בבא מציעא 100a — התלמוד בעברית

מתניתין:

משנה זו עוסקת במקח וממכר, ויש בה דינים דומים לדיני המשנה שלפני המשנה הקודמת.

המחליף פרה

מעוברת

בחמור

, ומשך בעל הפרה את החמור, ובזה נקנתה הפרה לבעל החמור בקנין חליפין, בכל מקום שהפרה נמצאת,

וילדה.

כאשר בא בעל החמור לקחת אליו את הפרה המעוברת, נוכחו לדעת כי ילדה הפרה, ואין יודעים אם בשעת מעשה הקנין היתה הפרה עדיין מעוברת, ונקנתה הפרה כמות שהיא לבעל החמור, ולאחר מכו ילדה, והולד שנולד שייך לבעל החמור. או שמא ילדה עוד לפני הקנין, ונמצא שקנה בעל החמור רק את הפרה ןלא את ולדה, כי לגבי הולד לא נעשה מעשה קנין, והרי הדבר בספק.

וכן המוכר שפחתו

הכנענית בכסף,

וילדה

.

זה אומר: עד שלא מכרתי

[לפני שמכרתי] ילדה הפרה או השפחה, והולד שייך לי.

וזה אומר: משלקחתי

[אחרי שקניתי] היתה הלידה, והולד שלי.

הדין הוא:

יחלוקו

המוכר והלוקח את ערך הולד, מספק.

והמשנה מביאה מקרה נוסף, בו נולד ספק במקח.

היו לו

למוכר

שני עבדים, אחד גדול ואחד קטן

, ומכר אחד מהם,

וכן שתי שדות, אחת גדולה ואחת קטנה

, ומכר אחת מהן, ונחלקו המוכר והקונה בטענותיהם, איזו שדה מכר.

ונאמרו במשנה ארבעה חילוקי דינים.

א.

הלוקח אומר: גדול לקחתי, והלה אומר: איני יודע

איזה מהם מכרתי.

זכה

הלוקח

בגדול

, מפני ש"ברי ושמא - ברי עדיף" .

ב.

המוכר אומר: קטן מכרתי, והלה

אומר:

איני יודע

מה קניתי.

אין לו

לקונה

אלא קטן

, מפני שהמוכר טוען טענת ברי.

ג.

זה אומר: גדול

קניתי,

וזה אומר: קטן

מכרתי -

ישבע המוכר שהקטן מכר

, מפני שהלוקח תובע את הגדול, והמוכר מודה במקצת, ואומר שעליו לתת את הקטן, והמודה במקצת - חייב שבועה.

הגמרא מקשה כמה קושיות על חיוב השבועה, ומעמידה את הדין במקרה מסוים.

ד.

זה אומר: איני יודע

מה מכרתי,

וזה אומר: איני יודע

מה קניתי -

יחלוקו

את ערך ההפרש שיש בין מחיר העבד הגדול לעבד הקטן.

בגמרא יתבאר, מדוע כאשר שני הצדדים טוענים ברי, הדין עם המוכר, רק צריך להשבע, וכאשר שניהם טוענים שמא, הדין הוא שחולקים.

גמרא:

שנינו במשנתנו: המחליף פרה בחמור וילדה, זה אומר: עד שלא מכרתי וזה אומר: משלקחתי - יחלוקו.

ומקשינן:

אמאי

[מדוע] יחלוקו?

וליחזי ברשות דמאן קיימא

[נראה ברשות מי נמצאת הפרה וולדה] כשהם באים לדין, האם היא נשארה יחד עם וולדה עדיין ברשות המוכר, או שכבר לקחה הקונה עם העובר.

וליהוי אידך

[ויהיה על השני] דין "

המוציא מחבירו עליו הראיה

"!

אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל

תירוץ: מדובר במשנה

בעומדת

הפרה

באגם

[מקום מרעה], ואין אחד מהם מוחזק בולד, ועל כן הם חולקים.

וכן

שפחה

האמורה במשנה

נמי

[גם כן], גם בה מדובר, בכגון

דקיימא בסימטא,

ולא ברשות היחיד של אחד מהם.

