בבא מציעא 25a — התלמוד בעברית

או שמצא

שלשה מטבעות זה על גב זה,

שמוכח מזה שהונחו שם מדעת [ובגמרא יתבאר מהו סימנם], חייב להכריז.

וכן אם מצא

כריכות ברשות היחיד,

חייב להכריז עליהם, שהרי מקום המצאם - הוא סימנם.

מה שאין כן בכריכות ברשות הרבים, שמתגלגלות ברגלי אדם ובהמה, ואינם נשארים במקום שהונחו בו מתחילה.

ו

כן אם מצא

ככרות של בעל הבית,

חייב להכריז עליהם, משום שבעל הבית רגיל לסמן את ככרותיו .

ו

כן המוצא

גיזי צמר הלקוחין מבית האומן,

חייב להכריז עליהם, משום שיש בהם סימן, לפי שכל אומן עושה אותן בדרך שונה מעט.

או שמצא

כדי יין וכדי שמן

-

הרי

בכל מציאות

אלו

-

חייב להכריז,

משום שיש בהם סימן, ולא נתייאשו בעליהם.

גמרא:

שנינו ברישא של משנתנו, שהמוצא כלי ובתוכו פירות, או כיס ובתוכו מעות - חייב להכריז.

משמע,

טעמא

שחייב להכריז - משום

דמצא פירות ב

תוך ה

כלי, ומעות ב

תוך ה

כיס.

משמע,

הא

אם מצא

כלי

-

ולפניו

[לפני הכלי] היו מונחים

פירות,

או שמצא

כיס

-

ולפניו

מונחים

מעות, הרי אלו,

הפירות והמעות -

שלו,

ורק על הכלי, שיש בו סימן, יכריז, ויתננו למי שיתן בו סימן.

אבל הפירות, אף שהיו סמוכים לכלי, אין אנו אומרים שנפלו ממנו. וכיון שאין בהם סימן - הרי הם של מוצאם.

ואמרינן:

תנינא להא

[שנינו דין זה בברייתא].

דתנו רבנן: מצא כלי ולפניו פירות,

או שמצא

כיס ולפניו מעות

-

הרי אלו

[הפירות והמעות]

שלו.

במה דברים אמורים, בזמן שנמצאו כל הפירות מחוץ לכלי.

אבל אם היו נמצאו

מקצתן

של הפירות

ב

תוך ה

כלי, ומקצתן על גבי קרקע,

וכן אם היו

מקצתן

של המעות

בכיס, ומקצתן על גבי קרקע

-

חייב להכריז

אף עליהם.

והטעם, משום שמסתבר שאף פירות ומעות אלו היו בתוך הכלי והכיס, ונפלו מהם. ולכן יכריז המוצא על מציאתו, ויבוא בעל הכלי ויתן בו סימן, ויטול גם את הפירות. וכן במעות.

ורמינהו: מצא דבר שאין בו סימן, בצד דבר שיש בו סימן,

כגון שמצא מעות לפני כיס -

חייב להכריז

על הכל, ויינתנו המעות לזה שיתן סימן על הכיס .

במה דברים אמורים, כשבעל האבידה טוען שהכל שלו.

אבל אם

בא בעל

הכיס, שיש בו

סימן,

ונתן בו סימן,

ונטל את

הכיס

שלו,

ואמר שאין המעות שלו -

זכה הלה,

המוצא,

בדבר שאין בו סימן.

דהיינו - במעות.

מוכח מכאן, שבעל הכיס נוטל את המעות בסימני הכיס, ולא כפי שדייקנו ממשנתנו, וכפי ששנינו בברייתא דלעיל, שתמיד זכה המוצא במעות!

אמר רב זביד: לא קשיא.

הא,

מה ששנינו במשנתנו ובברייתא שהרי הם של המוצא, מדובר

בכובא וכיתנא

. שמצא גיגית מוטלת, ופשתן לפניה. שודאי שפשתן זה לא נפל מהגיגית, שאם כן, ודאי היה נשאר מעט פשתן בכלי. והוא הדין בכיס ולפניו מעות, שאם ממנו נפלו המעות, ודאי היה נשאר מהם משהו בכיס. אלא על כרחך שמדובר בשתי אבידות נפרדות.

ואילו

הא,

מה ששנינו בברייתא השניה, שחייב להכריז על הכל, מדובר

בצנא ופירי

[בכלי ופירות לפניו]. שבכהאי גוונא יתכן שמדובר באבידה אחת, שמתחילה היו הפירות בכלי, אלא שמחמת הנפילה החליקו כל הפירות מהכלי לחוץ, ולא נשתייר כלום בכלי .

רב פפא אמר

: אכן אפשר לומר ש

הא והא,

מדובר

בצנא ופירי. ולא קשיא, הא,

מה ששנינו בברייתא השניה שחייב להכריז על הכל, מדובר

דאשתייר בה מידי

[שנשתייר משהו] בכלי, ולכן מסתבר לומר שאף הפירות שבחוץ - נפלו מכלי זה.

