בבא קמא 81b — התלמוד בעברית

ורק

ממקום שאינו רואה את החמה

,

ולא ממקום שהוא רואה את החמה

, כי הוא עיקר האילן שהחמה מבשלת שם את הפרי וממתקתו,

שנאמר

[דברים לג יג]: "וליוסף אמר: מבורכת ה' ארצו ...

וממגד

[לשון עדנים ומתק]

תבואות שמש

[שהיתה ארצו פתוחה לחמה, וממתקת הפירות] ".

ה.

ומעין היוצא תחילה, בני העיר מסתפקין ממנו

:

אמר רבה בר רב הונא: ונותן לו

המסתפק למי שהמעין שלו -

דמים

.

ו

אולם

לית הלכתא כוותיה

דרבה בר רב הונא, ואינו צריך לשלם לו.

ו.

ומחכין בימה של טבריא, ובלבד שלא יפרוס קלע, ויעמיד את הספינה

:

תנו רבנן: בראשונה

התנו שבטים זה עם זה, שלא יפרוס קליעה ויעמיד את הספינה, אבל צד הוא ברשתות ובמכמרות

.

תנו רבנן: ימה של טבריה, בחלקו של נפתלי היתה

.

ולא עוד, אלא שנטל מלוא חבל חרם

[מצודה] ביבשה

בדרומה

של הים. כלומר נפתלי נטל עוד פיסת יבשה בדרום הים, כדי שיוכל לעמוד שם ולמשוך בחבל את מצודתו מן הים -

לקיים מה שנאמר

בו: "נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה'

ים ודרום ירשה

".

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר

:

עצים

תלושין

ש

היו

בהרים

בשעת חלוקת הארץ,

בחזקת כל השבטים הן עומדים

, ואף שנמצאים הם בחלקו של שבט אחד.

ו

עצים שהיו

מחוברים

בשעת חלוקת הארץ, הם

בחזקת אותו השבט

שבחלקו הם מחוברים.

ואין לך כל שבט ושבט מישראל, שאין לו בהר, ובשפלה, ובנגב

[ארץ שדות ובקעות],

ובעמק

, כלומר: כך נתחלקה הארץ, באופן שבחלקו של כל שבט היה מכל אלו -

שנאמר

: "

פנו וסעו לכם, ובואו הר האמורי ואל כל שכניו, בערבה בהר, ובשפלה ובנגב ובחוף הים

".

ולא הר האמורי בלבד היה בו מכל אלו, אלא

וכן אתה מוצא

אף

בכנעני ובפריזי

,

שנאמר

: "ובואו הר האמורי

ואל כל שכניו

",

אלמא

: אף

שכניו

של האמורי -

הכי הוו

[כך היה להם].

ז.

ונפנין לאחורי הגדר, ואפילו בשדה שהיא מלאה כרכום

:

אמר רב אחא בר יעקב: לא נצרכה

תקנה זו,

אלא

שאם מתפנה הוא מאחורי הגדר של שדה חבירו, יכול

ליטול הימנו

מהגדר הבנויה סביב לשדה חבירו -

צרור

כדי לקנח בו, ואף על פי שפורץ את הגדר, ואף שהשדה מליאה כרכום שהיא צריכה שמירה מעולה.

אמר רב חסדא: ואפילו בשבת

מותר ליטול צרור מגדר בנוי כדי לקנח בו.

מר זוטרא חסידא שקיל

בשבת

ומהדר

[היה נוטל צרור ומחזירו],

ואמר ליה לשמעיה: "זיל שירקיה

" [והיה אומר לשמשו בחול, שיטוחנו בטיט ויחברנו יפה לגדר].

ח.

ומהלכין בשבילי הרשות, עד שתרד רביעה שניה

:

אמר רב פפא: והאי

שדה

דידן, אפילו טל קשי לה

, [שדה שלי אפילו אם רק יורד עליה טל בלילה, מזיק לה דריסת הרגל ממחרתו], ולא רק משתרד רביעה שניה.

ט.

ומסתלקין לצידי הדרכים, מפני יתידות הדרכים

:

מעשה ב

שמואל ורב יהודה

ד

הוו שקלי ואזלי באורחא, הוה מסתלק שמואל לצידי הדרכים

, [מעשה בשמואל ורב יהודה שהלכו בדרך בבבל, והיתה הדרך מליאה ביתדות, והלך שמואל בשדות שבצידי הדרכים].

אמר ליה רב יהודה

לשמואל:

וכי

תנאין שהתנה יהושע, אפילו בבבל

הם!?

אמר ליה: שאני אומר

: תנאים שהתנה יהושע

אפילו בחוצה לארץ

התנה, וכל שכן בבבל שמצויין שם שיירות ועוברין ושבים והוצרך יהושע להתנות.

