בבא מציעא 16b — התלמוד בעברית

ולכן תקנו חכמים שיהו דבריו קיימין -

משום כדי חייו

. אבל ברישא, שלא אמר "היום", אלא מכר מה שתעלה מצודתו לאורך זמן, שאין בזה כדי חייו, לא תקנו.

אמר רב הונא אמר רב: האומר לחברו: שדה שאני לוקח

[שאני עומד לקנות],

לכשאקחנה

-

קנויה

היא

לך מעכשיו,

ולא אוכל לחזור בי,

קנה

חבירו את השדה לכשיקחנה, ואין יכול הנותן לחזור בו משלקחה .

אמר רבא: מסתברא מלתא דרב, ב

מקרה שאמר לו:

שדה

שאני לוקח

סתם,

ולא פירש על שדה פלונית בדווקא. שאז סמכה דעתו של מקבל המתנה, לפי ששדות רבות מצויות לקנייה.

אבל ב

מקרה שאמר לו:

שדה זו

שאני לוקח -

לא

מסתברים דבריו, ולא חל המכר. משום שלא סמכה דעתו של המקבל, ואינו מאמינו שאכן יקנה את השדה עבורו. ואין אומרים כאן את הסברה שניחא ליה דליקו בהימנותיה, שהרי אף אם נותן המתנה רוצה באמת לקנות עבורו את השדה, אין הדבר מסור בידו. כי

מי יימר דמזבין לה ניהליה

[מנין לנו שבעל השדה אכן ימכרנה לו]!?

והאלהים

[לשון שבועה הוא], ש

אמר רב

דבריו

אפילו ב"שדה זו".

וראיה לדבר: שהרי

מכדי, רב כמאן אמרה לשמעתיה

[לשיטתו של מי אמר את שמועתו], שחלה הנתינה, אף שעדיין לא קנה את השדה, והרי זה דבר שלא בא לעולם -

כרבי מאיר, דאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

דתניא

: נכרי

האומר לאשה

ישראלית:

התקדשי לי לאחר שאתגייר,

או ישראל שאמר לנכרית: התקדשי לי

לאחר שתתגיירי,

או עבד כנעני שאמר לאשה: התקדשי לי

לאחר שאשתחרר,

או ישראל שאמר לשפחה: התקדשי לי

לאחר שתשתחררי,

או אדם שאמר לאשה נשואה: התקדשי לי

לאחר שימות בעליך,

או שאמר לשומרת יבם: התקדשי לי

לאחר שיחלוץ לך יבמיך,

או שאמר אדם שהיה נשוי, לאחותה של אשתו: התקדשי לי

לאחר שתמות אחותיך.

בכל המקרים הללו הדין הוא ש

אינה מקודשת,

משום שזה דבר שלא בא לעולם.

רבי מאיר אומר: מקודשת.

והא

חלק ממקרים אלו שהוזכרו במשנה, גבי קידושי

אשה

-

כ"שדה זו" דמיא,

שאין הדבר תלוי בו, אלא ברצונו של אחר. שעבד ושפחה אינם יכולים לשחרר עצמם, אלא תלויים ברצון האדון. וכן אין בידו להמית את בעל האשה או אחותה,

ו

בכל זאת

אמר רבי מאיר מקודשת!

מוכח, שרבי מאיר אמר את דבריו אף ב"שדה זו", אף שאין זה מסתבר.

ועתה חוזרת הגמרא לדון בעיקר דברי משנתנו, במוצא שטר חוב:

אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה

[ששעבד הלוה עצמו בשטר אף אם לא ילוה לבסוף]

בשוק

-

יחזירו לבעלים,

ואין בכך כל חשש.

דאי

נאמר שלא יחזיר

משום

שיש לחשוש

דכתב ללות ולא לוה,

בשטר הקנאה אין חשש לזה, ד

הא שעבד נפשיה

אף אם לא ילוה לבסוף.

