בבא קמא 95a — התלמוד בעברית

כאן,

בתוספתא, מדובר

בגזילה קיימת

שבאופן זה אין תקנת חכמים, ולכן צריך להשיב גם אם אינו מכיר את הבעלים, ואילו

כאן,

בברייתא לעיל ששנינו כי אין מקבלים מהם, מדובר

בשאין גזילה קיימת.

ומקשינן: לעיל הביאו ברייתא שנשנית בימי רבי: מעשה בגזלן שרצה לעשות תשובה ואמרה לו אשתו שאם יעשה תשובה גם האבנט אינו שלו, ובעקבותיו תיקנו חכמים שאינו צריך להחזיר מן הדין,

והא

והרי

אבנט

גזול,

דגזילה קיימת היא,

ועל זה תיקנו חכמים שאינו צריך להחזיר, אם כן כיצד אומר רב נחמן שכל תקנתם היתה בשאין גזילה קיימת.

ומתרצינן:

מאי אבנט?

אין הכוונה שהאבנט היה גזול אלא

דמי אבנט,

ששווי האבנט צריך לשמש כתשלום עבור הגזילה , ולזה תיקנו חכמים שאינו צריך לשלם את הגזילה.

ומקשינן:

וכל היכא דגזילה קיימת, לא עבוד

לא עשו

רבנן תקנתא

לגזלן שאינו צריך להחזיר?

והרי מריש

[קורה]

דגזילה קיימת היא, ותנן

בגיטין [נה א]: העיד רבי יוחנן בן גודגדא ,

על המריש הגזול

קורה שגזל אדם מחברו,

שבנאו

הגזלן

בבירה

בבנין גדול, תיקנו חכמים

שיטול

בעל הקורה את

דמיו,

והגזלן אינו חייב להחזיר את הקורה עצמה,

מפני תקנת השבים!

מבואר שם במשנה שיש תקנת השבים גם על גזילה קיימת.

ומתרצינן:

שאני התם

גבי קורה ששם אותה הגזלן בתוך בנין שבנה,

דכיון דאיכא פסידא דבירה,

שצריכים להרוס את כל הבנין כדי להוציא את הקורה,

שויוה רבנן כדליתא

החשיבו חכמים את הקורה כמי שאינה קיימת.

שנינו במשנה:

גזל פרה מעוברת וילדה

משלם לנגזל דמי פרה העומדת לילד, ואילו את הוולד קונה הגזלן בשינוי.

תנו רבנן

בברייתא:

הגוזל רחל וגזזה,

וכן הגוזל

פרה וילדה

-

משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה,

שצריך להחזיר כל מה שנטל ממנה ומה שהשביחה, אלו

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: גזילה חוזרת בעיניה

כמות שהיא עכשיו ריקנית, ויוסיף לשלם את דמי הגיזות והעובר כמו שהיו שווים בשעת הגזילה, ואינו משלם את שבח הגיזות והוולד שהשביחו אצלו, כי הם נשתנו וכעת הם שייכים לו, ואינו חייב אלא תשלום על הגזילה כמו שהיתה בשעת הגזילה.

רבי שמעון אומר: רואין אותה

את הגזילה

כאילו היא שומא

[הוערכה]

אצלו בכסף,

כלומר: משלם כפי הערכת שוויו בשעת הגזילה. ולקמן תפרש הגמרא במה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון.

איבעיא להו: מאי טעמיה דרבי מאיר

הסובר שהגזלן צריך להשיב את כל מה שהשביחה הגזילה וכל מה שנטל ממנה?

האם טעמו

משום דקסבר שינוי במקומו עומד,

וגם לאחר השינוי שייכת הגזילה לנגזל ומשום כך חייב להשיב את השבח.

או דילמא

שמא

בעלמא

בשאר מקומות

שינוי קונה, והכא קנסא הוא דקא קניס

את הגזלן להשיב את השבח, כדי שלא יהא חוטא נשכר?

למאי נפקא מינה

אם טעמו של רבי מאיר משום קנס או משום שהשינוי אינו קונה?

נפקא מינה

להיכא

לאופן שלא השביחה אלא להיפך

דכחשא מכחש,

שאם טעמו של רבי מאיר משום שסובר שינוי במקומו עומד ואינו יוצא מידי הנגזל, אם כן גם בכחשה משיב הגזלן את הגזילה כמות שהיא עכשיו. אבל אם טעמו של רבי מאיר משום קנס, אם כן בכחשה שאין טעם לקנוס אותו, יקנה הגזלן את החפץ מחמת שנשתנה, ויצטרך לשלם עבור הגזילה דמים כשוויה בשעת הגזילה.

