בבא מציעא 110a — התלמוד בעברית

אלא,

ימכרו לעצים, וילקח בהן קרקע, והוא,

הבעל

אוכל פירות,

שלא תקנו חכמים לבעל אלא אכילת פירות בנכסיה ולא אכילת הקרן.

אלמא, אם התייבשו העצים הרי הם נחשבים כקרן, וקשה לאביי דאמר פירא הוו.

ומתרצינן: לא תימא אשה שנפלו לה עצים זקנים, אלא

אימא

נפלו לה עצי גפנים וזיתים שמוציאים פירות,

והזקינו

קודם זמנם, ומודה אביי בעצים שיבשו קודם זמנם דקרקע הוו, הילכך אין לבעל חלק בהם, אבל אם נפלו לו זקנים, יכול הבעל לכלותם.

ואיבעית אימא: לאו, מי אוקימנא לההיא

ברייתא ב

כגון שנפלו לה

עצי גפנים וזיתים

בשדה אחרת

שאינה שלה,

דקא כליא קרנא

אם יקצצם הבעל, ומשום כך צריך למוכרם ולקנות בדמיהם קרקע והבעל אוכל פירות, אבל אם היו גדלים העצים בשדה שלה, יתכן שיוכל הבעל לקוצצם דפירא הוו וכאביי.

ההוא

לווה שנתן למלווה קרקע כדי שיאכל המלווה פירותיה כמה שנים ויפטר מתשלומי חובו, כמשכנתא דסורא, וכתבו

שטרא

על כך, אבל לא הוזכר בשטר את מנין השנים,

דהוה כתיב ביה

רק

שנין

ב

סתמא,

אם באו לבית דין לאחר שעברו שנתיים שבהם אכל המלווה את הפירות,

מלווה א

ו

מר

קיבלתיה לאכול פירותיה

שלוש

שנים, ו

לווה א

ו

מר

לא נתתי לך אלא לאכול

ש

נ

תי

י

ם,

הלווה נאמן מפני שהוא המוחזק בשדה, ועל המלווה להחזיר את השדה ללוה.

אבל אם לא תבעו הלווה כעבור שנתיים ו

קדים מלוה ואכלינהו לפירי

של השנה השלישית, ואחר כך תבעו הלווה בבית דין וטוען לא נתתי לך אלא אכילת פירות לשנתיים, ועליך להחזיר את מה שאכלת בשנה השלישית, ואילו המלווה אומר קיבלתיה לאכילת שלוש שנים,

מי נאמן?

רב יהודה אמר: קרקע בחזקת בעליה קיימא,

ומאחר שהלווה הוא בעל הקרקע על המלווה להביא ראיה שקיבלה לשלש שנים, וכל עוד שלא הביא ראיה עליו להחזיר את דמי הפירות שאכל .

רב כהנא אמר: פירות בחזקת אוכליהן קיימי

, הילכך המלווה שאכלם נחשב למוחזק בהם, ועל הלווה להביא ראיה שלא נתן לו לאכול אלא שנתיים.

והלכתא כוותיה דרב כהנא, דאמר פירות בחזקת אוכליהן

(קיימי),

אך מקשה הגמרא:

והא קיימא לן דהלכתא כוותיה דרב נחמן

לענין השוכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה, בדינר זהב לחודש, ונתעברה השנה, דהשתא מספקא לן איזה לשון שאמר היא הקובעת, האם מה שנתחייב על כל השנה שנים עשר זהובים ובכלל זה גם החודש הנוסף, או שהתחייב על דינר זהב לכל חודש ועכשיו עליו להוסיף דינר נוסף עבור החודש השלושה עשר,

דאמר

רב נחמן,

קרקע בחזקת בעליה עומדת.

ועל השוכר להביא ראיה שנתכוין לשלם שנים עשרה זהובים על כל השנה. ולא אמרינן קרקע בחזקת מי שאוכל את הפירות. ואם כן, כיצד פסקינן כרב כהנא דאמר פירות בחזקת אוכליהן קיימי.

ומתרצינן:

התם

בשוכר מרחץ שאין יודעים לפרש את כוונת השוכר האם התכוין לשלם על כל חודש בנפרד ועליו להוסיף דינר על החודש הנוסף, או שהתחייב על השנה כולה שנים עשר זהובים,

מילתא דלא עבידא

לאיגלויי היא

, והלכה כרב נחמן שקרקע בחזקת בעליה קיימא,

אבל

הכא,

שמספקא לן לכמה שנים קיבלה המלווה לאכול את פירותיה,

מילתא דעבידא לאיגלויי היא,

כגון שיבואו עדים ויעידו לכמה שנים נתן הלווה את השדה, הלכך אם קדם המלווה ואכל אין מוציאים מידו, שמא יבואו אחר כך עדים ויאמרו שאכן הדין עם המלווה ובחינם הוציאו מידו,

ואטרוחי בי דינא תרי זמני לא מטרחינן,

אלא משאירים ביד המלווה את מה שאכל ואם יבואו עדים שקיבלה רק לאכילת שתי שנים יהיה עליו להחזיר את מה שאכל בשנה השלישית.

ומשום הכי אמרינן דהילכתא כוותיה דרב כהנא, שהפירות בחזקת אוכליהן.

מלווה שקיבל שדה מן הלווה לאכול את פירותיה כמה שנים כמשכנתא דסורא, ולאחר שעברו שלוש שנים מזמן שהתחיל לאכול את הפירות תבעו הלווה שיחזיר לו את השדה

מלווה אומר

קיבלתיה ל

חמש

שנים ואכלתי רק שלושה מתוכם, ו

לוה אומר

ל

שלש

שנים נתתיה, ונסתיימה תקופת המשכונא,

אמר ליה

הלווה:

אייתי לי שטרך

שכתוב בו שקיבלת אותה לאכילת חמש שנים,

אמר ליה

המלווה

שטרא אירכס,

אבד

לי.

אמר רב יהודה,

אף על פי שאין השטר ביד ה

מלוה נאמן, מגו

דאי בעי

לשקר הוה

אמר,

שדה זו שאכלתי פירותיה שלוש שנים,

לקוחה היא בידי,

קניתי אותה מיד הלווה ואכלתיה שלוש שנים של חזקה .

אמר ליה רב פפא לרב אשי, רב זביד ורב עוירא לא סבירא להו הא דרב יהודה,

מאי טעמא,

תקנת חכמים היא שאין הלוקח קרקע חייב לשמור את שטרו יותר משלוש שנים. ואם יצא ערעור על החזקתו בקרקע לאחר שלוש שנים, הוא אינו צריך להביא שטר ראיה.

ודווקא בשטר שעיקרו לראיה אמרו כן, כדי שלא יצטרך לשמור את שטרו לעולם. אבל שטר העשוי לגבייה, אם יאבד השטר, לא יוכל לומר התובע אבד לי השטר, משום שאדם נזהר לשמור את השטרות שגובה עימהם את מעותיו.

ו

האי שטרא,

שטר המשכונא שהיה ברשות המלווה,

כיון ד

עיקרו

לגוביינא קאי,

שעל ידו יכול לאכול את הפירות,

מיזהר זהיר ביה

ואינו מאבדו,

ו

בוודאי שלא אבד לו, אלא

מיכבש הוא דכבשיה,

החביאו

לשטריה,

משום ש

סבר

אם אעלים את השטר אוכל לומר לא קיבלתיה לשלוש שנים אלא לחמש, ו

אוכלה תרתין שנין יתירתא,

הילכך אין המלווה נאמן במיגו שהיה אומר לקוחה היא בידי, אלא עליו להביא ראיה שקיבל את השדה לאוכלה חמש שנים.

אמר ליה רבינא לרב אשי

: לדעת רבי יהודה שהמלווה נאמן במיגו דהוה אמר לקוחה היא בידי,

אלא מעתה, האי משכנתא דסורא,

שתקנו רבנן להתיר למלווה לאכול פירות משדה הלווה אפילו יותר מכדי חובו,

דכתבי

בשטר [הנמצא אצל המלווה]

הכי: במישלם שניא אלין,

לכשיסתיימו שנים אלו,

תיפוק ארעא דא בלא כסף,

שלא יצטרך הלווה להחזיר את חובו.

