גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
בבא קמא 72a — התלמוד בעברית
הוא משום דלא אכלי בשרא דתורא [לא אכלתי בשר שור], כלומר: לא דקדקתי בטעמו של דבר היטב. שב והקשה לו רבא לרב נחמן: ואלא השתא לפי חזרתך, מאי שנא רישא דמשנתנו, שהוא חייב לשלם אפילו אם לא עמד בדין, ואין בית…
הטקסט המקורי — בבא קמא 72a
הוא משום
דלא אכלי בשרא דתורא
[לא אכלתי בשר שור], כלומר: לא דקדקתי בטעמו של דבר היטב.
שב והקשה לו רבא לרב נחמן:
ואלא
השתא לפי חזרתך,
מאי שנא רישא
דמשנתנו, שהוא חייב לשלם אפילו אם לא עמד בדין, ואין בית דין מחייבין אותו אלא חלק מהתשלום,
ומאי שנא סיפא
של משנתנו כשטבח אחר שמת אביו שאינו משלם ארבעה וחמשה, ווהטעם בפשוטו הוא משום שאין הוא חייב על כל הטביחה משום שחלק מן הבהמה הוא שלו, והרי "אפילו חמשה חצאי בקר אמר רחמנא"!?
אמר ליה
רב נחמן לרבא:
כך הוא החילוק:
רישא
שבשעת טביחה היתה כל הבהמה גנובה בידו - הרי הוא חייב משום ד
קרינא ביה
: "
וטבחו
"
כולו באיסורא
[כל מעשה הטביחה היתה בדבר גנוב ואסור].
ואף שבשעת חיוב התשלום - דהיינו בשעת העמדה בדין - אין אנו יכולים לחייבו בכל התשלום, שהרי הוא עצמו יורש חלק ממנו, לא איכפת לן בזה, כי "חמשה בקר ישלם" אמר רחמנא, ואפילו "חמשה חצאי בקר ישלם".
אבל
סיפא
שכבר בשעת טביחה היה חלק קנוי לו - הרי הוא פטור משום ד
לא קרינא ביה
"
וטבחו
"
כולו באיסורא
, כלומר: היות ואמרה התורה: "וטבחו" ולא "וטבח", משמע, שתהיה טביחה שלימה באיסור.
שנינו במשנה:
השוחט ונמצאת טריפה
, השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה:
אמר ליה רב חביבי מחוזנאה לרב אשי: שמע מינה
ממשנתנו, המחייבת ארבעה וחמשה על שחיטת חולין בעזרה, ואף שנאסרה הבהמה על ידי השחיטה בהנאה - "
אינה לשחיטה אלא לבסוף
" [אין שחיטה נקראת אלא לבסוף השחיטה], ולא נאסרה הבהמה אלא בגמר השחיטה, ובשעת שחיטה היתר הוא שטבח.
דאי
"
ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף
", אם כן למה חייב הוא ארבעה וחמשה על טביחת חולין בעזרה, והרי
כיון דשחט בה פורתא
[מיד כשהתחיל לשחוט]
אסרה
לבהמה בהנאה משום "חולין שנשחטו בעזרה", ואם כן
אידך לא דמריה קא טבח
[אינו טובח את של הבעלים].
אמר
דחה
ליה
לרב חביבי -
רב הונא בריה דרבא
:
לעולם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ואכן כששחט מקצת נאסרה הבהמה, אבל מכל מקום
כי קא מחייב אההוא פורתא
[חיובו בארבעה וחמשה הוא על אותו משהו ששחט].
אמר ליה רב אשי
לרב הונא בריה דרבא:
לא תידחי
כאשר דחית, ומשום ש"
וטבחו
"
כולו בעינן, ו
אם אינך מחייבו אלא על מקצת השחיטה, הרי
ליכא
"וטבחו כולו".
אלא קשיא
משנתנו, דאם כן משמע מינה: אינה לשחיטה אלא לבסוף!?
אמר ליה
רב אשי:
הכי אמר רב גמדא משמיה דרבא
: משנתנו עוסקת ב
כגון ששחט מקצת סימנין בחוץ, וגמרן
לרוב סימני הבהמה
בפנים
.
איכא דמתני לה
להא דרב חביבי ורב אשי -
אהא
דאיתמר:
אמר רבי שמעון משום דרבי לוי סבא
: "
אינה לשחיטה אלא לבסוף
", אין שחיטה נקראת אלא לבסוף השחיטה.
ורבי יוחנן אמר
: "
ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף
".
אמר ליה רב חביבי מחוזנאה לרב אשי
:
לימא
, היתכן ד
קסבר רבי יוחנן: חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא
, אין איסור דאורייתא לא בשחיטת חולין בעזרה ולא בהנאה מהם לאחר שחיטתם!?