בבא קמא 61a — התלמוד בעברית

אלא למאן דאמר

"

טמון באש

"

קמיבעיא ליה

לדוד,

מאי איבעי ליה קראי?

מדוע כתוב פעם אחת שעורים ופעם אחת עדשים, שהרי רק על גדיש אחד הוא שאל אם חייבים על טמון באש?

ומשנינן:

אמר לך

אותו מאן דאמר: "

טמון

"

וחדא מהנך קמיבעיא ליה.

שתי שאלות שאל דוד מהסנהדרין, שאלת טמון באש ועוד אחת משתי השאלות, או "למקלי" או "לאחלופי". וכל שאלה היתה בגדיש אחר. ולכן כתוב פעם אחת שעורים ופעם אחת עדשים.

והוינן בה:

בשלמא למאן דאמר הני תרתי,

בין לפי האומר "למקלי" בין לפי האומר "לאחלופי",

היינו דכתיב

"

ולא אבה דוד לשתותם

", שלא רצה דוד להשתמש בהיתר שנתנו לו הסנהדרין לשרוף הגדישים או להחליף ללא רשות הבעלים, כי

אמר: כיון דאיכא איסורא

בכך לכל אדם בישראל,

לא ניחא לי

להסתמך על כך שאני מלך ולמלך מותר.

אלא למאן דאמר

"

טמון באש

"

קא מבעיא ליה,

תקשי:

מכדי, גמרא הוא דשלחו ליה,

הלא פסק הלכה בלבד שלחו לו הסנהדרין, אם הלכה כרבי יהודה או כרבנן לגבי "טמון באש", ואם כן,

מאי

"

לא אבה דוד לשתותם

"? מה שייך לומר שלא רצה לקבל את פסק ההלכה? ומתרצינן:

דלא אמרינהו משמייהו.

שלא רצה דוד לומר את הפסק בשמם של שלשת הגבורים שמסרו את נפשם ועברו דרך מחנה פלשתים כדי להגיע לסנהדרין ולשאול את שאלתו.

אמר

דוד:

כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: כל המוסר עצמו למות על דברי תורה, אין אומרים דבר הלכה משמו!

(עיין הערה נוספת בסוף הספר מראש המערכת).

וכתיב בהמשך הכתוב "

ויסך אותם לה"

'.

והוינן בה:

בשלמא למאן דאמר הני תרתי

של "למקלי" ו"לאחלופי", שנתבאר לעיל שלא אבה דוד לשתותם, היינו שלא רצה להסתמך על ההיתר שנתנו לו הסנהדרין, הרי מובן מה שכתוב שניסך אותם לה', דהיינו

משום דעבד לשם שמים.

שלא רצה להתיר לעצמו דבר שאסור לכל אדם וזה נחשב כאילו ניסך את המים הללו לה'.

אלא למאן דאמר

"

טמון באש

", ומה שלא אבה לשתותם היינו שלא אמר הפסק משמם, אם כן

מאי

"

ויסך אותם לה"

'?

ומשנינן:

דאמרינהו משמא דגמרא.

שלא אמר דוד את פסק ההלכה בשם עצמו אלא אמר שכך היא הקבלה, וזה נקרא שניסך אותם לה'.

מתניתין:

עברה

הדליקה

גדר שהוא גבוה ארבע אמות,

שהיה חוצץ בין האש לשדה חבירו,

או

שעברה

דרך הרבים

הרחבה שש עשרה אמה [כרוחב העגלות שבדגלי המדבר, שהיה שם "רשות הרבים"],

או נהר, פטור

שהוא אנוס על כך.

גמרא:

ומקשינן על המשנה, שעברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות פטור:

והתנן

בברייתא:

עברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות, חייב!?

ומתרצינן:

אמר רב פפא: תנא דידן

של המשנה

קא חשיב

הוא הולך

מלמעלה למטה

:

שש אמות

גובה

פטור

.

חמש אמות

גובה

פטור

.

פחות מחמש אמות

עד

ל

ארבע אמות

גובה, וארבע אמות עצמם אף הן בכלל ["עד ועד בכלל"], גם כן

פטור

.

ואילו

תנא ברא

התנא של הברייתא

מלמטה למעלה קא חשיב

הוא הולך מלמטה למעלה:

שתי אמות

גובה

חייב

.

שלש אמות

גובה

חייב

.

למעלה משלש אמות

עד

לגובה

ארבע אמות,

וארבע אמות עצמן אינם בכלל זה ["עד ולא עד בכלל"], גם כן

חייב

.