ואילו

הא

ששנינו במשנתנו וברייתא הראשונה שאינו חייב להכריז, מדובר

דלא אשתייר בה מידי

בכלי, ולכן מסתבר שהפירות אינם מכלי זה.

ואיבעית אימא: הא והא דלא אשתייר בה מידי

בכלי,

ולא קשיא, הא

ששנינו שחייב להכריז על הכל, מדובר

דמהדרי אפיה לגבי פירי

[שפני הכלי, כלומר, צידו הפתוח, מופנה לכיוון הפירות], ולכן מסתבר שנפלו הפירות מתוכו.

ואילו

הא

ששנינו שאינו חייב להכריז, מדובר

דלא מהדרי אפיה לגבי פירי,

ולכן לא מסתבר שהפירות נפלו מכלי זה.

ואיבעית אימא: הא והא דמהדרי אפיה

של הכלי

לגבי פירי,

ולא נשתיירו פירות בכלי,

ולא קשיא, הא

ששנינו שאינו חייב להכריז על הכל, מדובר

דאית לה אוגנין לצנא

[שיש לסל שפה סביב כפולה לתוכו], וסוג כזה של סל, אילו נפלו ממנו פירות, מסתבר שהיו משתיירים מעט מהן בתוכו, לפי ששפתו היתה מעכבתן מליפול. אלא על כרחך ששתי אבידות הן, ואין קשר בין הפירות לסל.

ואילו

הא

ששנינו שחייב להכריז, מדובר

דלית לה אוגנין לצנא,

ולכן יתכן שמתחילה היו הפירות בכלי זה, ונפלו כולן ממנו .

שנינו במשנתנו:

צבורי פירות וצבורי מעות

חייב להכריז עליהן.

והוינן בה: האם

שמעת מינה

ממשנתנו ש

מנין

הצבורין

הוי סימן!?

שאם לא כן, על פי איזה סימן מחזירין את הפירות והמעות?

ודוחה הגמרא:

תני: צבור פירות,

שמצא צבור אחד של פירות. ואם כן, אין כאן מנין שיוכל לתת בו סימן .

אלא, הסימן הוא המקום שבו היו מונחים הפירות. שכיון שהפירות צבורים בערימה, ודאי שהניחם שם מדעת. ויבוא בעל הפירות ויאמר: במקום פלוני הינחתים.

והוינן בה: אם כן,

שמעת מינה

ממשנתנו ש

מקום הוי סימן!

ודוחה הגמרא:

תני: צבורי פירות,

והסימן הוא מנין הצבורין.

וכיון שכן, אכן על כרחך מוכח ממשנתנו שאחד משני הדברים, מקום או מנין - הוי סימן. אבל אין ראיה ממשנתנו לצד זה או לצד אחר.

שנינו במשנתנו:

שלשה מטבעות זה על גב זה

חייב להכריז עליהן.

אמר רבי יצחק מגדלאה

: מה ששנינו שחייב להכריז -

והוא שעשויין

המטבעות

כמגדלין

. שהמטבע הרחב ביותר מונח למטה, ועליו המטבע הבינוני, ועליו מונח המטבע הצר ביותר. והיינו כצורת מגדל, שהיסוד רחב, והולך וצר כלפי מעלה .

שכיון שהמטבעות מונחים בצורה זו, ודאי לא נפלו, אלא הונחו שם מדעת. והיה בדעת הבעלים לחזור ולקחתם - ושכחום. לכן נוטלן ומכריז, ובעל האבידה בא ונותן סימן: כמגדלין היו עשויין .

תניא נמי הכי

בברייתא:

מצא מעות מפוזרות

-

הרי אלו שלו.

ואם היו המעות

עשויין כמגדלים

-

חייב להכ ריז.

ואלו הן עשויין כמגדלים

-

שלשה מטבעין זה על גב זה.

ומוכח מכאן, שהדין ששלשה מטבעות זה על גב זה חייב להכריז עליהן, היינו כשעשויין כמגדלין, וכדברי רבי יצחק מגדלאה.

והוינן בה:

הא גופא קשיא! אמרת

בתחילת הברייתא:

מצא מעות מפוזרות

-

הרי אלו שלו.

משמע,

הא

אם המטבעות

משלחפי שלחופי,

שמטבע אחת מונחת כולה על הקרקע, השניה, מקצתה על חברתה - ומקצתה על הקרקע, וכן השלישית, מקצתה על חברתה - ומקצתה על הקרקע, אין זה דרך נפילה - ו

חייב להכריז.

אימא סיפא: עשויין כמגדלין

-

חייב להכריז.

משמע שדווקא בכהאי גוונא חייב להכריז,

הא משלחפי שלחופי

-

הרי אלו שלו,

משום שאף צורה כזו - דרך נפילה היא!

ומבארת הגמרא: אין לדייק מהרישא כפי שדייקת, משום שה

תנא

של הברייתא

, כל

מקרה

שאין עשויין

המטבעות

כמגדלין,

אף כשהן משלחפי שלחופי -

מפוזרות קרי להו.

ולכן, בכלל מה ששנה התנא ברישא "מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו" נכלל גם משלחפי שלחופי, והיינו כפי שמדוייק מהסיפא.

