גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
בבא קמא 76b — התלמוד בעברית
וריש לקיש אומר ליישב, שלא תיקשי לרבי שמעון: והא שחיטה שאינה ראויה היא: הכא במאי עסקינן במשנתנו: בשוחט בעלי מומין שאינם ראויים למזבח בחוץ , והם מותרים באכילה על ידי פדיון, ורבי שמעון הרי סובר: "כל…
הטקסט המקורי — בבא קמא 76b
וריש לקיש אומר
ליישב, שלא תיקשי לרבי שמעון: והא שחיטה שאינה ראויה היא: הכא במאי עסקינן במשנתנו:
בשוחט בעלי מומין
שאינם ראויים למזבח
בחוץ
, והם מותרים באכילה על ידי פדיון, ורבי שמעון הרי סובר: "כל העומד לפדות כפדוי דמי", וכמבואר בהמשך הענין.
תהי בה
רבי אלעזר
[הקשה על כך רבי אלעזר] על תירוצי רבי יוחנן וריש לקיש:
לרבי יוחנן
שתירץ: בשוחט תמימים בפנים - תיקשי: דאכתי שחיטה שאינה ראויה היא משום שקדשים הם, דכי אטו
שחיטה מתרת
את הקדשים באכילה!?
והלא זריקה
היא ה
מתרת
את הקדשים באכילה, ונמצא שבשעת שחיטה, אינה ראויה היא השחיטה, ואין זו טביחה להתחייב עליה.
לריש לקיש
שתירץ: בשוחט בעלי מומין בחוץ - תיקשי: והלא אכתי שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי קדשים הם, וכי אטו
שחיטה מתרת
אותם באכילה!?
והלא פדייה מתרת
אותם, כי עד שלא נפדו הקדשים הרי הם אסורים באכילה.
ודוחה הגמרא את דברי רבי אלעזר, כי
אישתמיטתיה
לרבי אלעזר
הא דאמר רבי שמעון
עצמו [שבביאור שיטתו אנו עוסקים]:
"
כל העומד לזרוק כזרוק דמי
", והיות ומיד אחר השחיטה עומדת היא ליזרק דמה, הרי זה כאילו כבר נזרק דמה, לענין שתיחשב השחיטה "שחיטה ראויה".
ו
כל העומד לפדות כפדוי דמי
", ואם כן שחיטה ראויה היא, שהרי בהמה בעלת מום עומדת היא לפדיון ולהיתר אכילה.
ומפרשת הגמרא:
כל העומד לזרוק כזרוק דמי
לשיטת רבי שמעון, מנין? מהא
דתניא
:
רבי שמעון אומר
: כל אוכל שהוא אסור בהנאה, אינו מיטמא "טומאת אוכלין", אבל אם היה האוכל מותר בהנאה ונאסר, הרי הוא מקבל "טומאת אוכלין"; ולפיכך:
יש נותר
מן הקדשים שהוא אסור בהנאה,
ש
אף על פי כן
הוא מטמא טומאת אוכלין
, היות והיתה לו שעת הכושר, ומפרש לה ואזיל.
ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין
היות והוא אסור בהנאה;
כיצד
:
בשר קדשי קדשים או תודה - הנאכלים ליום של השחיטה והלילה לאחריו בלבד - ש
לן
[עבר עליו הלילה שלאחר שחיטה],
לפני זריקה
של הדם, ונמצא שלא הותרו בהנאה מעולם, שהזריקה היא המתרת את הקדשים באכילה, והרי נעשה נותר קודם זריקה, נותר זה
אינו מטמא טומאת אוכלין
, שהרי לא היה לו שעת הכושר.
אבל אם לן בשר זה
לאחר זריקה
, וכבר הותר באכילה משנזרק דמה, אלא שנאסר לאחר שעבר הלילה, נותר זה
מטמא טומאת אוכלין
, שכבר היתה לו שעת הכושר.
וקיימא לן
במנחות:
מאי
לן "
לפני זריקה
" שאינו מטמא טומאת אוכלין, היינו דוקא כשלן
קודם שנראה לזריקה
, כדמפרש ואזיל; ומאי לן "
לאחר זריקה
" שהוא מטמא טומאת אוכלין, היינו כשלן
לאחר שנראה לזריקה
, ואפילו לא נזרק דמו.
קודם שנראה לזריקה לן, מאי היא
[כלומר: כיצד אינו נראה לזריקה]?
דלא הויא שהות ביום למזרקיה
[לא היתה אפשרות ביום לזרוק את הדם], משום
דשחטיה סמוך לשקיעת החמה, ו
באופן זה בלבד
אינו מטמא טומאת אוכלין
, ומשום שביום בלבד יכול לזרוק.
לאחר שנראה לזריקה לן
מאי היא?
דהויא שהות ביום למזרקיה
, והיות והיה אפשר לזורקו ביום, הרי הוא כאילו כבר נזרק דמו והותר בהנאה,
ו
באופן זה
מטמא
הוא
טומאת אוכלין
, אף שמעולם לא היה מותר בהנאה.
אלמא
הרי מוכח: "
כל העומד לזרוק כזרוק דמי
"!
וכל העומד לפדות כפדוי דמי
לרבי שמעון, מנין? מהא
דתניא
:
רבי שמעון אומר
: