בבא מציעא 28a — התלמוד בעברית

ומקשינן:

אלא הא דתנן: מצא תכריך של

שטרות

[שטרות כרוכים זה בזה],

או

שמצא

אגודה

[צרור קשור]

של שטרות

-

הרי זה יחזיר

למי שיתן בהם סימנים, האם

הכי נמי דניחא ליה ללוה לאהדורי ליה למלוה?

שמא אכן פרע כבר הלווה את חובו, ועל ידי שיחזירו את השטרות למלוה, יוכל לגבות על ידם שלא כדין!

אלא אמר רבא: סימנין דאורייתא.

ולמדים דבר זה, מ

דכתיב

בענין אבידה:

"והיה עמך עד דרש אחיך אתו".

ויש לתמוה,

וכי תעלה על דעתך שיתננו

המוצא

קודם שידרשנו

אדם? אם אין אדם שתובע את האבידה, מנין ידע המוצא למי להשיבה?!

אלא,

כך אמרה תורה:

דרשהו,

את זה שבא לתבוע את האבידה,

אם רמאי הוא, או אינו רמאי!

לאו

[האם לא]

בסימנין

ידרוש אם הוא רמאי או לא?

שמע מינה

שסימנים דאורייתא.

אמר רבא: אם תמצי לומר סימנין דאורייתא

,

והגמרא אינה מניחה לו לסיים את דבריו, ותמהה, מה זה שאמר רבא

"אם תמצי לומר",

וכי רבא מסופק בדבר?

הא פשיט

ליה

לרבא מהמקרא של "עד דרש אחיך אתו" - ש

סימנין דאורייתא!

ומבארת הגמרא: אין ראייתו של רבא ראיה גמורה,

משום דאיכא למימר כדשנינן

, שמה שנאמר במקרא שידרשנו אם הוא רמאי, היינו על ידי עדים. ועתה חוזרת הגמרא לדברי רבא: אם תמצי לומר שסימנים דאורייתא , א. אם בא אדם ונתן

סימנין

באבידה,

ו

בא אדם אחר, ונתן אף הוא

סימנין

-

יניח

המוצא את האבידה בידו, עד שיבא אליהו .

ב. אבל אם בא אדם ונתן באבידה

סימנין, ו

בא אחר והביא

עדים

שהאבידה היתה שייכת לו -

ינתן לבעל העדים.

שלמרות שסימנים דאורייתא, בכל זאת - עדים עדיפים . ג. אם אדם נתן באבידה

סימנין, ו

בא אדם אחר, ונתן בה גם הוא

סימנין, ו

הוסיף והביא

עד אחד

שמעיד שהאבידה היתה שייכת לו, אנו אומרים שה

עד

ה

אחד

-

כמאן דליתיה דמי

, שהרי רק על פי שני עדים יקום דבר! ואם כן, הרי זה כסימנים וסימנים.

ו

בכהאי גוונא הדין הוא ש

יניח

, כפי שאמרה הגמרא לעיל.

ד. אם אדם הביא

עדי אריגה,

עדים המעידים שהוא ארג את הבגד ,

ו

אדם אחר הביא

עדי נפילה,

שמעידים שהבגד נפל ממנו -

תנתן

האבידה

ל

זה שהביא

עדי נפילה.

משום

דאמרינן

שהאדם שארג את הבגד

זבוני זבנה

[מכרו לאחר],

ומ

אותו

איניש אחרינא

שקנה את הבגד -

נפל.

הבגדים שהיו לובשים בזמן הגמרא, היו כטליתות שאנו מתעטפים בהם בתפילה. שהיו אוחזים את הבגד בחלק העליון של צדו הארוך, ועוטפים בו את הגוף. נמצא שרוחב הבגד - מונח לגובה האדם, ואורכו של הבגד עוטף ומקיף א הגוף.

ה. אם אדם נתן כסימן את

מדת ארכו

של הבגד,

ו

אדם אחר נתן כסימן את

מדת רחבו

של הבגד,

תנתן

האבידה

ל

זה שנתן את

מדת ארכו

.

והטעם, משום

דמדת רחבו שעורי קא משער לה כד מכסי לה מרה וקאי.

כלומר, יתכן שאכן הבגד אינו שלו, אלא ששיער את מידת הרוחב, כשראה את בעל הטלית מתעטף בה, שהרי רואים את כל רוחב הבגד, שהוא לגובה האדם.