ומקשינן: אם כדבריך, שמדובר באופן שאין אחד מהם מוחזק בפרה ובולד , תיקשי:

ונוקמא אחזקת דמרא קמא

[נעמידנה בחזקת המוכר, שהוא המרא קמא, האדון הראשון, שהיתה בבעלותו] ללא ספק, כי בכל מקום שיש ספק אם יצא חפץ מידי בעליו הקודמים, יש להעמידו בחזקת הבעלים הראשונים! ומתרצינן:

הא מני, סומכוס היא

[משנה זו, נשנתה לדעת סומכוס],

דאמר: ממון המוטל בספק

-

חולקים בלא שבועה

, אף במקום שאחד מבעלי הדינים הוא מוחזק.

ודנה הגמרא:

אימור דאמר סומכוס

[אימתי אמר סומכוס] שלא הולכים אחרי המוחזק,

ב

טענות

שמא ושמא,

שהיות והמחזיק אינו טוען בודאות שהחפץ הוא שלו, חזקתו גרועה היא, ולכן סובר סומכוס שיחלוקו. אבל

בברי וברי מי אמר!?

[סומכוס לא אמר יחלוקו כששניהם טוענים טענת ברי!] ואילו המשנה כאן מדברת באופן ששניהם טוענים ברי, שזה אומר כן הוא, וזה אומר כן הוא.

ומתרצת הגמרא לפי מחלוקת האמוראים אליבא דסומכוס:

אמר רבה בר רב הונא: אין

, אכן

אמר

סומכוס,

ש

אפילו בברי וברי,

יחלוקו, ולא הולכים אחרי המוחזק.

רבא אמר: לעולם, כי אמר סומכוס

את דבריו שיחלוקו, לא אמרם אלא בטענות

שמא ושמא. אבל ברי וברי לא אמר

, אלא מודה סומכוס בברי וברי, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ותני

[ויש לשנות] במשנה כך:

זה אומר: שמא עד שלא מכרתי, וזה אומר: שמא משלקחתי

.

ומקשה הגמרא מסיפא דמתניתין על רבה בר רב הונא:

תנן: זה אומר: איני יודע

אם מכרתי את עבדי הגדול או את הקטן.

וזה אומר: איני יודע

איזה עבד קניתי -

יחלוקו

. דין זה הוא לפי סומכוס, שהרי לרבנן הדין עם המוחזק , ואם נמצאים העבדים בסימטא, הדין עם המוכר, כמו שהתבאר לעיל.

ומעתה מקשה הגמרא:

בשלמא לרבא

, שהעמיד את הסיפא לפי סומכוס בשמא ושמא, שפיר יש לנו לתרץ ולומר, כי

מדסיפא

מדברת ב

שמא ושמא, רישא נמי

מדברת ב

שמא ושמא

. ולפי רבא המשנה אמרה את אותו הדין, במקרים שונים.

אלא לרבה בר רב הונא, דאמר: אין, אמר סומכוס אפילו ברי וברי

, ולפיו הרישא של המשנה מדברת בברי וברי, והיא לדברי סומכוס, הסובר יחלוקו אפילו בברי וברי, יש להקשות:

השתא

ב

ברי וברי,

שאז כח המוחזק טוב,

אמר

סומכוס "

יחלוקו"

,

ב

שמא ושמא,

שהחזקה חלשה יותר,

מיבעי?!

וכי צריך להשמיע זאת? ואם כן לשם מה שנינו בכלל את דין הסיפא, שיחלוקו בשמא ושמא!?

ומשנינן:

אי משום הא, לא איריא

. [אם בגלל הטענה שהסיפא מיותרת, אין זו סיבה להעמיד את הרישא בשמא ושמא], כי אפשר לתרץ ולומר, ש

תנא סיפא לגלויי רישא.

המשנה כתבה את הסיפא, שהיא מיותרת כשלעצמה, כדי לגלות את הפירוש הנכון ברישא.

שלא תאמר: רישא

מדברת דוקא ב

שמא ושמא, אבל ברי וברי לא,

וכדעת רבא. לכן

תנא סיפא שמא ושמא

, ו

מכלל

זה אתה למד,

דרישא

מדברת ב

ברי וברי.

שאם לא כן, בשביל מה יש לכתוב פעמיים אותו דין,

ואפילו הכי, יחלוקו,

וכדעת רבה בר רב הונא.

עוד מקשה הגמרא על רבה בר רב הונא מסיפא דמתניתין:

תנן: זה אומר: גדול

קניתי,

וזה אומר: קטן

מכרתי. הדין הוא, שמעמידים את העבד בחזקת המוכר, רק

ישבע המוכר שקטן מכר

כדין מודה במקצת.