הא הוי תקנה הבאה לידי מכשול, כגון

היכא דכבשיה,

החביא המלוה

לשטר משכנתא, ואמר

שדה זו שאכלתי פירותיה שלוש שנים,

לקוחה היא בידי,

ולדברי רבי יהודה יוצא, ד

הכי נמי ד

המלווה

מהימן.

וכי מתקני רבנן מילתא דאתי בה

[

לידי

]

פסידא!?

אמר ליה

רבא,

התם

במשכנתא דסורא,

תקינו

ליה רבנן

ללוה כדי שיוכל להחזיר את חובו בפירות ולא חששו שיעלים המלווה את השטר, משום

דמרי ארעא,

הלווה הוא זה ד

יהיב טסקא,

מעלה מס למלך על השדה,

ו

הוא

כרי כריא,

כורה תעלות השקיה לשדה, וניכר לכל מיהו הבעלים של השדה, ואין חשש שהמלווה יאמר שדה זו לקוחה היא בידי.

אמר ליה רבינא, אם כן,

ארעא דלית לה כריא,

שאינה צריכה שיכרו בה תעלות,

ו

קרקע ד

לא יהיב

עבורה

טסקא, מאי?

הרי גם בה תקנו רבנן שיוכל הלווה לתתה כנגד חובו, ומדוע לא נחשוש שיטען המלווה שדה זו לקוחה היא בידי!?

אמר ליה

רב אשי,

איבעי ליה

ללוה

למחויי,

לעשות מחאה בתוך שלוש שנים שלא יעשה המלווה מוחזק בכך שהוא מחזיק בשדה, ואינו אלא מלווה האוכל פירות.

ואם

לא אימחא

הלווה במלווה,

מאי?

אם יאמר המלווה לאחר שלוש שנים לקוחה היא בידי יהא נאמן!?

איהו,

הלווה עצמו

הוא דאפסיד אנפשיה,

בכך שלא מיחה במלווה בתוך שלוש שנים, ואין אנו צריכים לחוש לו.

אריס

ש

אומר

כשהגיע זמנו לקבל שכרו, על דעת

ל

קבל

מחצה

מהשבח

ירדתי, ובעל הבית אומר לשליש הורדתיו, מי נאמן?

רב יהודה אמר: בעל הבית נאמן,

רב נחמן אמר: הכל כמנהג המדינה.

סבור מינה

יושבי בית המדרש, דרב יהודה ורב נחמן

לא פליגי,

אלא,

הא

דאמר רב נחמן שהאריס נאמן, מיירי

באתרא דשקיל אריסא פלגא,

ו

הא

דאמר רב יהודה שבעל הבית נאמן מיירי

באתרא דשקיל אריסא תילתא,

שאין מאמינים לאריס נגד המנהג.

אמר להו רב מרי ברה דבת שמואל: הכי אמר אביי: אפילו באתרא דשקיל אריסא פלגא, פליגי.

רב יהודה אמר בעל הבית נאמן, דאי בעי

לשקר, הוה

אמר

לא לקחתיו לעבוד כאריס, אלא

שכירי ולקיטי הוא,

ששכרתיו על מנת לשלם לו במעות, הילכך אף עתה שאומר התחייבתי לשלם לו רק שליש, נאמן.

ורב נחמן סבר הכל כמנהג המדינה, הילכך אם נהגו לתת לאריסין פלגא, האריס נאמן, ואם נהגו לתת להם רק שליש, בעל הבית נאמן .

לווה ששיעבד את שדהו למלווה עבור חובו ומת, ובא הבעל חוב לגבות את הקרקע מן היתומים.

יתומים אומרים

אין לך לגבות את השבח שהשביחה הקרקע, לפי ש

אנו השבחנו

ה ואין לבעל חוב חלק במה שהשביחו יתומים,

ובעל חוב אומר

אף את השבח אטול, ש

אביכם השביח

את השדה ונשתעבדה לי השדה עם השבח שבה,

על מי להביא ראיה?