בבא מציעא 119a — התלמוד בעברית

ותנן

[צ"ל ותניא, בתוספתא דערלה]

נמי גבי ערלה, כי האי גוונא

:

אילן היוצא מן הגזע, ומן השרשין, חייב בערלה.

כיון שהוא אילן בפני עצמו, ואף על פי שאינו יונק ממש מן הקרקע, שדי נופו בתר עיקרו.

דברי רבי מאיר

.

רבי יהודה אומר: מן הגזע, פטור. מן השרשין, חייב

. דלא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו.

וצריכי!

יש חידוש דין בכל אחת מהמשניות.

דאי אשמועינן

רק מתניתין

קמייתא

[שתי גינות זו על גב זו, ומתניתין דבבא בתרא, גבי הקונה אילן בתוך שדה חבירו], היינו אומרים, רק

בהא קאמר רבי יהודה

דלא אמרינן "שדי נופו בתר עיקרו",

משום דממונא

הוא, ותלוי בדעת בני אדם. ולדעת בני אדם לא שדינן נופו בתר עיקרו.

אבל גבי ערלה, דאיסורא, אימא מודי ליה לרבי מאיר.

ואי איתמר בהא,

ואם היתה נשנית רק התוספתא של ערלה, היינו אומרים, רק

בהא קאמר רבי מאיר

דשדינן נופו בתר עיקרו,

אבל בההיא,

בדיני ממונות,

אימא מודי ליה לרבי יהודה,

דאזלינן אחר דעת בני אדם.

ולכן

צריכי,

לשנות את כל המשניות דלעיל.

שנינו במשנה:

אמר רבי שמעון כל שהעליון יכול לפשוט

את ידו וליטול הרי אלו שלו.

אמרי דבי רבי ינאי, ובלבד שלא יאנס.

שלא יתכופף לחצר חבירו בצורה שמסכנת את עצמו כדי לקטוף את הירק. אלא יקטוף רק את הירקות שאפשר להגיע אליהם בקלות .

בעי

[הסתפק]

רב ענן, ואיתימא רבי ירמיה

: מה הדין אם היה העליון

מגיע לנופו

של הירק,

ואין מגיע לעיקרו,

או להיפך, אם היה

מגיע לעיקרו ואין מגיע לנופו

, מאי?

ונשאר ב

תיקו

.

אמר אפרים ספרא, תלמידו של ריש לקיש, משום ריש לקיש: הלכה כרבי שמעון.

אמרוה קמיה דשבור מלכא

[אמרו דבר זה לפני מלך פרס, שהיה בקיא בדינים ], ושבחה, ו

אמר להו, אפריון

נמטייה לרבי שמעון

[תנו שבח לרבי שמעון, כי יפה אמר].

הדרן עלך פרק הבית והעליה וסליקא לה מסכת בבא מציעא.