בבא מציעא 34b — התלמוד בעברית

א

. אם

אמר

תחילה: "

הריני משלם

"

וחזר

בו

ואמר

: "

איני משלם

",

מאי

יהיה דינו בזכיית תשלומי הגנב?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן: מהדר קא הדר ביה

[אכן כוונתו לחזור בו מהסכמתו], ואם כן אינו זוכה.

או דלמא

: עדיין

במילתיה קאי

[בדיבורו הוא עומד],

ו

מה שאומר עכשיו: "איני משלם",

דחויי הוא דקא מדחי ליה

למפקיד, כי רוצה הוא לדחות את זמן תשלומיו, ואם כן לא פקעה זכותו בתשלומי הגנב.

ב

. עוד מסתפקת הגמרא:

אמר

האב הנפקד: "

הריני משלם

",

ומת

קודם שהספיק לשלם,

ואמרו בניו: אין אנו משלמין, מאי

יהיה דינן בזכיית תשלומי הגנב?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן: מהדר קא הדרי בהו

[חזרו בהם בניו ואין בדעתם לשלם], ואם כן לא זכו בתשלומי הגנב.

או דלמא: במילתא דאבוהון קיימי

[עומדים הם בדיבור אביהם, ובדעתם לקיימה],

ודחויי הוא דקא מדחו ליה

זמנית.

ג

. עוד מסתפקת הגמרא: אם

שלמו בנים

של הנפקד שמת אחר שנגנבה,

מאי?

וצדדי הספק הם:

מי מצי אמר להו

המפקיד:

כי אקנאי כפילא, לאבוכון דעבד לי נייח נפשאי

[פעמים רבות עשה לי קורת רוח], אבל

לדידכו

[לכם הבנים] שלא עשיתם לי קורת רוח

לא

.

או דלמא: לא שנא

.

ד

. עוד מסתפקת הגמרא:

שילם

הנפקד

לבנים

של המפקיד, שמת קודם שנגנבה:

מאי?

וצדדי הספק הם:

מי מצו אמרי ליה

בני המפקיד:

כי אקני לך אבונא כפילא

, כלומר: אבינו אכן היה מקנה לך את הכפל, לו היית משלם לו, משום

דעבדת ליה נייח נפשיה

[מפני שפעמים רבות עשית לו קורת רוח],

אבל אנן לדידן, לא

.

או דלמא: לא שנא

.

ה

. עוד מסתפקת הגמרא:

שלמו בנים

של הנפקד

לבנים

של המפקיד

מאי?

וצדדי הספק הם: משום שבאופן זה, הרי בעל הפקדון לא קיבל קורת רוח מן המשלם או מאביו, והמשלם לא עשה קורת רוח לא לבעל הפקדון ולא לאביו, ויש לומר שבאופן זה אינו מקנה לו את הכפל.

או דילמא: לא שנא.

ו

. עוד מסתפקת הגמרא:

שילם

הנפקד

מחצה

מערך הפקדון, וכך אמר מתחילה שלא ישלם אלא חצי,

מאי

הדין, האם זכה בחצי מתשלומי הגניבה?

ז

. עוד מסתפקת הגמרא: אם תמצי לומר שחצי מתשלומי גניבת פרה אחת אינו זוכה, אם

שאל שתי פרות, ושילם אחת מהן

בלבד,

מאי

שיזכה בתשלומיה של פרה אחת? וצדדי הספק הם:

האם נאמר: כיון דשילם עבור פרה אחת יקנה את תשלומיה.

או דילמא: כיון ששתי הפרות פקדון אחד הם, הרי זה כמי ששילם מחצה, שאינו זוכה בכלום.

ח

. עוד מסתפקת הגמרא:

שאל מן השותפין, ושילם לאחד מהן

את חלקו בלבד,

מאי?

וצדדי הספק הם:

האם נאמר, היות ושותף זה קיבל את כל המגיע לו, מקנה הוא את תשלומי הגניבה.