ו

אילו

מדת ארכו

-

לא משתער לה,

אי אפשר לשער את אורך הבגד, שהרי הלובשו עטוף בו, ולכן סימן טוב הוא .

ו. אם אדם נתן גם את

מדת ארכו, ו

גם את

מדת רחבו

של הבגד,

ו

אדם אחר נתן את

מדת גמיו

של הבגד, שאמר את שיעור האורך והרוחב יחד, אבל לא ידע לומר את שיעור האורך לחוד והרוחב לחוד ["גמיו" היינו כצורת האות "גאם" היוונית, שעשויה כאות 'ך' שלנו, ולכן נקרא אורך ורוחב יחד "גמיו"] -

ינתן ל

זה שנתן את

מדת ארכו ורחבו,

שהרי זה סימן מובהק יותר.

ז. אם נתן אדם את

מדת ארכו ומדת רחבו

של הבגד,

ו

אחר נתן את

מדת משקלותיו

של הבגד -

ינתן ל

זה שנתן את

מדת משקלותיו

, כיון שודאי שזה סימן מובהק יותר, לפי שקשה יותר לשער את משקל הבגד - מאשר את מידותיו.

ח. נמצא גט, ו

הוא,

הבעל,

אומר

את

סימני הגט,

ואומר שאכן כתב את הגט, אבל נמלך לבסוף ולא נתנו לה, ולא גירשה.

ו

אף

היא,

האשה,

אומרת

את

סימני הגט,

ואומרת שגירשה בעלה, וממנה נפל הגט -

ינתן לה

הגט.

והטעם, משום שהסימנים שנותן הבעל - אינם ראיה, שהרי אף אם האמת כדברי האשה, ודאי שהגט היה בידו קודם הגירושין, ומכירו, ויכול לתת בו סימן.

אבל מה שהאשה נותנת סימן, ודאי ראיה היא שנפל הגט ממנה. שאם לא כן, מנין היא מכירתו?

והוינן בה:

במאי,

במה הם נותנים סימנים?

אילימא במדת ארכו ורחבו

של הגט, אין זה סימן, משום ש

דלמא בהדי דנקיט ליה

-

חזיתיה

[שמא בזמן שאחז הבעל את הגט, ראתה אותו האשה, ושיערה את גדלו]!

אלא,

הסימן הוא ש

נקב יש בו

בגט

בצד אות פלוני

.

ט. אם

הוא,

הבעל,

אומר

את

סימני החוט

שהגט קשור בו,

ו

אף

היא אומרת

את

סימני החוט

-

ינתן לה.

והוינן בה:

במאי?

אילימא

שהם נותנים סימנים

בחיורא ובסומקא

[בצבע החוט, אם הוא לבן או אדום],

ודלמא בהדי דנקיט ליה

הבעל -

חזיתיה

האשה, ולכן היא יודעת את צבע החוט?

אלא,

הסימן הוא

במדת ארכו

של החוט.

י.

אם

הוא אומר

שהגט היה מונח

בחפיסה, ו

אף

היא אומרת

שהיה מונח

בחפיסה

-

ינתן לו.

מאי טעמא?

משום שהיא

מידע ידעה, דכל מה דאית ליה

לבעלה,

בחפיסה הוא דמנח ליה.

ואם כן, יתכן שניחשה האשה שאף את הגט הניח בחפיסה, ככל חפציו האחרים.

המשנה שלפנינו, וסוגיית הגמרא שלאחריה, דנות בענין ההכרזה. כפי שכבר הוזכר לעיל, צריך המוצא להכריז על האבידה, כדי שידע המאבד שאבידתו נמצאה. אמנם לא נתברר לנו עדיין:

א. כמה זמן, או כמה פעמים צריך להכריז. ומה הדין אם הכריז המוצא על מציאתו, ולא באו בעלי האבידה, האם צריך להמשיך להכריז, ועד כמה.

ב. היאך מכריז, האם מכריז סתם "אבידה מצאתי", או שצריך לומר איזה חפץ מצא.

ג. מהו נוסח ההכרזה, והיכן מכריזים.

נושאים אלו, ועניינים נוספים מענייני ההכרזה - יידונו להלן.

מתניתין:

ועד מתי חייב

המוצא

להכריז

על האבידה?