מעשה ב

רבי ורבי חייא דהוו שקלי ואזלי באורחא, איסתלקו לצידי הדרכים, הוה קא מפסיע ואזיל רבי יהודה בן קנוסא קמייהו

, [מעשה ברבי ורבי חייא, שהיו יתידות בדרך, ולכן הלכו בשדות שבצידי הדרכים; ואילו רבי יהודה בן קנוסא שהלך לפניהם, היה פוסע פסיעות גסות מיתד ליתד, ולא הלך בצידי הדרכים].

אמר ליה רבי לרבי חייא

:

מי הוא

זה

שמראה גדולה בפנינו!?

שהוא מראה לנו שהוא ירא שמים מאד ואינו חושש לתנאי שהתנה יהושע, והדבר נראה כיוהרא.

אמר ליה רבי חייא: שמא רבי יהודה בן קנוסא תלמידי הוא, וכל מעשיו לשם שמים

.

כי מטו לגביה חזייה

[כאשר התקדמו רבי ורבי חייא, והגיעו לרבי יהודה בן קנוסא, ראהו רבי ו]

אמר ליה

:

אי לאו יהודה בן קנוסא את

שכל מעשיך לשם שמים -

גזרתינהו לשקך בגיזרא דפרזלא

[אם לא שיהודה בן קנוסא אתה, הייתי גוזר את כרעיך בקופיץ של ברזל], כלומר: הייתי גוזר עליך נידוי.

י.

התועה בין הכרמים מפסיג ויורד מפסיג ועולה

:

תנו רבנן: הרואה

את

חבירו

כשהוא

תועה בין הכרמים,

ורוצה להדריכו לצאת משם, הרי זה

מפסיג

, מפלס לו דרך בכרם תוך כדי שמשבר ענפים מהגפנים,

ועולה

אל הכרם, ומן הכרם,

מפסיג ויורד

אל הכרם, ומן הכרם,

עד שמעלהו

לחבירו התועה

לעיר או לדרך

.

וכן הוא

עצמו

שתועה בין הכרמים, מפסיג

בעצמו

ועולה, מפסיג

בעצמו

ויורד, עד שיעלה לעיר או לדרך

.

ומקשינן:

מאי

"

וכן

הוא עצמו", למה צריך להשמיענו שהוא עצמו יכול לעשות כן, מאחר שכבר השמיענו שיכול אחר לעשות כן עבורו!?

ומשנינן: לכך השמיענו התנא שאף הוא עצמו יכול לעשות כן, כי

מהו דתימא

, שרק

חבירו

של התועה,

הוא

זה שרשאי לפסוג בכרם כדי להציל את חבירו התועה, היות

ד

הוא

ידע להיכא מסלק, דניפסוג

. שהמציל את חבירו, אין פגיעתו רבה בכרם, כיון שהוא מכיר את הדרך, והוא מפסיג רק בכוון היציאה בלבד.

אבל הוא

עצמו התועה בין הכרמים,

דלא ידע להיכא קא סליק

, שאינו יודע להיכן הוא יוצא,

לא ניפסוג

, לא יפסוג בתוך הכרמים עצמם, כיון שהוא צועד בהם רבות לכאן ולכאן מבלי לדעת את כיוון היציאה מהכרמים, ופוגע בהם קשות, אלא

נהדריה נהדר בי מיצרי

, ילך בשבילים שבין גדרות הכרמים, מסביב לגבולי הכרמים, ולא יפסג בתוך הכרמים.

קא משמע לן

שאף האדם התועה עצמו, מפסיג ועולה מפסיג ויורד בתוך הכרמים עצמם.

ותמהינן:

הא

, זה שמותר לפסג בין הכרמים כדי להציל ולהנצל, הרי דין

דאורייתא הוא!

לפי שבעל הכרם עצמו חייב להצילו אפילו על חשבון הפסד כרמו. ואם כן, מדוע שנתה הברייתא את ההלכה הזאת בכלל תקנות יהושע!?

דתניא

: יכול לא יהא חייב אדם אלא בהשבת ממונו של חבירו,

השבת גופו

של חבירו

מניין

שהוא חייב?

תלמוד לומר

בפרשת השבת אבידה [דברים כב ב]: "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך, והיה עמך עד דרוש אחיך אותו

והשבותו

לו", דמשמע: תשיב אותו עצמו.

ומשנינן: מ

דאורייתא

מותר להנצל רק על ידי הילוך בשבילים המצויים

בי מיצרי

, בין גבולות הכרמים, מסביב לכרם, אך לא בתוך הכרם, כי לא התירה התורה להנצל על חשבון בעל הכרם, כאשר אפשר לו לטרוח ולהקיף את הכרם מבחוץ, ולהנצל מבלי להפסיד את הכרם.

אתא הוא

[בא יהושע] ו

תקין, ד

אפילו רשאי להיות

מפסיג ועולה מפסיג ויורד

לצורך הצלתו.

יא.