אמר רבי חנינא: לא שנו

שהמוצא שלשה מטבעות העשויין כמגדלין חייב להכריז -

אלא

במטבעות

של שלשה מלכים

שונים [שכל מלך כתב שמו וצורתו על המטבע שבזמנו].

אבל

אם מצא שלשה מטבעות

של מלך אחד

-

אינו חייב להכריז.

ותמהינן:

היכי דמי?

אי דעשויין

המטבעות

כמגדלין,

שהמטבעות שונות בגדלן, אם כן,

אפילו

אם שלשתן

של מלך אחד,

שצורתן שוה,

נמי

יהא חייב להכריז, שהרי צורת הנחתן מוכיחה שהונחו מדעת!

ואי דאין עשויין כמגדלין

-

אפילו של שלשה מלכים נמי לא

יהא חייב להכריז, שהרי אין זה דרך הינוח, אלא דרך נפילה!

אלא, אי אתמר

מימרתו של רבי חנינא -

הכי אתמר

:

לא שנו, אלא של מלך אחד

-

כעין שלשה מלכים.

כלומר, אפילו אם הן של מלך אחד, שצורת שלשתן שוה, אלא שהן כעין שלשה מלכים, דהיינו שאין רחבן שוה, ונראין כשלוש מטבעות שונות.

והיכי דמי

של מלך אחד כעין שלשה מלכים -

דעשויין כמגדלים.

דהיינו,

רויחא תתאה

[המטבע הרחב הוא התחתון],

ומציעא עילויה

[והבינוני מונח עליו],

וזוטא עילויה מציעא

[והקטן ביותר - מונח על האמצעי].

ד

אם נמצאו מטבעות בצורה כזו,

אמרינן

: ודאי

אנוחי אנחינהו

שם בעל המטבעות מדעת, שהרי אין דרך מטבעות ליפול בצורה כזו.

אבל

מטבעות

של מלך אחד,

ש

כולהו כי הדדי נינהו

[שכולם דומים] ברחבן,

אף על גב דמנחי אהדדי

[אף שהם מונחים זה על גב זה ממש] -

הרי אלו שלו.

משום ש

אימר אתרמויי אתרמי, ובהדי הדדי נפול

[שאנו אומרים שיתכן שכך קרה המקרה, שנפלו המטבעות בבת אחת, ונחו בצורה כזו] .

ורבי יוחנן אמר: אפילו

שלשה מטבעות

של מלך אחד,

שרחבן שוה, אם נמצאו מונחין זה על זה -

נמי מכריז.

שכיון שהמטבעות מונחות זו על זו, יש כאן סימן, לפי שלא מסתבר לומר שנפלו במקרה בצורה כזו.

ותמהינן:

מאי מכריז

-

מנין?

שהמוצא מכריז ואומר: כך וכך מטבעות מצאתי, ובא הבעלים ונותן סימן, ואומר: זו על גב זו מצאתם!

אם כן,

מאי איריא תלתא,

למה נקט התנא דווקא שלשה מטבעות? הרי

אפילו

ב

תרין

[בשנים]

נמי

שייך דין זה!

אמר רבינא

: אין המוצא מכריז מנין, אלא

טבעא מכריז

. שהמוצא מכריז שמצא מטבעות, ובא בעל האבידה ואומר את מנין המטבעות. ולכן לא נקט התנא את דינו בשני מטבעות, לפי שבכהאי גוונא אין הבעלים יכולים לתת סימן מנין, שהרי מיעוט מטבעות - שנים, ואם יבוא אדם ויאמר שהיו שם שתי מטבעות - אין זה סימן .

בעי רבי ירמיה

: אם מצא את המטבעות מונחות

כשיר,

דהיינו בעיגול, כאצעדה -

מהו

[צדדי הספק בבעיא זו ובבעיות דלהלן הם, האם צורה כזו היא ודאי הנחה מדעת, או שיתכן שנפלו שלא מדעת בצורה כזו],

עוד נסתפק רבי ירמיה, אם מצאן מונחות

כשורה

[בשורה], זו אצל זו -

מהו,

כחצובה,

כשלשה רגלי קנקן, כל רגל כנגד האויר שבין השתים האחרות -

מהו,

כסולם

, שרוב המטבע האמצעית מונחת על התחתונה, ורוב העליונה מונחת על האמצעית, כצורת מדרגות -

מהו?

ואמרינן:

פשוט מהא,

מהמימרא של רב נחמן דלהלן,

חדא

[אחת] מהבעיות של רבי ירמיה.

דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כל שאילו מכניס לה קיסם ביניהן

[בין המטבעות]

ונוטלם בבת אחת

בהרמת הקיסם -

חייב להכריז,

משום שמטבעות המונחים בצורה יציבה כזו, שניטלין על ידי קיסם, מוכח שהונחו מדעת. ומכאן אפשר לפשוט את בעיית "כסולם". שהרי כשמונחות כסולם, ניטלין ביחד על ידי קיסם. ואם כן, חייב להכריז .