עד כדי שידעו בו שכניו

[עד שיתברר למכריז שהכרזתו הגיעה לידיעת שכניו].

דברי רבי מאיר

[ובגמרא יתבארו לאילו שכנים הכוונה].

רבי יהודה אומר

: אין די בכך שידעו שכניו, כי יתכן שהאבידה אבדה לעובר אורח שאינו מבני המקום, ולכן יכריז ב

שלש

ה

רגלים

שאחר מציאת האבידה, לפי שאז מתאספים לירושלים עולי רגלים מכל קצוי הארץ, ומסתבר שגם בעל האבידה יהיה ביניהם .

ו

אם לא בא בעל האבידה לדרוש את אבידתו עד רגל האחרון, יוסיף המוצא להמתין

אחר הרגל האחרון

-

שבעה ימים,

שהם שיעור זמן

כדי שילך

כל אחד מישראל

לביתו שלשה

ימים,

ו

יראה אם אבד לו דבר, ואם כן -

יחזור שלשה

ימים,

ויכריז יום אחד

שאבדה לו אבידה , ויתן את סימניה - ויטלנה.

גמרא:

תנא

: מה ששנינו "עד שידעו בו שכניו", היינו -

שכני אבידה.

והוינן בה:

מאי שכני אבידה?

אילימא

שהכוונה ל

שכינים דבעל אבידה,

שצריך להכריז עד שידעו שכני בעל האבידה שנמצאה האבידה, אם כן, אם המוצא יודע מיהם שכני בעל האבידה, על כרחך שהוא יודע גם מיהו בעל האבידה בעצמו

! אי ידע ליה, ליזול ולהדריה נהליה

[אם הוא מכיר אותו, שילך ויחזיר לו אותה]!

אלא,

הכוונה היא, שצריך להכריז עד שידעו

שכני מקום שנמצאת בו אבידה,

שהרי יתכן ששלהם היא.

שנינו במשנתנו:

רבי יהודה אומר וכו'

ואחר הרגל האחרון שבעה ימים כדי שילך לביתו שלשה וכו'.

ורמינהו

מהמשנה במסכת תענית:

בשלשה ב

חודש

מרחשון שואלין את הגשמים

[מתחילים לומר "ותן טל ומטר" בתפילה].

רבן גמליאל אומר: בשבעה בו

[בחודש מרחשון] שואלין, שהוא

חמישה עשר יום אחר החג

[חג הסוכות].

והטעם שיש להמתין עד אז, משום שבחג עולים מכל קצוי הארץ לירושלים לרגל, וחששו חכמים שירדו להם בחזרתם גשמים, וישבשו את דרכם, לכן תקנו שימתינו בבקשת הגשמים די זמן,

כדי שיגיע אחרון

עולי הרגל

שבארץ ישראל ל

בתיהם שליד

נהר פרת

[שהוא מקום יישוב מרוחק מארץ ישראל].

מוכח מכאן, שכדי שיגיע כל אחד מישראל לביתו, צריך חמשה עשר ימים! ואילו רבי יהודה אמר במשנתנו, שמספיקים שלשה ימים!

אמר רב יוסף: לא קשיא. כאן,

מה ששנינו במסכת תענית שצריך חמשה עשר יום, מדובר

ב

ימי

מקדש ראשון.

ואילו

כאן,

מה שאמר רבי יהודה שמספיק שלשה ימים, מדובר

ב

ימי

מקדש שני.

ומבאר רב יוסף את דבריו:

ב

ימי

מקדש ראשון, דנפישי ישראל טובא

[שהיו ישראל רבים מאד],

דכתיב בהו: "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב",

וממילא מקום ישובם היה על פני שטח גדול מאד, והגיע עד נהר פרת -

בעינן כולי האי,

חמשה עשר יום.

אבל

ב

ימי

מקדש שני, דלא נפישי ישראל טובא, דכתיב בהו: "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים",

ולא היה מקום יישובם גדול, ויישובם היה מרוכז במרכז ארץ ישראל -

לא בעינן כולי האי.

אמר ליה אביי: והא כתיב

בימי בית שני, כשעלו ישראל מבבל:

"וישבו הכהנים והלוים וגו' והמשוררים והשוערים וגו' וכל ישראל בעריהם",

משמע, שאף שהיו ישראל מועטים, בכל זאת היו מפוזרים בכל עריהם שישבו בהם קודם הגלות, ואם כן, היו מהם שהיו רחוקים מירושלים כבימי בית ראשון!