ומת מצוה קנה מקומו

:

ורמינהי

סתירה לכך מהא דתניא:

המוצא מת

מצוה

מוטל באיסרטיא

[רשות הרבים ברוחב שש עשרה אמה], הרי זה

מפנהו לימין איסרטיא, או לשמאל איסרטיא

.

ואם היו שם

שדה בור

[שדה שאינה חרושה ואינה זרועה] מימין האיסרטיא,

ושדה ניר

[שדה חרושה ולא זרועה] משמאל האיסרטיא, הרי הוא

מפנהו לשדה בור

.

ואם היו שם

שדה ניר ושדה זרע

[שדה זרועה] משני צידי האיסרטיא, הרי הוא

מפנהו לשדה ניר

.

ואם

היו שתיהן בורות

, או שהיו

שתיהן

נירות

, או שהיו

שתיהן זרועות, מפנהו לכל מקום שירצה

. כלומר: לאיזה מהן שירצה.

הרי מבואר שמת מצוה לא קנה מקומו, שאם כן, יעכבו בעלי השדות שמימין ומשמאל מלקוברו בשדותיהם, אלא יקברם במקום שמצאו באיסרטיא!

אמר רב ביבי

: הברייתא מדברת

במוטל

המת

על המיצר

[לרוחב רשות הרבים] שכשעוברים עליו, מאהילים עליו עושי טהרות, ונטמאים. ולכן,

מתוך שניתן

רשות

לפנותו

, ממקומו כדי שלא יטמא את העוברים שם, לכן

מפנהו לכל מקום שירצה

, לכל רוח שירצה.

אמר מר: עשרה תנאין התנה יהושע:

אמרי

בני הישיבה להקשות: וכי

עשרה

תנאים בלבד היו!? והרי

הני חד עסרי הויין

[תנאים אלו כפי שנמנו, הרי אחד עשר תנאים הם], ולמה שנינו עשרה תנאים!?

ומשנינן: התנאי השמיני: "

מהלכין בשבילי הרשות

",

שלמה

המלך

אמרה

, ולא יהושע!

כדתניא: הרי שכלו פירותיו מן השדה, ו

בכל זאת

אינו מניח בני אדם ליכנס בתוך שדהו, מה הבריות אומרות עליו: מה הנאה יש לפלוני, ומה הבריות מזיקות לו!?

ועליו הכתוב אומר

: "

מהיות טוב, אל תקרי רע

".

ותמהינן:

ומי כתיב

: "

מהיות טוב אל תקרי רע

" [וכי נאמר פסוק כזה]!? ומשנינן:

אין

, אכן

כתיב כי האי גוונא

: "

אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידיך לעשות

".

ומקשינן:

ותו ליכא

[וכי אין עוד תנאים של יהושע מלבד אלו שנזכרו כאן]!?

והא איכא

הא

דרבי יהודה!?

דתניא: רבי יהודה אומר

:

בשעת הוצאת זבלים, אדם מוציא זבלו לרשות הרבים, וצוברו

שם

כל שלשים יום

, כלומר: שלשים יום רשאי הוא להניחו שם,

כדי שיהא נשוף ברגלי אדם וברגלי בהמה

[ועל ידי זה ראוי הזבל לזבל בו את השדה],

שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ

.

ו

כמו כן,

הא איכא

עוד, הא

דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה

.

דתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר

:

א.

תנאי בית דין הוא: שיהא זה

, בעל נחיל דבורים, שעזבוהו הדבורים, והתיישבו להם בשדה של חבירו -

יורד לתוך שדה חבירו, וקוצץ שוכו

[ענף מעצו]

של חבירו

שעליו יושבות הדבורים שלו, כדי

להציל נחיל

הדבורים

שלו

, שהתיישב עליו, וכשיקצצהו יחזרו אליו הדבורים.

ונותן לו

בעל הנחיל לבעל העץ את

דמי שוכו של חבירו

.

ב.

ו

כן

תנאי בית דין הוא: שיהא זה שופך

את

יינו

ומרוקן את חביתו

ומציל

לתוך החבית את

דובשנו של חבירו

שנסדקה חביתו,

ונוטל

בעל היין את

דמי יינו

שהפסיד

מתוך דובשנו של חבירו

.

ג.

ו

כן

תנאי בית דין הוא: שיהא זה

בעל חמור טעון עצים -

מפרק את עציו

מחמורו,

וטוען

עליו את

פשתנו של חבירו

שמת לו חמורו,

ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו של חבירו

-

וכל אלו משום

שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ

.

והשתא תיקשי: למה לא נמנו גם תנאיהם של רבי יהודה ושל רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה!?

ומשנינן:

ביחידאי לא קאמרינן

[דעת יחידים אינה נמנית בברייתא זו], ודברי רבי יהודה ורבי ישמעאל דעות יחיד הם, וחכמים נחלקו עליהם.