ומקשינן:

בשלמא לרבא דאמר: כי אמר סומכוס שמא ושמא, אבל ברי וברי לא אמר

, ובברי וברי הולכים אחרי החזקה,

משום הכי ישבע

, ומעמידים הממון על חזקתו גם לפי סומכוס שהמשנה נשנית כדעתו.

אלא לרבה בר רב הונא דאמר: אין, אמר סומכוס אפילו ברי וברי, אמאי ישבע מוכר

ויזכה בגדול,

יחלוקו מיבעי ליה!

[צריך להיות הדין שיחלוקו!] ומתרצינן:

מודה סומכוס

שלא עושים חלוקה,

היכא דאיכא שבועה דאורייתא

המוטלת על המוחזק, שאז יש לנו להשביעו ולהעמיד את הממון על חזקתו . ובסיפא של המשנה מדובר באופן שהמוכר חייב שבועת מודה במקצת

כדבעינן למימר לקמן

[כמו שיתבאר לקמן] בסוגיא הבאה. וברישא מדובר באופן שאין שבועת מודה במקצת מסיבה שתתבאר בסוגיא הבאה.

שנינו במשנתנו:

היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן

, וכן שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה, הלוקח אומר: גדול לקחתי, והלה אומר: איני יודע - זכה בגדול. זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שהקטן מכר.

ומקשינן:

אמאי ישבע

כדין מודה במקצת? והרי יש שלש סיבות שיפטר מהשבועה!

א.

מה שטענו לא הודה לו, ומה שהודה לו לא טענו

, שהרי התביעה היא על הגדול, ועליו הנתבע אומר: לא היו דברים מעולם, וההודאה היא על העבד הקטן. ודין מודה במקצת אמור, כשהתובע תובע מאה, והנתבע מודה בחמישים שמודה בעצם הטענה במקצת!

ב.

ועוד, הילך הוא

, יש אמוראים הסוברים שאם יש ביד המודה כסף, ומוכן לתת את החלק שמודה בו מיד ואומר הילך, אין הוא מודה במקצת. ובמקרה הזה, המוכר אומר: קח לך את העבד הקטן, והרי הוא נחשב כאומר הילך.

ג.

ועוד, אין נשבעים על העבדים

ועל הקרקעות , ולמדו דין זה מכלל ופרט וכלל בפרק הזהב. [ב"מ נז ב]

אמר רב

תירוץ: מדובר במשנה

בטוענו דמי

, דמים, ואין כאן דין ודברים על העבדים.

ומבארת הגמרא: מדובר כשהתובע טוען: שלחתי אותך לקנות לי עבד גדול, ונתתי לך עשרים וחמישה דינרים

דמי עבד גדול

, ולא קנית לי, והחזר לי אותם. והשליח אומר: עשרים דינרים

דמי עבד קטן

נתת לי .

וכן היה הדבר בשדה, שתובע

דמי שדה גדולה

, ומודה לו ב

דמי שדה קטנה

.

ותירוץ זה מתרץ את שלשת הקושיות כאחת.

א. מדובר בתביעת כסף והודאה בכסף, ולא בדבר הדומה לטענו חטים והודה לו בשעורים, ובכך מתורצת הקושיא הראשונה.

ב. כיון שהנתבע מודה בממון, אין הכרח שאומר הילך, כי אין הודאה בכסף מסוים, ורק המודה בחפץ שנמכר, הרי הוא כאומר הילך. בכך מתורצת הקושיא השניה.

ג. כמו כן מתורצת הקושיא השלישית מהדין שאין נשבעים על העבדים.

ושמואל אמר

תירוץ אחר: מדובר במשנה

בטוענו כסות עבד גדול

מכרת לי, ומודה שמכר לו

כסות עבד קטן

. ובזה סרה הקושיא השלישית ממה שאין נשבעים על העבדים.

וכן הדבר בשדה שהתובע אומר:

עומרי שדה גדולה

מכרת לי, והנתבע מודה שמכר לו

עומרי שדה קטנה

.

נמצא, שהשבועה היא על עומרים ולא על שדה, וסרה הקושיא השלישית. וגם הקושיא הראשונה סרה, שכן על מה שטענו הודה לו, ואין הבדל בין הטוען למודה אלא במספר העומרים.