או שמא, כיון שמכלל הפקדון לא שילם אלא את חציה הרי זה כמי ששילם את חצי הפקדון שאינו זוכה בכלום

ט

. עוד מסתפקת הגמרא:

שותפין ששאלו, ושילם אחד מהן

[מן השואלים] את חלקו,

מאי?

וצדדי הספק הם: האם נאמר: היות והוא מצידו שילם את כל המוטל עליו, מן הדין שיזכה הוא בחצי תשלומי הגניבה.

או שמא: סוף סוף לא שולם אלא מחצית הפקדון.

י.

עוד מסתפקת הגמרא:

שאל מן האשה

את פרת נכסי מלוג שלה,

ושילם

את הפרה

לבעלה, מאי

הוא דין הנפקד לזכות בכפל שהוא של האשה?

וצדדי הספק הם:

האם נאמר: היות והקרן אינו של בעלה, אם כן אין זה תשלום טוב לקנות על ידו את הכפל.

או שמא: כיון שאפוטרופוס הוא על נכסי אשתו, שהוא אוכל הפירות, הרי הוא כבעלים על הפרה, ותשלומין הן.

יא

. עוד מסתפקת הגמרא:

אשה ששאלה

פרה לצורך קרקע נכסי מלוג שלה,

ושילם בעלה, מאי?

אמר רב הונא

:

משביעין אותו

את המשלם את תמורת

הבהמה ולא רצה לישבע:

שבועה שאינה ברשותו!

ומפרשינן:

מאי טעמא

, כי

חיישינן שמא

ברשותו של הנפקד היא, ומשלם הוא כי

עיניו נתן בה

בבהמה שהפקדה אצלו.

מיתיבי

לרב הונא ממשנה בשבועות:

א. המלוה את חבירו על המשכון, ואבד המשכון אפילו באונס של המלוה, הפסיד המלוה את חובו שכנגד המשכון.

ב. ואם היה ערך המשכון יותר מן החוב, הרי הוא עליו כדין שומר שכר החייב באחריות גניבה ואבידה של המשכון, ופטור מן האונס.

ג. התובע את חבירו ממון, והודה לו במקצת הטענה, הרי זה נשבע שבועת התורה, אבל הכופר בכל פטור מן השבועה.

ד. הסלע הוא ארבעה דינרים, והשקל מחצית הסלע.

ה. דין תורה הוא, שהמתחייב שבועה לחבירו, יכול המשביע לגלגל עליו שבועות שלא נתחייב בהם מן הדין.

המלוה את חבירו על המשכון, ואבד המשכון

:

המשנה מתחלקת לשני חלקים שהם ארבעה, רישא העוסקת בתביעת המלוה מן הלוה, וסיפא העוסקת בתביעת הלוה מן המלוה, ובכל אחד מהם, הרישא עוסקת ב"כופר הכל", והסיפא עוסקת ב"מודה במקצת".

רישא דרישא:

ואמר לו

המלוה ללוה: "

סלע הלויתיך עליו

, ואילו המשכון - שכנגדו אין צריך אתה לשלם היות והוא אבד -

שקל

בלבד

היה שוה

, ונמצא שעדיין חייב אתה לי שקל אחד מיתרת ההלואה"

! והלה

הלוה - כופר הכל ו

אומר

: "

לא כי! אלא סלע הלויתני עליו

, והמשכון אף הוא

סלע היה שוה

, ואיני חייב לך כלום":

הרי הלוה

פטור

משבועה, כי כופר בכל התביעה הוא, וכופר הכל פטור משבועה.

סיפא דרישא:

ואם אמר לו המלוה ללוה: "

סלע הלויתיך עליו

, ואילו המשכון

שקל היה שוה

, וחייב אתה לי שקל"

! והלה

הלוה - מודה במקצת הטענה, ו

אומר

: "

לא כי! אלא סלע הלויתני עליו

, והמשכון

שלשה דינרים היה שוה

, וחייב אני לך דינר, אך לא שקל כאשר אתה תובע":

חייב

הלוה להשבע, שהרי מודה במקצת הטענה הוא, וכל המודה במקצת הטענה חייב שבועה.

