[רצח; שהרג את הנפש וחושש שידינוהו למיתה], ובזה אמר רב נחמן שדינו כשבוי, וזו היא ששנינו בברייתא "וכולן" שמין להם כאריס", לרבות את הבורח מחמת מרדין.

אמר רב יהודה אמר שמואל

:

שבוי שנשבה

שמורידין קרוב לנכסיו,

והניח קמה לקצור

, או

ענבים לבצור

, או

תמרים לגדור

[גדירה בתמרים, כבצירה בענבים ומסיקה בזיתים], או שהניח

זיתים למסוק

:

בית דין יורדין

תחילה

לנכסיו

של השבוי,

ומעמידין אפוטרופוס

מטעמם שאינו נוטל כלום בשכרו,

וקוצר ובוצר וגודר ומוסק

.

ו

רק

אחר כך מורידין קרוב לנכסיו

להשביח את הקרקע וליטול כאריס.

ומקשינן:

ולוקים אפוטרופא לעולם

, למה מורידין כלל את הקרוב [הנוטל כמו אריס], ואין מעמידין אפוטרופוס [שאינו נוטל כלום] עד שיחזור השבוי!?

ומשנינן: כי

אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן

[אפוטרופוס לאנשים שנתמלא זקנם], ומשום שבני אדם אינם נכונים לקבל תפקיד זה שיש בו טורח גדול לעבוד ולזרוע, אלא כשהוא בשביל יתומים קטנים שהוא דבר מצוה.

אמר רב הונא

: א.

אין מורידין קטן לנכסי שבוי

, ואף שהוא ראוי ליורשו; אלא מורידים איש נכרי, ומפרש טעמא ואזיל. ב.

ולא

מורידין

קרוב

הראוי לירש בנכסי קטן,

לנכסי קטן

שנשבה, וכדמפרש טעמא ואזיל.

ג.

ו

אף

לא

מורידין

קרוב מחמת קרוב

[קרובו של הקרוב לקטן, כגון אח מאם של אחי הקטן מאביו] -

לנכסי קטן

, וכדמפרש טעמא ואזיל.

ומפרשינן:

אין מורידין קטן לנכסי שבוי

, מאי טעמא?

דילמא מפסיד להו

[מתוך שקטן הוא שמא יפסיד את הנכסים].

ולא

מורידין

קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן

, מאי "קרוב מחמת קרוב"?

באחי מאימא

, אח מן האם של אחי הקטן מאביו.

ולא

מורידין

קרוב לנכסי קטן

, מאי טעמא?

כיון ד

הקטן

לא מחי

[אינו יודע למחות],

אתי לאחזוקי ביה

בקרקע ולומר שמחלק ירושתו מאביו הוא; ומטעם זה אף קרוב מחמת קרוב אין מורידין, שמא יחזיק בה לצורך קרובו, לאמר: "מחלק ירושתו של קרובי הוא".

אמר רבא: שמע מינה מדרב הונא

, שאמר: אין מורידין קרוב לנכסי קטן, ומשמע: הא אדם נכרי מורידין, ואין חוששים שיטען ויאמר: "אביו של קטן מכרה לי", ויבקש להאמינו כדין המחזיק שלש שנים בקרקע שנאמן לומר "קניתיה":

אין מחזיקין בנכסי קטן

, כלומר: האוכל שלש שנים בפני קטן, אין חזקתו בפניו מועילה להאמינו בטענת קניתיה מאביו -