וכיון דהכי הוא

-

אפכא מסתברא

[מסתבר לתרץ להיפך]:

בימי

מקדש ראשון, דנפישי ישראל טובא,

והיה יישובם צפוף,

ד

על ידי כך

מצוות עלמא

[יש צוותא לכולם],

ומשתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא

[ומצויות היו שיירות המהלכות בין ביום ובין בלילה] -

לא בעינן כולי האי, וסגי בתלתא יומא

כדי שיגיע אדם למקומות המרוחקים. לפי שאין צריך אדם להמתין לשיירא, או לאדם שילך עמו, כיון שודאי ימצא מיד ובנקל.

אבל בימי

מקדש שני, דלא נפישי ישראל טובא, ולא מצוות עלמא

[אין מצויין בני אדם לילך בצוותא בדרך],

ולא משתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא

-

בעינן כולי האי,

חמשה עשר יום. משום שהיו צריכים להמתין עד שתצא שיירא, ואף כשיצאה שיירא, היתה מהלכת רק ביום, ורק משעברו חמשה עשר יום היה מגיע אחרון שבישראל לנהר פרת.

רבא אמר: לא שנא ב

ימי

מקדש ראשון

שהיו ישראל רבים,

ולא שנא ב

ימי

מקדש שני

שהיו מועטים, אף שיתכן שאכן לא הגיעו כל ישראל לבתיהם, מכל מקום,

לא הטריחו רבנן באבדה

את המוצא

יותר מדאי,

ולכן אינו צריך להמתין יותר משבעה ימים אחר הרגל.

אמר רבינא

: מזה שנתנו חכמים רק שבעה ימים להכרזה,

שמע מינה,

ש

כי

[כאשר]

מכריז

המוצא על מציאתו - מזכיר את שם החפץ שמצא, ו"מצאתי

גלימא" מכריז.

שכיון שכן, לא הוצרכו חכמים לתת עוד שהות לאדם לבדוק אם חסר לו אחד מחפציו, שהרי אדם יודע כמה בגדים יש לו, ומיד כשיגיע לביתו, בודק אם חסר לו בגד.

דאי סלקא דעתך

ש"מצאתי

אבידתא" מכריז,

ואינו מזכיר את שם החפץ שמצא,

בעינן למטפי ליה חדא יומא לעיוני במאניה

[צריכים היינו להוסיף לו עוד יום אחד, שיעיין בכל חפציו אם חסר לו דבר מה].

אלא שמע מינה: גלימא מכריז.

ומסקינן: אכן

שמע מינה

כך.

רבא אמר: אפילו תימא

ש

אבידתא מכריז,

בכל זאת לא הוסיפו לו עוד יום להכרזה, משום ש

לא הטריחו רבנן באבידה

את המוצא

יותר מדאי,

שיצטרך לשהות בירושלים יותר משבעה ימים אחרי החג.

תנו רבנן

: כשמכריז המוצא על מציאתו ב

רגל ראשון, אומר

: זהו

רגל ראשון

שאני מכריז בו על האבידה. והטעם, כדי שלא יטרח המאבד לחזור לירושלים במיוחד עבור האבידה. אלא יבוא ברגל שני, כשהוא עולה לרגל ממילא, יתן את סימניה, ויטלנה.

וכן כשמכריז ב

רגל שני, אומר

: זהו

רגל שני

להכרזה.

אבל כשמכריז ב

רגל

ה

שלישי אומר סתם

: "מצאתי גלימא", ואינו מזכיר איזה רגל הוא להכרזה. ומזה שלא שלא הזכיר איזה רגל הוא, יבינו השומעים שרגל שלישי הוא.

והוינן בה:

ואמאי

אינו מזכיר את הרגל?

לימא

בפירוש: זהו

רגל שלישי

להכרזה?

ומבארת הגמרא: מה שאינו מזכיר את הרגל בהכרזתו ברגל שלישי, היינו

דלא אתי לאחלופי בשני.

שאנו חוששין שיהיה אדם שלא ישמע היטב את דבריו, ויסבור שהוא אומר שזהו רגל שני, ויסמוך על כך שיבוא ברגל הבא ליטול את אבידתו - ויפסידנה. לכן תקנו שלא יאמר כלום, שאז יבינו כולם שזהו רגל אחרון להכרזה.