ונמצא שגם התנא של הברייתא מודה שבגובה ארבע אמות פטור, ומה שנאמר בברייתא "ארבע אמות חייב" הכוונה שעד לארבע אמות חייב, ובארבע אמות עצמן הוא אמנם פטור. ואילו מה שנאמר במשנה שהוא פטור בארבע אמות הכוונה שבארבע אמות עצמו הוא גם כן פטור.

אמר רבא: ארבע אמות שאמרו דפטור, אפילו בשדה קוצים.

אפילו אם אותה שדה שמעבר לגדר שנדלקה היתה מלאה קוצים שהאש נאחזת בהם בקלות, בכל זאת די בגדר של גובה ארבע אמות כדי לפטור את בעל האש.

אמר רב פפא: ומשפת קוצים ולמעלה,

צריך שתהא הגדר גבוהה

ארבע אמות,

שלא רק ביחס לאש צריכה הגדר להיות גבוהה ממנה ארבע אמות, אלא גם ביחס לקוצים שמעבר השני, צריכה להיות הגדר גבוהה משפת הקוצים ארבע אמות.

אמר רב: לא שנו

במשנה שהוא פטור אם היה הגדר גבוה ארבע אמות

אלא בקולחת,

שהאש מתמרת ועולה למעלה.

אבל בנכפפת,

אם הרוח מטה את האש לצדדים,

אפילו

היה הגדר גבוה

עד מאה אמה, חייב.

היות ועל ידי הרוח עלולה השלהבת לדלג מעל הגדר הגבוה.

ושמואל אמר

להיפך:

מתניתין,

המשנה מדברת דוקא

בנכפפת,

ורק אז צריך גדר גבוהה ארבע אמות.

אבל בקולחת,

אם האש עולה למעלה ואינה נוטה לצדדים מהרוח,

אפילו

היתה הגדר גבוהה רק

כל שהוא, פטור

.

תניא כוותיה דרב

שהמשנה מדברת רק בקולחת:

במה דברים אמורים,

מה שהמשנה אומרת שאם האש עברה דרך הרבים הוא פטור, זה רק

בקולחת,

כשהאש גבוהה ועולה למעלה.

אבל בנכפפת,

כשהאש נמוכה,

ועצים מצויים לה,

שהאש הולכת ונאחזת בעצים שעל הקרקע,

אפילו

הגיעה האש למרחק

עד מאה מיל, חייב

.

עברה

האש נהר

או שלולית

[לקמן תבאר הגמרא מהו "שלולית"]

שהם רחבים שמונה אמות, פטור

.

הרי שהברייתא מפרשת שהמשנה מדברת רק בקולחת, כדעת רב.

שנינו במשנה: או

דרך הרבים

פטור.

והוינן בה:

מאן תנא?

מיהו התנא של משנתנו הסובר ששיעור המרחק שתעבור הדליקה - הפוטר את בעל האש - הוא שש עשרה אמה?

ומשנינן:

אמר רבא: רבי אליעזר היא!

דתנן

במשנה לקמן [בעמוד ב]:

רבי אליעזר אומר

: אם עברה הדליקה

שש עשרה אמות כדרך רשות הרבים, (פטור

).

שנינו במשנה:

או נהר

פטור.

רב אמר

: המשנה מדברת ב

נהר ממש

שאם עברה אותו האש, פטור.

ושמואל אמר

: המשנה מדברת

באריתא דדלאי

יאור קטן ששואבים ממנו ומשקים את השדות, וגם אז הוא פטור.

ומבארינן:

מאן דאמר: נהר ממש

שהוא רחב, הרי

אף על גב דליכא מיא

בנהר, בכל זאת הוא פטור בגלל רחבו.

ומאן דאמר: אריתא דדלאי

שאינו רחב

אי אית ביה מיא

רק אז הוא פטור בגלל המים

אבל

אי

לית ביה מיא

ביאור

לא

אז אינו פטור.

תנן התם

במסכת פאה:

ואלו מפסיקין לפאה,

הדברים המפורטים להלן מפסיקים את השדה לענין פאה, שתחשב לשתי שדות, ויצטרכו להניח פאה מכל אחת בנפרד:

הנחל, והשלולית, ודרך היחיד

הרחבה ארבע אמות,

ודרך הרבים

הרחבה שש עשרה אמות. שכל אלו אם הם עוברים בתוך השדה הם מפסיקים אותה ועושים אותה כשתי שדות לענין פאה.

והוינן בה:

מאי

"

שלולית

"?

אמר רב יהודה אמר שמואל: מקום שמי

גשמים שוללין שם,

שמתקבצים שם מי גשמים.

רב ביבי אמר רבי יוחנן: אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה,

שמשקין ממנה את השדות.

ומבארינן:

מאן דאמר: מקום שמי גשמים שוללין שם,

סובר ש

כל שכן אמת המים

שמפסיקה את השדה.