תא שמע

: מנסה הגמרא לפשוט את הספק מהמשנה הבאה, ששנינו:

גזל בהמה והזקינה

אצל הגזלן, או גזל

עבדים והזקינו

אצלו ונפחת ערכם -

משלם כשעת הגזילה,

כשווים בשעת הגזילה, הואיל וקנאם בשינוי.

רבי מאיר אומר: בעבדים

שגזלם והזקינו -

אומר לו

הגזלן לנגזל:

הרי שלך לפניך,

שמחזירם כמות שהם, לפי שהעבדים דינם כקרקע, שעומדת תמיד ברשות בעלים, ואינם נקנים לגזלן בשינוי, ובחזקת הבעלים הזקינו.

ואילו בהמה

שאין דינה כקרקע, סובר רבי מאיר שאם נשתנו ונפחת ערכם צריך לשלם לנגזל דמים

כשעת הגזילה.

ואי סלקא דעתך סבר רבי מאיר שינוי במקומו עומד,

אם כן

אפילו בהמה נמי

אם הוכחשה משיב אותה כמות שהיא עכשיו.

אלא לאו שמע מינה: קסבר רבי מאיר שינוי קונה,

ולכן בהוכחשה הגזילה, רק עבדים שדינם כקרקע ואינם נקנים בשינוי, משיב אותם כמות שהם עכשיו, אבל בהמה שאין דינה כקרקע נקנית בשינוי, וצריך לשלם לבעלים דמים כשוויות הבהמה בשעת הגזילה.

והכא

בהשביחה, הטעם שאמר רבי מאיר שהגזלן אינו קונה את השבח וצריך להשיבו,

קנסא הוא דקא קניס,

כדי שלא יהא חוטא נשכר.

כך יש לכאורה להוכיח מהמשנה.

דוחה הגמרא:

אמרי,

אמרו, ממשנה זו אין להוכיח, שכן אפשר לומר, כי

רבי מאיר

לדבריהם דרבנן קאמר להו

: וכך אפשר לפרש את דבריו,

לדידי

לשיטתי

שינוי אין קונה, ואפילו בהמה נמי

משיב אותה כמות שהיא עכשיו,

אלא לדידכו דאמריתו

לשיטתכם שאתם סבורים כי

שינוי קונה, אודו לי מיהת בעבדא דכמקרקעי דמי,

לכל הפחות תודו לי בעבדים שדינם כקרקע,

וקרקע אינה נגזלת

ולא מועיל בה שינוי לקנותה, ואם כן דינם שמשיבם כמו שהם עכשיו.

ואמרי ליה רבנן: לא, עבדא כמטלטלי דמי,

דינם כמטלטלין שנגזלים ומועיל בהם שינוי לקנותם, ומשום כך סוברים רבנן כי בנשתנו והוכחשו, צריך לשלם דמים כשוויים בשעת הגזילה.

אם כן אין לפשוט ממשנה זו כיצד סובר רבי מאיר.

תא שמע

: לפשוט את הספק ממשנה אחרת ששנינו לקמן [ק ב]: אם נתן צמר לצבע

לצבוע לו

את הצמר בצבע

אדום וצבעו

בצבע

שחור,

או נתן לו לצובעו בצבע

שחור וצבעו

בצבע

אדום,

היינו ששינה ממה שהתנה עמו בעל הצמר.

רבי מאיר אומר: נותן לו

הצבע את

דמי צמרו.

ומדוייק בדברי רבי מאיר שרק

דמי צמרו אין,

צריך לשלם, אבל

דמי צמרו ושבחו

השבח, תוספת הערך שבאה על ידי הצביעה

לא

צריך לשלם.

ואי סלקא דעתך סבר רבי מאיר שינוי אין קונה,

אם כן

דמי צמרו ושבחו

בעי למיתב

ליה,

צריך לתת לו לבעל הצמר, שהרי הצמר נשאר שייך לבעל הצמר גם אחרי שעשה בו שינוי!

אלא, לאו, שמע מינה

מכך שאמר רבי מאיר שרק דמי צמרו צריך לשלם,

קסבר רבי מאיר שינוי קונה,

וכיון שקונה הצבע את הצמר בשינוי, לכן אינו משלם אלא דמי הצמר כשווים קודם השינוי.

והכא

שאמר רבי מאיר בגזל בהמה ונגזזה וילדה כי צריך להשיב את השבח, טעמו משום

קנסא הוא דקא קניס

את הגזלן שלא יהנה מחמת הגזילה מן הגיזות והוולדות. אבל את הצבע לא קנסו, כיון שאינו גזלן ואינו חוטא אלא שוגג.