רישא דסיפא:

ואם אמר לו הלוה למלוה: "

סלע הלויתני עליו

, ואילו המשכון

שנים

סלעים

היה שוה

, והרי שומר שכר אתה, וחייב אתה לי את הסלע היתירה בערך המשכון על ההלואה"

! והלה

המלוה - כופר הכל ו

אומר

: "

לא כי! אלא סלע הלויתיך עליו

, ואף המשכון כנגדו

סלע

בלבד

היה שוה

, ואיני חייב לך כלום, שהרי התקזזה אחריותי כנגד חובך".

הרי המלוה

פטור

משבועה, כי כופר בכל התביעה הוא, וכופר הכל פטור משבועה.

סיפא דסיפא:

ואם אמר לו הלוה למלוה: "

סלע הלויתני עליו

, ואילו המשכון

שנים

סלעים

היה שוה

, וחייב אתה לי את הסלע הנותר מערך המשכון"

! והלה

המלוה - מודה במקצת הטענה ו

אומר

: "

לא כי! אלא סלע הלויתיך עליו

, והמשכון

חמשה דינרים

בלבד

היה שוה

, ואיני חייב לך אלא דינר בלבד".

חייב

המלוה לישבע.

ואף שחיוב השבועה בעיקרו אינו מוטל על המלוה, בכל זאת:

מי נשבע?

מי שהפקדון

אצלו

, דהיינו המלוה, שאם לא כן, יש לחוש:

שמא ישבע זה

הלוה

ויוציא הלה

המלוה

את הפקדון

, ויווכחו הכל שאין ערך המשכון כפי שנשבע הלוה, וייפסל הלוה לעדות ולשבועה כדין הנשבע לשקר; ומפרש לה הגמרא ואזיל.

ומפרשת הגמרא תחילה את הבבא האחרונה של הברייתא, ואחר כך מקשה הגמרא מבבא זו על רב הונא:

אהייא

, על איזה בבא אומרת הברייתא שמשום חשש זה נשבע המלוה, ולא הלוה שעליו מוטלת השבועה?

אילימא אסיפא

[סיפא דסיפא], דהיינו מה ששנינו: "סלע הלויתני עליו, שנים היה שוה, והלה אומר, לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו, חמשה דינרים היה שוה, חייב"; כך הרי אי אפשר לומר, כי:

ו

הרי

תיפוק ליה ד

אף בלא טעם זה

שבועה

מעיקר הדין

גבי מלוה היא, דהא

הוא ד

קא מודי מקצת הטענה

, [הוא זה שהודה מקצת הטענה, ועליו מוטלת השבועה], ואם כן אי אפשר לפרש שהטילו חכמים את השבועה על המלוה, שהרי הוא זה שחייב להשבע מעיקר הדין.

אלא אמר

פירש

שמואל

: בבא אחרונה של הברייתה עולה

ארישא

של הברייתא העוסקת בתביעת המלוה מן הלוה.

ומפרשינן:

מאי ארישא

[על איזה בבא של הרישא, עולה בבא אחרונה זו]?

אסיפא דרישא

, והיא זו ששנינו: "

סלע הלויתיך עליו, שקל היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, שלשה דינרין היה שוה, חייב

" -

דשבועה

מעיקר הדין

גבי לוה הוא

, שהוא הרי הודה במקצת הטענה,

ו

מכל מקום

אמור רבנן: לשתבע מלוה

ולא לוה, כי

שמא

ישבע זה

הלוה,

ויוציא הלה

המלוה

את הפקדון

הוא המשכון שברשותו, ויפסלנו ללוה לעדות ולשבועה, כאשר יוכיח שהלוה שיקר בשבועתו.

ומכאן מקשה הגמרא על רב הונא:

ואם