ואי

נאמר שלא יחזיר

משום

חשש

פרעון,

שמא כבר פרע הלוה את חובו,

לא חיישינן לפרעון. דאם איתא דפרעיה

[שפרע הלוה חובו] -

מקרע הוה קרע ליה

[היה קורע מיד את שטר ההלואה].

אמר רב נחמן: אבא מן ספרי דייני דמר שמואל הוה

[אבי היה מסופרי הדיינים של שמואל],

והוינא כבר שיתא כבר שבע

[ואני הייתי כבן שש, כבן שבע],

ודכרנא

[וזכורני]

דהוו מכרזי ואמרי: הני שטרי אקנייתא דמשתכחי בשוקא

-

נהדרינהו למרייהו

[שטרי הקנאה שנמצאו בשוק - יחזירם לבעליהם].

אמר רב עמרם אף אנן תנינא: כל מעשה בית דין

-

הרי זה יחזיר.

והבין רב עמרם, ש"מעשה בית דין", היינו שטר שנתקיים בבית דין. וכיון שאין מקיימין את השטר - אלא בפני בעל דין, ודאי שאכן היתה הלואה . ולפרעון אין חוששין.

אלמא,

מוכח מכאן, ש

לא חיישינן לפרעון.

אמר ליה רבי זירא: מתניתין בשטרי חלטאתא

[דהיינו, שהוציא אדם שטר חוב על חבירו, וחייבוהו בית דין לשלם, ולא שילם, וירדו לנכסיו, ושמו למלוה אחד הנכסים, וכתבו לו שטר, שעל פי בית דין הגיע לידו]

ואדרכתא

[שלא מצאו עתה נכסים ללוה, וכתבו שטר למלוה, שאם ימצא בעתיד מנכסי הלוה, יגבה מהם], דשטרות אלו

לאו בני פרעון נינהו,

ולכן אין חשש להשיבם לבעליהם.

אמר רבא: והני,

שטרי חלטאתא ואדרכתא,

לאו בני פרעון נינהו?!

והא אמרי נהרדעי: שומא,

ששמו בית דין למלוה קרקע של הלוה,

הדר

[חוזרת, שאם ישיג הלוה מעות, יכול לתתן למלוה, ולהחזיר לעצמו את הקרקע]

עד תריסר ירחי שתא

[עד שנים עשר חודשי השנה. כלומר, בתוך שנה].

ואמר אמימר

על כך:

אנא מנהרדעא אנא, וסבירא לי דשומא הדר לעולם!

שבכל זמן שימצא הלוה מעות, יכול לפדות את קרקעו!

יוצא, שגם בשטרות אלו שייך פרעון. שאם ישיג הלוה מעות, פורען למלוה, ומקבל חזרה את הקרקע, ונוטל את השטר.

ואם כן, אף אם מדובר במשנה בשטרי חלטאתא ואדרכתא, מהא ששנינו שהמוצאן מחזירן לבעלים, מוכח שאין חוששין לפרעון!

אלא אמר רבא: התם,

באותה משנה,

היינו טעמא

שמחזיר את השטר לבעליו, משום

דאמרי,

שאף אם פרע הלוה את חובו,

איהו הוא דאפסיד אנפשיה

[הוא גרם הפסד לעצמו].

דבעידנא דפרעיה, אבעי ליה למקרעיה לשטריה

[שמיד בזמן שפרע את החוב, היה עליו לקרוע את השטר].

אי נמי,

אף אם טען לו המלוה שאבד השטר, היה עליו לדרוש מהמלוה

למכתב שטרא אחרינא עילויה

[לכתוב שטר אחר], שחוזר המלוה ומוכר את הקרקע ללוה.

ומבארת הגמרא, מדוע יכול המלוה לכתוב שטר, כאילו הוא מוכר עתה את הקרקע ללוה.