ומסיקה הגמרא: אכן

שמע מינה

שכך היא דעת רבי מאיר. וכיון שכן, לדעת רבי מאיר בהוכחשה הגזילה, אינו יכול להשיב אותה כמות שהיא עכשיו, אלא צריך לשלם דמים כשוויותה בשעת הגזילה.

איכא דאמרי

יש אומרים:

הא לא איבעי לן,

דבר זה לא הסתפקנו האם סובר רבי מאיר ששינוי קונה או לא.

מדאפיך רב

משום שרב לקמן [צו ב] הפך את המשנה שם

ותני

ושנאה כך:

גזל פרה והזקינה, עבדים והזקינו

-

משלם כשעת הגזילה,

אלו

דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בעבדים

שדינם כקרקע -

אומר לו הרי שלך לפניך.

ולפי גירסא זו שגרס רב:

ודאי לרבי מאיר

שינוי קונה,

שהרי לדעת רבי מאיר כשהוכחשה הגזילה אינו משיבה כמות שהיא עכשיו, אפילו אם היו עבדים. וטעמו ודאי משום ששינוי קונה.

והכא

בגזל פרה מעוברת וילדה ודאי טעמו של רבי מאיר שמשיב את השבח, מטעם

קנסא הוא דקא קניס ליה

את הגזלן.

אלא

כי קא איבעי לן

בדברי רבי מאיר -

הכי איבעי לן

:

האם לדעת רבי מאיר

כי קא קניס

את הגזלן רק כשהגזילה היתה ברשותו

במזיד, אבל

אם הגזילה היתה ברשותו

בשוגג

כגון שלקח מגזלן והשביחה ולא ידע שהיא גזולה

לא קניס

אותו באופן זה.

או דילמא

שמא

אפילו

אם היתה אצלו הגזילה

בשוגג

והשביחה

נמי קניס

אותו להשיב את השבח לנגזל?

תא שמע

: מנסה הגמרא לפשוט מברייתא דתניא:

חמשה

דברים,

גובין

אותם רק

מן

הנכסים

המחוררין

שהם בני חורין ברשות בעליהם, ולא מנכסים משועבדים שמכרו הבעלים לאחר שכבר נתחייב בדברים אלו.

ואלו הן

:

א.

פירות, ושבח פירות,

כגון אם גזל אדם שדה מחבירו, ומכרה לאחר, והשביחה הקונה שזיבלה וחרשה, ולאחר מכן הוציאה הנגזל מתחת יד הקונה עם השבח שהשביח בה ועם הפירות שבה, וחוזר עתה הקונה על המוכר שמכרה לו באחריות לגבות ממנו, הרי הוא גובה מן המוכר את הקרן מנכסים משועבדים, אבל את השבח והפירות גובה רק מנכסים בני חורין, לפי שאינם קצובין, ולא יכלו הקונים ליזהר לא לקנות מהמוכר נכסים כנגד השבח והפירות.

ב.

והמקבל עליו

בזמן הקידושין

לזון בן אשתו ובת אשתו

שהיו לה מנשואין קודמים, אף הם אינם גובים מנכסים משועבדים, לפי שאין המזונות קצובין, ולא נכתב בשטר.

ג.

וגט חוב

[שטר חוב]

שאין

כתוב

בו אחריות,

שלא כתוב בשטר כי הנכסים משועבדים לפרעון החוב.

ד.

וכתובת אשה שאין

כתוב

בה

בכתובה

אחריות,

שהנכסים משועבדים לפרעון הכתובה.

ומזה שכתוב בברייתא כי שטר שאין בו אחריות אינו גובה מנכסים משועבדים, מוכח כי אם לא נכתב תנאי של אחריות בשטר לשעבד את הנכסים לפרעון, אין אומרים שזו טעות סופר ששכח ולא כתב אחריות וכיון שזו טעות הרי זה כאילו נכתבה במפורש, אלא שטר שאין כתובה בו אחריות, אינו יכול לגבות מנכסים משועבדים.

מאן שמעת ליה דאמר

מי הוא התנא ששמענו אותו שסובר כן, שתנאי של

אחריות

נכסים שלא נכתבה בשטר

לאו טעות סופר הוא?

רבי מאיר

סובר כן בבא מציעא [יב ב], אם כן הוא התנא ששנה ברייתא זו.

וקתני

בברייתא: גם

פירות ושבח פירות.

שבח פירות היכי דמי?