דמ

עיקר

דינא,

לאחר שגבה המלוה קרקעו של הלוה -

ארעא לא בעיא למיהדר

[אין עליו חיוב להשיבה ללוה, אף אם יש לו עתה מעות לפרוע].

ו

רק

משום "ועשית הישר והטוב בעיני ה'",

שלמדים מפסוק זה, שצריך האדם לנהוג לפנים משורת הדין -

הוא דאמור רבנן

ש

תהדר

[שתחזור] הקרקע ללוה.

ויש בכך משום "הישר והטוב", לפי שדעתו של המלוה היתה לקבל מעות, ולא היה לו ענין דווקא לטרוף קרקע. ואילו הלוה חפץ בקרקעו, שחביבה עליו. לכן יחזיר לו קרקעו, ויטול דמים.

הלכך,

היות וכך, כשנותן המלוה את הקרקע ללוה תמורת ממונו, הרי זה נחשב כאילו

מרישא הוא דקא זבין

[מוכר לו עתה מתחילה], ולכן אין זו טעות אם יכתבו עתה שטר מכירה על הקרקע, ו

איבעי ליה

ללוה לתבוע מהמלוה

למכתב שטר זביני

[לכתוב שטר מכירה].

אבל

גבי שטר חוב, מאי איכא למימר,

ש

אם איתא דפרעיה, איבעי ליה למיקרעיה

לשטריה

[שאם אכן פרע, היה עליו לקרוע את השטר]?!

אין זו טענה. משום ש

אימור

שבזמן שפרע את חובו,

אשתמוטי קא משתמיט ליה

[השתמט המלוה מלהשיב לו את שטרו].

דאמר ליה: למחר יהבנא לך, דהשתא ליתיה גבאי

[מחר אתן לך אותו, שאינו בידי עתה].

אי נמי,

היות ועל הלוה לשלם את הוצאות הסופר שכתב את השטר, יתכן שבזמן הכתיבה לא היו בידו מעות, ושילם המלוה לסופר, ועתה -

אפשיטי דספרא זייר ליה

[מעכב המלוה את השטר בידו, עד שיפרע הלוה את שכר הסופר] .

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק, אף על פי שכתוב בו הנפק

[קיום, המעיד שהשטר אינו מזוייף] -

לא יחזירו לבעלים.

לא מיבעיא היכא דלא כתוב בו הנפק

שלא יחזיר,

ד

אז

איכא למימר

שאולי

כתב

את השטר על מנת

ללות, ו

לבסוף

לא לוה.

אלא אפילו

אם

כתוב בו הנפק, ומאי ניהו

-

דמקוים,

והרי אין מקיימין את השטר - אלא בפני הלוה, מכל מקום

לא יחזיר,

משום

דחיישינן לפרעון

.

איתיביה רבי ירמיה לרבי אבהו: כל מעשה בית דין,

דהיינו, שטר מקוים -

הרי זה יחזיר!

מוכח שאין חוששין לפרעון!

אמר ליה

רבי אבהו:

ירמיה ברי! לא כל מעשה בית דין שוים. אלא

שם מדובר

כגון שהוחזק

הלוה

כפרן

[שנמצא שקרן] פעם אחרת , ולכן אינו נאמן לומר פרעתי.

אמר רבא: ו

כי

משום דהוחזק כפרן חדא זמנא

[פעם אחת],

תו לא פרע

[שוב אינו פורע]

כלל?!

אין זה מסתבר. אלא ודאי שיתכן שאכן פרע . והיות וכך, המלוה שלא נזהר לשמור את שטרו - יפסיד.

אלא אמר רבא

: ב

מתניתין

מדובר

בשטר חלטאתא ואדרכתא,

שאינם בני פרעון,

וכדרבי זירא.

וכפרן,

שהוזכר בתירוצו של רבי אבהו,

הואיל ואתא לידן, נימא ביה מלתא

[הואיל והגיע לידנו, נאמר בו איזה דבר]: